הבט אחורה בזעם

 

בעטיפה: לילך בר-עמי, עבודה מתוך "סדרת הבנות", 2004. העבודה הוצגה בתערוכה "שוברת קיר" לזכרה של ויקי שירן, בחצר הנשית ביפו, אוצרת: שולה קשת.

 

מה יש בכל העניין המזרחי, שמעצבן בשנים האחרונות לא מעט ישראלים? למה כל נסיון ליצור דיון סביב זהות מזרחית נתקל היום במטחי אש וגופרית מצד אשכנזים ומזרחים כאחד, "האנשים החדשים", שלא מוכנים יותר לסבול את היבבות והיללות  של הפרענקים? איך הפך העיסוק בזהות מזרחית מקורס מבוקש בגילמן של שנות התשעים למחרב מסיבות ידוע, לאישיו שנטחן עד דק בפאנלים אקדמיים משמימים? האנטגוניזם שמתעורר היום מכל מה שמריח "מזרחי" ואינו עולה מגבולות המטבח, הוא לא נחלתם הבלעדית של גזענים עם דיפלומה, אלא גם של אנשים ליברלים ונאורים, כאלה שחבריהם הטובים ביותר, שלא לומר הוריהם, מזרחים. "שוב היללנים האלה מתלוננים על קיפוח", הם אומרים, "עוד לא עבר להם? מה יש להם להתלונן, הרי כבר היה נשיא ושר בטחון מזרחים". מאחורי תגובת הנגד התוקפנית הזאת, שמבקשת לצמצם את חופש הדיבור של הפרט לטובת שקט תעשייתי מזויף, עומד חוסר סובלנות בסיסי שחלחל לחברה הישראלית והתפשט בה כמו סרטן. סימנים לאותו חוסר סובלנות אפשר גם לזהות בטיעונים של הפרנדליים שבסטרייטים נגד מצעדי הגאווה (למה צריך לבלוט? למה לעשות כזה רעש מנטיה מינית?) ובאדישות המופגנת שמעוררים מאבקים חברתיים וכלכליים (לכו לעבוד תמורת משכורת רעב, בטלנים!). המודל האמריקאי מאיר את הדרך, והוא מבטיח שבעזרת עבודה קשה – כל אחד יכול להצליח. לאנשים החדשים כבר אין זמן וכוח לשמוע על גייז, פמיניסטיות, ערבים, מחוסרי דיור, אמהות חד-הוריות וחברים אחרים במקהלת ה"יבבות".

גם קובץ הרשימות והסיפורים "תהודות זהות: הדור השלישי כותב מזרחית" שערכו מתי שמואלוף, נפתלי שם טוב וניר ברעם, זכה עם צאתו למקלחת קרה מצד כמה מבקרים. אף שמדובר בקובץ של 17 סיפורים קצרים ורשימות אישיות מאת כותבים בני שלושים-ארבעים – ולא באנתולוגיית מאמרים פרובוקטיבית שמציבה דגם מעודכן למודל היהודים-ערבים של פרופסור שנהב – היו מי ששמעו מהקובץ את אותה זעקת מקופחים יבבנית. לא בטוח שבכי, טבעי או כפוי, היה מתפרש כזעקות קיפוח אם מדובר היה בקובץ פרוזה דומה של בני הדור השלישי לשואה. כי למרות חוסר אחידותו, "תהודות זהות" הוא נסיון אמיץ, גם אם מאוחר, לחזור ולנבור בחשבונות רדומים מהעבר שממשיכים לשאת ריבית עד היום. לאורך הקובץ בולטת מעורבות רגשית כנה של הכותבים, וניכר שהנושא הלא אופנתי דווקא מאתגר אותם וגורם להם לשוב ולבחון את חייהם, גם אם בתוך כך נולדים להם מחדש ייצוגים קלישאתיים ותובנות בנאליות (כמו בטקסטים של נפתלי שם טוב, סיגלית בנאי, איריס ארגמן ואייל בן משה). הסיפורים האוטוביוגרפיים כתובים ברובם כמונולוג בגוף ראשון, כפנייה ישירה לקורא, וההזדמנות לחזור לרגעים שעיצבו חיים ותפיסות עולם מעוררת אצל חלק מהכותבים מבוכה ובלבול ("אני מחפשת משהו שאבד לי, אף שאינני לגמרי יודעת מהו", מתוך "שחור על גבי לבן: על מזרחיות כתמונת תשליל" מאת יונית נעמן) ואילו אצל אחרים מביאה לניסוח מעודכן של הזהות ("היום אני מופיעה בפני קהל ומבקשת להחזיר עטרה לתרבות שאבדה", כותבת דקלה בטקסט האופטימי ביותר). בדרך, כצפוי, יש כמה נפילות: מונולוגים פשטניים על ייצוגים מזרחיים שחוקים (סרט ערבי, זהר ארגוב, ערסים מהשכונה וסבתות מרוקאיות) שנופלים למלכודת המיסטיפיקציה; או פרודיות לא ממש שנונות על דיבור מזרחי בעידן הפוסט ("בואי מאמי לאכול, זה כלים אחרים" מאת יאלי השש ואליענה אלמוג). אך הכל בטל בשישים כשנוכחים לדעת שבסיפורים יש ייצוג מינימלי למילים כמו הדרה או סובייקט (!), יתרה מכך, הסיפורים שמנהלים דיאלוג עם השיח האקדמי בנושא (כמו החיבור של יונית נעמן) משדרים תחושה של בלבול ואבדן אמון בהגדרות האקדמיות. את המכנה המשותף הרחב של הדור השלישי ש"כותב מזרחית" אפשר למצוא בהפניית מבט לאחור, לעבר, לחוויות התבגרות ולתמונות משפחתיות או חברתיות שסימלו שינויי תודעה ונקודות שבר, לעתים לאו דווקא על רקע עדתי. באחד מהסיפורים היפים בקובץ, "שקיעת קרחוני הזכרון", עורך מתי שמואלוף חשבון עם זכר אביו. אין למוצאו של האב משמעות מרכזית במסע הרגשי שעובר שמואלוף, ובכל זאת הסיפור משתלב יפה במארג הבין-דורי המסוכסך.

חיפוש הזהות המזרחית בדמויות עבר משפחתיות (כמו ב"רוחב העולם" של שמעון אדף וב"חלומות באספניה" של אלמוג בהר) או בסיטואציות טראומטיות רחוקות, מצביע על כך שמרשימת הכותבים לא ייצא (כנראה) המהפכן המזרחי הבא, זה שפניו אל העתיד. ההווה, כמו בסיפורו של סמי ברדוגו, "מסילות", הוא מנוכר וחסר משמעות כמו נוף לבן של עיר שנשקף מחלון ענק בעל זכוכית שקופה. הזהות האחרת, הדחויה- אם מטעמי עדה או נטיה מינית – היא רוח רפאים, זיכרון של נעה "כמעט זר קיבוצי" בשם שאול. ב"מסילות", הטוב והשלם שבסיפורי הקובץ, משרטט ברדוגו בסגנוננו המאופק והרגיש מערכת יחסים קצרה שנוצרת בין המספר, נער בן 13 משיכון פשוט במרכז הארץ, לשאול, ילד חוץ עם הפרעות התנהגות שנשלח לגדול בקיבוץ סמוך. כמו בנובלה המצוינת "יתומים" מספרו האחרון, בונה ברדוגו סיפור התבגרות יהושע-קנזי נוגע ללב שבמרכזו (או שמא בצלו) דמות של מספר מתבונן, מן מצלמה רגישה, ילד-צל בעל נטיה מינית מעורפלת ותחושת זרות בסיסית, שחווה תחושת דחייה דרך סיפור דחייה של נער אחר. אין בסיפור כמעט מילה על מזרחיות, התודעה מצומצמת כמו אצל מתבגרים ("בימים ההם ידעתי מעט", פותח ברדוגו), ובכל זאת הסיפור מצליח לקלוע ולרגש בתיאור מהלך התבגרות כ"נחשל" למול אידאל הציונות – החברה הקיבוצית. השם כפול המשמעות, "מסילות", ממשיך לסמן את ההליכה המדודה של ברדוגו על קו התפר שבין הפרטי לציבורי. "איני מוכנה לכך שמה שעבר אבי יחייב אותי לבחור, להיצמד רק לזהות אחת, לוותר על השנייה", כותבת נעמה גרשי בטקסט שפותח את הקובץ. "המזרחיות שקיבלתי מאבי אינה זהות, אלא רגישות לכאב הגדול הזה של מי שנדחה פעם אחר פעם". המסקנה הפייסנית הזאת של גרשי, בת לאב מזרחי ולאם אשכנזייה, עומדת בהיפוך גמור למעשייה הפרובוקטיבית של דודו בוסי, "ערס עם אג'נדה", (שלקוח מספרו האחרון, "אמא מתגעגעת למלים", כתר 2006), על אודות צעיר מזרחי מלא תחושות קיפוח שיורד לגרמניה למסע נקמה. בין שני קצוות אלו נעים "תהודות הזהות" של הכותבים. הווליום המועדף תלוי בטעם הקורא.

****

סמי דואניאס, מדור "ספרים" של השבועון "טיים אאוט תל אביב" גליון מס' 248,  2 באוגוסט 2007.

לביקורות נוספת – תהודות זהות: הדור השלישי כותב מזרחית

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s