ממרחב בינארי למרחב שלישי: קריאה מחודשת בשתי הנובלות של יוסי סוכרי

מ-אמיליה ומלח הארץ. וידוי (2002) ל-מקלטור (2005) – קריאה מחודשת בשתי הנובלות של יוסי סוכרי

ספרו של יוסי סוכרי, אמיליה ומלח הארץ. וידוי (2004), הביא לראשונה לספרות העברית את דמות של אמיליה, ששברה את הסטריאוטיפים שרווחו בספרות העברית לגבי האישה המזרחית.[1] היא לא היתה 'חמה', היא תיעבה בישול עם כמון וכורכום, ולא 'ניסתה' להיקלט בהוויה האשכנזית. מאידך גיסא, היא היתה חזקה, ניצולת שואה, שהפקיעה את 'השואה' מידי הנרטיב האשכנזי. כך יוסי סוכרי הביא עמדה מזרחית חדשה לספרות העברית, שהדגישה את המתחים האתניים המתרחשים בתוכה, הנכיחה אותם וניסחה אותם מחדש.

חוקר הספרות דרור משעני מנסח את שנות השמונים בספרות העברית, ובעיקר את גל הכתיבה על המזרחיות, כסופה של הדרת המזרחים מתוך הספרות.[2] אני רוצה לקרוא את המעבר של יוסי סוכרי מהעמדת נובלה מזרחית חדשה ו'מורדת', בדמות אמיליה ומלח הארץ. וידוי, אל כתיבת נובלה 'אוניברסלית' ומופשטת, בדמות מקלטור (2005), כסוג של מעבר מניסוח מזרחיות בינארית אסרטיבית, אל ניסוח מרחב שלישי, היברידי, שבו המזרחיות מתעצבת אל מול בני כלאיים.[3] הדיון המתודולוגי יתמקד בהצהרות גיבורי הנובלות וינסח את היחסים האינטרטקסטואליים בשתי היצירות.

מה רוצה גיבור אמיליה ומלח הארץ. וידוי?

הנובלה אמיליה ומלח הארץ. וידוי, מתחילה עם תיאור המפגש העוצמתי האחרון שהיה לגיבור הספר עם סבתו המזרחית, וכבר בפיסקה הראשונה נגלית לנו התודעה של סבתו, המרגישה כאילו 'מתה' בישראל ומביעה את רצונה להיקבר במקום שבו היתה 'חיה', בבנגזי, שבלוב:  'בנגזי. אני צריכה לנסוע לבנגזי. בן אדם צריך להיקבר איפה שהוא חי, לא איפה שהוא מת'.[4]

גיבור הספר משתמש בתודעת סבתו, כדי להראות את הקונפליקט והמתח הנרמז מתוכו, בין זהותו היהודית לבין זהותו הערבית. סבתו מנסחת את ההיסטוריה של יהודי ערב ומבהילה את הגיבור:

ככה הם שיקרו לסבא דוחָא. הם הביאו אותנו בלילה, כביכול כדי שהערבים לא יראו שאנחנו יוצאים, ואנחנו נמשכנו אחריהם כסומא, אבל בעצם הם הביאו אותנו כך, כדי שלא נראה מיד את המצבה שלנו, שתהיה לנו הרגשה שאחרי החושך בא האור. פתאום נראו לי המילים האלה שלה נוקבות מתמיד. הן אפילו הפחידו אותי קצת.[5]

הפחד שלו מגילוי היסטוריה 'אחרת', הוא גם פחד מכינון זהות חדשה של גיבור הנובלה, זהות שלא תתחייב לנרטיב הלאומי. האפשרות של הידיעה של ההיסטוריה ה'אחרת', הינה אותה האפשרות של הפיכת 'האחר' בחברה אתנוצנטרית. לאחר דברי סבתו, גיבור הספר חש דחייה ממדף הספרים האירופוצנטרי שלו: 'בכל הספרים שאכלסו אותו לא היתה שורה אחת שאמיליה היתה מסוגלת להזדהות עמה'.[6] הגיבור נשאר בביתו במקום לנסוע ל'קמרה אובסקורה' ללמד פילוסופיה, ומנסה לאתר את התכונות שהוא ירש ממנה. ההישארות בבית הכרחית על מנת לנסח הגדרה עצמית מחודשת של זהות, ומיקום תרבותי ופוליטי בחברה. הגיבור עבר תהליך שראשיתו דחייה, 'וכשכבר הופיעה בשערי מוחי סגולה המשותפת בבירור לשנינו, העדפתי שלא להכניסה פנימה'.[7] לאחר מכן התקרבות – 'המרתי את הניסיון הזה במחשבות כלליות על הקשר ביני ובין אמיליה'.[8] ולבסוף מסקנה נחרצת אחת על הקשר הבלתי ניתק בין העבר של הגיבור להווה שלו, ובעצם סוג של כינון זהות חדשה שלו: 'בעצם רק [למסקנה] אחת: שהנפש המחוררת שלה היא הקרקע שעליה אני ניצב כל חיי'.[9]

מבעד לכל הספר, אנו מגלים, יותר ויותר, את הקושי של הגיבור לחיות בתוך תודעת סבתו, ואת רצונו להתמזג בתוך התודעה הציונית-אשכנזית, הלבנה, האירופוצנטרית – זאת שמסתתרת מאחורי התודעה 'האוניברסלית', שנאכפה עליו מתוך הרעיון הדמוקרטי, הלאומי, המודרני. ואילו סבתו, היא זו אשר מייצגת את האידיאולוגיה שמפרקת את פרויקט 'המודרנה' ומעלה את המתחים האתניים, המגדריים והמעמדיים הכלולים בו. עיצוב הגיבור, כדמות של פילוסוף, מצביעה על היותו טבוע בפילוסופיה המערבית ועקרונותיה ה'אוניברסליים', והוא מתוודה על הבעיה שנקודת מבט סבתו הציבה לו:

לא ידעתי מה עלי לעשות עם המסקנה הזו. תחושת פחד התמקמה במרכז חזי: אולי הרגשת הזרות שלי אינה תולדה של חריגות חברתית דווקא? אולי היא פועל יוצא של משהו בסיסי יותר? גנטי? ניסיתי בכל כוחי לסלקה… עד היום אחרי עשרים וחמש שנים של לימודי פילוסופיה מערבית ואחרי עשר שנים של הוראתה, עדיין אני מפנה עורף לכל העקרונות המושתתים על השכל הישר כאשר אותה תחושת בהלה מתעוררת בי, ויוצקת חיים באפשרות שאכן ישנו מין מתכון לחיים, שרוב האנשים איתרו אותו ואני לא נימנה עמם.[10]

תחושת הבהלה הזו, והניסיון שלו להבדיל בין פילוסופיה 'אוניברסלית' לבין תחושת שונות/חריגות, תמשיך ללוות את הגיבור בכל הסיפור. בתחילת הפרק השני של הספר, 'אינטליגנציה מרחפת', מכריז הגיבור: 'שבע שנים ניסיתי לכונן עצמי מאחז כלשהו בזירה החברתית שאליה הושלכתי'.[11] הוא אינו יכול לחזור להיות מי שהיה לאחר התגלות תודעתה של סבתו, ובעצם גילוי 'שורשיו' שלו. הוא מוצא מקום 'אוניברסלי' בתל אביב, שבו הוא מוצא עת עצמו משוטט בחלל 'אוניברסלי':

למחרת באמת נראה לי המקום הזה שונה. לא היתה בו את תערובת הכרחית של המראה המערב-אירופי והצפון-אפריקאי… ובניתי עליו תמונה שלמה. בראתי במה, שבכל פינה שלה הופיעו גיבורי הבלתי-מעורערים – סארטר, קאמי, אלגי'ר, ופריס. המלצר הראשי בבית הקפה שמתחת לאופרה התל-אביבית היה העתק מדויק לחלוטין של המלצר הפריסאי, שאותו מזכיר סארטר בהישות והאין.[12]

המרחב הופך מוּכּר כשהוא ממוקם בתוככי החוויה האישית, ברצף זיכרון היסטורי מחודש, ומכונן מחדש את זהות הדמות בתוך הייררכיה היסטורית אירופית, מתוך נקודת מבט יהודית צפון-אפריקאית – מזרחית (פוליטית).

לקראת סוף הסיפור, הוא פוגש את רמי סבג, שהספיק לחזור בתשובה. רמי מייצג את הקו האידיאולוגי של מפלגת ש"ס. הוא מצא את מקלטו בתיאולוגיה המסורתית של 'החזרת עטרה ליושנה'. קרי, התשובה הפונדמנטליסטית הפוסטמודרנית המזרחית, לדיכוי שנעשה בשם הדמוקרטיה הליברלית הישראלית. לרגע אחד, גיבור הסיפור מזדהה עם נקודת מבטו של רמי סבג וישיבתו: 'הלוגיקה שלהן כישפה אותי. היא נטעה בתוכי את אפשרות האמונה.'[13] אך מהר מאוד הוא חוזר לאהבתו הראשונה, הפילוסופיה: 'לאחר כחצי שנה שבה קנתה התיאולוגיה היהודית לעצמה אחיזה משמעותית כל כך ברוחי, היא החלה להתיש אותי… חזרתי לחיקו של הפילוסוף הגרמני'.[14]

בסוף הספר נוכל לראות, שלא רק שהגיבור הושפע מסבתו, אלא שהוא החליט לפתוח קייטנה במקום הפריפריאלי שבו גדל, כזו שתהווה תשתית למכללה. ועינה של סבתו נותרה קבועה בראשו 'עד היום לא למדתי לחיות עם העובדה שעינה של אמיליה נוקבת דרך קבע את תחושת הסיפוק שלי'.[15] כלומר, הגיבור הכריז על כך שאינו מסוגל להגיע להחלטות ללא נקודת המבט של סבתו. היינו, זהותו מורכבת גם מתוך זהותה. ודווקא הרציונליות הספקנית שלה דוחפת אותו להרהר בהצלחתו לקדם את האוכלוסיות המזרחיות המוחלשות באזור שבו גדל, לפני שעבר למרכז. במשפט האחרון של הנובלה, הוא אף מכריז על כך שהמבט של סבתו, כלומר החיבור שלו עם תודעתה, הוא תמידי: 'עד היום לא למדתי לחיות עם העובדה שהיא חוררה אותה לעד'.[16]

אתה לא זקוק למרחב בינארי, תנוח לך במרחב השלישי

בספרו השני, מקלטור (2005), נראה כי יוסי סוכרי, מצא פתרון לתודעה הבינארית שהוצגה בתוך הנובלה הקודמת. על עטיפת הספר ישנה כבר הצהרה אשר מניחה את הספר בעמדה שמנסה לברוח מניסוח שאלות של זיהוי על ידי בחינת העמדת מודוס ספרותי מטאפורי חדש: גיבור הסיפור, עלום-שם, נקרע בין תחושת ההזדהות שלו עם מדינתו לבין סלידתו מהשחיתות והזוהמה שבה. הוא אינו יכול להימלט ממנה, לכן הוא נמלט לתוגה. הוא בונה לעצמו 'מקלט, מעין תחום עצמאי וסגור משלו, ומתוכו מנהל את חייו: בעיות פרנסה, נסיעות לחו"ל ופרשיות אהבה, שאינם מציעים כל פתרון'.[17]

הספר מנסה להפנות את גבו למתחים האתניים ולהתרכז במתחים לאומיים, מגדריים, מעמדיים. נראה כי הגיבור, בעל ההיסטוריה האישית, אשר עמד אל מול ההיסטוריה הלאומית ב-אמיליה ומלח הארץ, מצא את המקלט שלו בדמותו של הגיבור עלום השם בנובלה השנייה. מה קרה בין פרסום הנובלה הראשונה לבין פרסום הנובלה השנייה, שהביא את הסופר לנסות לנסח חוויה 'אוניברסלית', שאותה הנכיח בתוך רצפי זיכרון, היסטוריה ושפה בנובלה הראשונה?

בפרפראזה על המהלך הפרשני של דרור משעני, אשר קרא את היחסים המורכבים של הדחייה והמשיכה של הסופר א"ב יהושע לדרישות הווידוי המזרחיות השונות, אנסה גם כאן לקרוא את יחסי המשיכה והדחייה של יוסי סוכרי להנכחתו תחת הזהות המזרחית הבינארית.[18] אנסה להראות מדוע גיבור מקלטורלא ינסח חזית אנטי-ממסדית כנגד המדינה ומנגנוניה, אלא בעצם יעצב ויכתוב נובלה מופשטת ו'אוניברסלית', על מנת להתנגד לתביעה ה'חיצונית' הכרוכה בשאלת מזרחיותו. התנגדות כזאת תהיה כוללת לכל השיח של אכיפת זהויות מ'בחוץ' ושל סירוב להיענות למבט שכזה. הספר יבצע פרודיזציה של חוויות שונות מתוך החברה בישראל.

דרור משעני השתמש בתיאוריה של באחטין על מנת לקשור את לשונו של 'בן-הכלאיים' ללשון של המוקיון, לשון המתכוננת באמצעות חיקוי של טקסט סמכותי. אבקש לקרוא את הנובלה הזאת באמצעות כלי מתודולוגי זה.[19] צריך להבין את הגיבור הקומי הנמצא ב-מקלטור, משום שלשונו היא לשון המוקיון החוזר ומצטט את הטקסט הזר והסמכותי, אבל עושה זאת מתוך עיוות והחמצה. נגלה שסוכרי מתנגד באמצעות מקלטור להכפפתה של הזהות המזרחית ול'השמעת' וידוי נוסף, אולי כדי לא ליצור מהלך קונטרה-הגמוני מזרחי, ואולי גם משום שהשיח הספרותי בפרט, והציבורי בכלל, מעוניין לצבור וידויים עד אינסוף, אבל בעצם ממשיך למקם את המזרחים במזרחיותם (בסוג של בינאריזם לא אפשרי של מזרח–מערב) ואינו מאפשר לשיח להתפרק מהכפפת נתיניו.

בתחילה מקלטור עוצר את הזמן. אותו זמן שעליו נשען כל גוף הידע המערבי. 'המחוגים בשעון הקיר שבביתי לא נעו קדימה ולא נסוגו אחור. הם טבעו בהדרגה בלוח השחור עד שנבלעו בו לחלוטין. מעולם לא דייקו יותר. הזמן היה אפל יותר מהאופל עצמו. חשוך יותר מעלטת צלמוות'.[20] עצירת הזמן היא רגע קרנבלי של הפיכת גבולות, כי הזמן הוא סוג של גבול שבתוכו מתקיים מרחב. האפֵלה שמפיל גיבור הסיפור על המתרחש, היא האפֵלה שבתוכה הוא יכול לנוע חופשי בזהותו, ואין הוא מוכפף לזהות חיצונית. הוא יורד למקלט, כי המקלט עצמו חייב להיות מתחת לפני השטח. כלומר, מתחת לשיח המתרחש על פני השטח. המקלט חייב להיות אוניברסלי, כי למעלה אין באמת מקום שמאפשר לזהויות דינאמיות ואוניברסליות להיות חופשיות. 'המקלט היה מחוץ לתחום השיפוט שלה, מעמדו היה כשל שגרירות זרה. לא בקלות עיצבתי אותו כך'.[21] הדגלים, הדיסקים והספרים שהונחו במקלט, היו כאלו שלא הכילו סטריאוטיפים לאומניים ומיליטריסטיים. המבט הכפול של גיבור הספר, יסביר לנו, מצד אחד, כיצד הוא מתחמק מאכיפת זהות חיצונית ויוצר מרחב מופשט, ומצד שני, הוא יבנה את זהותו מחדש, כתגובה לזהות שהיה רוצה להחזיק בעולם ה'חיצון'. הזהות הזאת אינה אפשרית עדיין, בשיח ובמבנה הפוליטי המתרחש מחוץ למקלט.

על מנת לייצר את התנגדותו לאכיפת הזהות הסמכותית של המדינה, הוא מייצר סצינות קומיות שבהן הוא היה אמור להפוך לסובייקט נאמן שלה. למשל, הוא הופך את המדינה למאהבת היסטרית, שנישקה אותו יותר מדי נשיקות ב'חיבוק-דב': 'לאחר ששמעתי, למשל, במשך כל יום הזיכרון לשואה ולגבורה את קולה של המדינה, הפסקתי לחוש כאדם. לאחר שכפתה עלי את נשיקותיה הרוויות ברוק היסטורי, הרגשתי שאני עצמי אינני אלא אנדרטה של היום הזה, שכל מהותי מתמצית בקליטת עשן העבר, זה שתפקידו לטשטש את ראיית ההווה בעיני'.[22] החיבור בין המדינה ובין רוק, בין היסטוריה לנשיקה, הופך את כל הסצינה לסצינה קומית, שבה גיבור הנובלה הופך את היוצרות, לועג ל'רצינות' הרגע ההיסטורי ומתנגד לאכיפתו בידי הזהות הלאומית. המקלט הוא אותו מרחב שהמדינה ניסחה על מנת להגן על האזרחים שלה מפני האויב הערבי. גיבור הנובלה מפקיע את המקלט מידי המדינה והופך אותו לפריזמה, שדרכה הוא 'קורא' מחדש את התייחסותו לערכיה. הוא עושה זאת בבדיחות הדעת, מתוך לעג והתנגדות לערכיה. למשל, בפיסקה האחרונה של הפרק הראשון, הגיבור מציין שלא רק המקלט הוא מקום הסתתרותו, אלא גם שדה התעופה הוא העתיד של מדינת ישראל. כמובן, זה אינו שדה התעופה, שאליו יברחו בעלי הדרכון הזר האירופי, וישאירו את אלו ללא אותם הדרכונים. זהו שדה התעופה כמרחב המאפשר לך להיות לרגע אחד יחד עם שאר אוכלוסיות זרות, עוד לפני שהצגת את כרטיס העלייה למטוס. המקום הזה הוא מקום שבו אתה יכול להיות תחת זהותך, ללא קריאה חיצונית שתבסס אותך באינטרפלציה חדה ב'מקומך הטבעי': 'ראיתי בו מעין פתח חירום, למקרה שמסיבה כלשהי תיסגר דלתו של המקלט בפני, מטיל זהב שיש לשמור עליו מכל משמר. הוא העתיד של ישראל, חרך המילוט הסופי והאחרון של תושביה מפני מדינתם'.[23]

עם הצטברות הפרטים על המקלט, אנו מבינים שהוא סָמַן למסומן, שהוא המדינה. המדינה, אשר לא הפכה למקלט עבור אזרחיה ותושביה, היא זאת שגם מורידה למקלט את אלה המאיימים אלה. כלומר, המקלט הוא לא רק מקלט מגן מפני אויב חיצוני, אלא הוא המקום היחיד שבו גיבור הנובלה יכול להרגיש ב'מדינה'. המקלט אינו המשך טבעי לספֵירה האזרחית, אלא הוא המשכה הטבעי של הספירה המדינתית, אשר כפתה את גיבור הנובלה להיכנס לתוכו, ורק שם – להרגיש חופשי. אבל אם המדינה היתה מתנהגת בצורה אחרת, היא היתה הופכת להיות מקלט, ואז הם היו מתאחדים. כלומר, יש לנו במובן מסוים ובנדבך נוסף לקריאה הקומית שמבצע גיבור הנובלה למדינה ולמקלט, גם סוג של שתי תודעות: הראשונה היא התודעה של המדינה והשנייה היא התודעה של המקלט. ובכך מַבְנֵה הסיפור של יוסי סוכרי, מִבְנה מקביל לספרו הראשון – אימילה ומלח הארץ. וידוי. אלא שבסיפור זה (מקלטור) יוסי סוכרי נזקק לממד הקומי, על מנת לנסות לפרק את כל שאלת הזהות ואת הכפפתו, כאזרח, יוצר ופילוסוף, להיקרא תחת זהות אחת.

האוניברסיטה נקראה ב-אמיליה ככזאת המקיימת סוג של חוקי גזע, 'נומרוס קלאוזוס', כלפי המזרחים בישראל. בספר מקלטור, האוניברסיטה הופכת לסידרה של תמונות פארודיות.

האוניברסיטה מושחתת בצורה פחות גלויה מן השחיתות של המדינה, כי 'באוניברסיטה השחיתות היא אלגנטית. תנועותיה מעודנות. היא מרחפת לה שם כמו פרימה בלרינה'.[24] היא גם מושחתת מבחינה מוסרית. למשל, אחד המרצים בתחום לימודי התרבות נותן ציון נמוך לבחורה, שלא נענתה לקסמיו, ובו בזמן הוא שופך ביקורת עזה על המדינה, בתוך האקדמיה ומחוץ לה.[25] המקלט הופך באוניברסיטה לגג, החוצץ בין התרחשויות היסטוריות, כמו מלחמת לבנון, המתרחשות בזמן התרחשות העלילה. המקלט גם מגן מפני סערות הנפש המדומות לרוחות רפאים הרודפות אחר גיבור הספר. זוהי סיטואציה אבסורדית, שבה יש היפוך, המעמיד את המקלט כגג, המגן על הגיבור המהלך בתוכו, כדי שרוחות ההיסטוריה המלחמתית הישראלית לא ירדפו אותו. יש פה ממש הדהוד ספרותי מטאפורי לכתיבה הסאטירית של ג'ונתן סוויפט (Jonathan Swift). במקום להתייחס ברצינות דרמטית, הוא מבצע קומדיה להיסטוריה הממלכתית. ההחמצה שלו את הדרמה שיכלה להיווצר עם רוחות העבר של לבנון, מראה כיצד הוא מחקה, לכאורה, את הדיבור הזר, אבל מתוך עיוות, ובו בזמן הוא מחמיץ אותו ומצביע בעצם על לשון הכלאיים שלו.

בסוף הספר מקלטור גיבור הספר, לאחר שהספיק להגר מישראל ליפאן, להחליף חברות ומקצועות, נוסע לאוסטרליה (יבשת מהגרים שמצביעה על קשרים פוסטקולוניאלים ספרותיים)[26], וגם שם הוא מוצא שהוא עדיין נקרא כ'שונה'. ברגע שיא של הספר, הוא מגלה, כי ביירון ביי עדיין מכפיפה אותו לזהות של 'זר':

מהרגע שנזקקתי לכסף על-מנת לשרוד התהפכה ביירון ביי על פיה. היא לא הביטה עלי עוד בעין יפה. למעשה, היא לא הביטה עלי בכלל. הייתי לזר גמור עבורה. העוני שלי היה לה לזרא. לא היו לה שום נקיפות מצפון על כך. היס הזה שלה לא נחשב מבחינתה בשום פנים ביטוי לבוגדנות.[27]

הוא גם מגלה לפתע שהוא שייך למעמד מסוים. ההפתעה שלו היא די קומית, שהרי כל אדם בר-יומו יודע שישנם מבנים מעמדיים בעולם. המחשבה שהוא יעבור ללא רמזור/שוטר/חוק, וייכנס לתוך חברה זרה ללא כסף ומעמד חברתי, היא אלמנטרית, אך לא כאן. גיבור הנובלה, נוסע למלבורן. בתחילה הוא מתבונן בכל הזרים, כמוהו, המנסים להצטרף לזהות האוסטרלית, ומתנגד למהלך זה. סצינה זו גם מגחכת על האסימילציה התרבותית-מעמדית על מנת לזכות בהון הקשור לאזרחות האוסטרלית. מאידך גיסא, הגיבור של הסיפור לא באמת הופך לאיזה מנהיג יהודי המבקש לשמר את האזרחות היהודית שלו באוסטרליה. יתרה מכך, הרי כל הדיון משתמש בגוף היבשת האוסטרלית כדי לדבר על מה שמתרחש בהווה, בישראל ובספרות העברית. כך, הצהרתו של גיבור הסיפור, על בקשתו שלא להפוך לזהות אחרת, קל וחומר שלא לעבור אסימילציה, הופכת חשובה. הוא מראה לנו את ההתכוונות שלו להתנגד להכפפת זהותו לזהות חיצונית.

הוא פונה לנציגת הקהילה במלבורן, וכל העמדת הסצינה הזאת היא קומית להפליא. נציגת הקהילה מגלה, שהכסף שהם שולחים לישראל על מנת שזו תשמש להם סוכנות ביטוח, מחמיר את מצבם, והעברת הכסף ה'ציונית' מקרבת את הרגע שבו הם 'יממשו' את הביטוח היהודי/אוסטרלי כחלק מהתפוצה היהודית העולמית. כמו בתמונה מהסרט זליג (Zelig – וודי אלן), גיבור הספר משנה את זהותו לנציג של מדינת ישראל רק כשהוא מביט ב'אנטי-ישראליות' של הנציגה, הלבושה בבגדים אופנתיים יוקרתיים ועדויה יהלומים, ומעזה לבקר את המתרחש בישראל. הנה הצצה לרגע המצחיק שבו הוא לרגע מגלה שהוא הפך להיות מה שהוא לא רצה להיות:

גבולות המחשבה שלי היו גבולות השפה שלי וגבולות השפה שלי היו גבולות האני שלי, והאני שלי לא היה יכול באותו הרגע להתנגד לישראל. היא הייתה כל עולמו. עד עתה איני יודע מה היה הגורם להופעתו המטאורית של הרגע הזה. ככל שהפכתי במחשבתי לא הצלחתי לאתר אותו.[28]

גיבור הספר מרגיש מול התורמת היהודייה האוסטרלית כמו ישראלי. אבל הרגע מתחמק ממנו. כלומר, הוא נמצא במקום שבו הוא מחפש את הזנב של עצמו, ובכל זאת הוא נעלם ממנו, כרצון להיות גם ישראלי ובאותו הזמן להמשיך להתנגד לאכיפה של הישראליות עליו. דווקא ידיעת הרגע שבו הוא הפך לישראלי, הייתה הופכת את הסצינה לדרמטית. אך חוסר הידע, הבלבול, וניסיון ההתחקות המצחיק אחרי עצמו, מעמיד את הסצינה כמשוחררת, מצחיקה ונוקבת.

הוא מקבל עבודה בבית-ספר יהודי ומתחיל להשתחרר מהמלמלות המזויפות שעטה לעצמו. לרגע הוא יוצא מהמקלט ומספר בדרמטיות את כל הבעיות בתרבות בישראל. אך הסטודנטים האוסטרלים אינם רוצים לשמוע על הבעיות. הם רוצים לשמור על ישראל בתולית. והוא הופך לאויב שלהם. אך ברגע שהוא מוציא את המקלט מכיסו, הוא קונה את ליבם, משום שהחולשה הפנימית שלו הופכת אותו לאויב מגוחך של הציונות המתרחשת אלפי קילומטרים מהמדינה הציונית. סצינה זו משחררת את הממד הדרמטי של התנגשות רעיונית בין הסטודנטים לבינו ורוב רובם רוצים 'לעלות' למקלט שלו.

רק שתי דמויות נשארות וממשיכות להיאבק ב'תורתו' הקומית ולבקשתו לצאת מהמקלט (שרודפת אותו מעבר לטריטוריה הלאומית – אל גבולות התפוצה היהודית בארץ מהגרים אחרת, קרי אוסטרליה), ואלה הן דווקא דמויות הכלאיים, המתגשמות מתוך לשון הכלאיים שלו, אשר רשמה את הנובלה הזאת. המפגש המוקיוני עם גבור הנובלה, הנושא את מקלטו לכל מקום ומעיד על פגמיו ברבים, מביא לדמויות אנטגוניסטית, אשר אינן אוהבות את הבדיחה על גבן. וכך מתאר גיבור הנובלה את ההתנגדות של יצורי הכלאיים – האחד הינו גבר שנראה כמו אישה, והשנייה הינה בת לנישואים מעורבים על בסיס של דת:

‘So may be your shelter is the new Holly Wall?’, אמר בציניות פול, שנראה כמבוגר מבין התלמידים בגלל הקרחת שפשטה כבר ברוב חלקי גולגולתו והשומן הרב שהצטבר בחזהו עד שנראה היה כאילו צימח שדי נערה. לא הגבתי להערותיהם. חוץ מפעם אחת. היה זה כאשר ליסה, שחשפה בכל הזדמנות את היותה בת לאם יהודייה ולאב מוסלמי, אמרה בטון צונן תיכף ומיד לאחר שהודעתי על סיום השיעור:’You are a cowered!’ .[29]

הגיבור חש בהלה. שוב אותה בהלה שמתרחשת כאשר הוא מרגיש חצוי. אותה בהלה התרחשה גם כשהוא גילה את הזהות האתנית השונה של סבתו בספר הראשון. הבהלה קשורה תמיד לגילוי שונותו. כמובן, הבחורה היא זו שמכריזה על שונותה. והשונות הזו לא מוכנה שהוא יכפיף אותה לאיזהשהו נרטיב משלו. היא אומרת לו:

[30].'You can’t judge me. As long as you are not in my place, you cannot understand my behavior'

גיבור הנובלה חש אי-נוחות ומנסה להבין עוד מדבריה:

There are extreme situations in life when the only act a person can take is to withdraw into his private arena.[31]

ליסה בעצם אמרה לו שהוא פחדן. שכל הסיפור שהוא בנה על מקלט, אינו יכול לעמוד על רגליים יציבות. הוא חייב להתנגד באופן ישיר לנרטיב, ולא להתחבא במקלט. והוא עונה לה:

איך להילחם? איפה להילחם? אתם לא מבינים שאי-אפשר באמת להילחם על עמדתך שם? כל מלחמה נבלעת מיד במלחמה הגדולה, במלחמה מול הערבים, ישר מתכופפת מולה, קדה לה קידה. 'Cowered', אמרתי בליבי, וצעקתי בקול גדול: 'אתם לא תופשים שזה לא אפשרי'.[32]

הסצינה הדרמטית, שהייתה אמורה להיות מול בן-אדם בגילו, הופכת למגוחכת כאשר הוא מדבר אל קהל ילדים, עם מבוגר אחד. הוא מוקיון, ואינו יכול להילחם במלחמות. השאלות הספקניות שהוא מעמיד בפני המלחמה, והצורה שבה הוא מרמז על המלחמה, כשמחה על אלה המצטרפים לדרך המלחמתית, היא מעין עיצוב פארודי לשאלות גדולות וחשובות.

המודעות העצמית, שהוא חווה ברגע, מפצלת אותו שוב לשתי יישויות. הוא מדבר על עצמו בגוף שלישי: 'חשבתי על האופן שבו הוא הגן עלי'.[33] הוא מתגעגע למקלט הפיזי שהוא השאיר בישראל. אבל הוא מודע לכך שהוא נמצא באוסטרליה.[34] המקלט שומע את קריאתו ומגיע בחלום: 'הוא עלה בליל המחרת בחלומי: באחד מאותם ימים שבהם ביקשתי להיכנס אליו, נעלמו כל המפתחות שהיו לי לדלתו כלא היו'.[35] אין לו מפתחות למקלט שלו. שוב הבלבול חוזר. הוא חוזר לדמותו המוקיונית. אך מדוע נעלמו לו המפתחות למקלט? מדוע הוא איבד את המפתח דווקא אחרי שגילה שאינו מסוגל להילחם, להתנגד, ולהצטרף למחאות הרגילות? לדעתי, הוא אינו זקוק יותר למקלט, משום שהוא מצא את המקלט, משום שעזב את המקום הפיזי שהוא בנה בישראל ועלה על פני הקרקע, כשהוא מצא בני-כלאיים כמותו, שהתנגדו להכפפתם בידי קריאה חיצונית. והוא הקשיב להם ובתוך כך הקשיב לעצמו וראה את עצמו בדמותם. הם בישרו לו, שאפשר להיות מרחב של התנגדות להכפפת זהות עליהם, מן הצד האחד, ועדיין למצוא צורות של התנגדות היברידיות, מן הצד האחר. המרחב השלישי הזה, הוא הפתרון שהוא מצא לדמותו המוקיונית: 'שמעתי אותו לוחש בנימה אבהית מבעד למנעול הכסוף: "אתה כבר לא זקוק לי. אין לך ממה לברוח עוד"'.[36] זהותו האבודה, שהוענקה לו על ידי מישהו אחר, מתממשת לרגע והופכת לזהות ממשית במאבק אל מול יצורי הכלאיים.


[1] יוסי סוכרי, אמילה ומלח הארץ. וידוי, תל אביב: הוצאת בבל (דרום), 2003.

[2] דרור משעני, בכל העניין המזרחי יש איזה אבסורד, תל אביב: הוצאת עם עובד, 2006, עמוד 17.

[3] יוסי סוכרי, מקלטור, תל אביב: הוצאת ידיעות אחרונות, 2005.

[4] יוסי סוכרי, אמילה ומלח הארץ. וידוי, עמוד 7.

[5] שם, עמוד 8.

[6] שם, עמוד 9.

[7] שם, עמוד 9.

[8] שם, עמוד 9.

[9] שם, עמוד 9.

[10] שם עמוד 14.

[11] שם, עמוד 17.

[12] שם, עמוד 25.

[13] שם, עמוד 102.

[14] שם, עמוד 103.

[15] שם, עמוד 111.

[16] שם, עמוד 111.

[17] יוסי סוכרי, מקלטור, שם. נכתב על העטיפה האחורית של הספר.

[18] דרור משעני, בכל העניין המזרחי יש איזה אבסורד, שם. עמודים 139–141.

[19] שם, עמודים 144–145.

[20] יוסי סוכרי, מקלטור, שם, עמוד 9.

[21] שם, עמוד 9.

[22] שם, עמוד 10.

[23] שם , עמוד 14.

[24] שם, עמוד 15.

[25] שם, עמוד 16.

[26] דיון בשאלה הפוסטקולוניאלית בהופעת אוסטרליה באחד מספריו של ניר ברעם ראו:

מתי שמואלוף, הדור השלישי הזקוף – מבט אינטר-טקסטואלי בשלושה ספרים של ניר ברעם, תו , גיליון 8, קיץ 2006 .

[27] יוסי סוכרי, מקלטור, תל אביב: הוצאת ידיעות אחרונות, 2005., עמוד 135.

[28] שם, עמוד 138.

[29] שם, עמוד 140.

[30] שם, עמוד 140.

[31] שם, עמוד 140.

[32] שם, עמוד 141.

[33] שם, עמוד 141.

[34] אוסטרליה הינה מקום היברידי שלעצמו, כמעין מושבת מהגרים, שמקומה לא נחקר בספרות העברית. לבחינת ציון נוסף להופעתו של מקום זה בספרות העברית בשנים האחרונות ראו מאמרי על ספרותו של ניר ברעם: מתי שמואלוף, 'הדור השלישי הזקוף – מבט אינטר-טקסטואלי בשלושה ספרים של ניר ברעם', תו+ | מוסיקה | אמנויות | חברה, גיליון 8, קיץ 2006.

[35] יוסי סוכרי, מקלטור, תל אביב: הוצאת ידיעות אחרונות, 2005, עמוד 142.

[36] שם, עמוד 142.

אודות Mati Shemoelof

משורר, עורך וסופר. A Writer
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, עם התגים , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

5 תגובות על ממרחב בינארי למרחב שלישי: קריאה מחודשת בשתי הנובלות של יוסי סוכרי

  1. משוולטור הגיב:

    נו, אמרתי לטעמי, מדובר בטעם אישי. אמרתי או לא אמרתי לטעמי? אמרתי. עכשיו לא יעזבו את זה, אני אמרתי לטעמי. טוב, נהניתי יותר מאמיליה, בסדר?

    אהבתי

  2. שפי הגיב:

    הגותית היה לי קל להזדהות, אבל ספרותית זה באופן כללי חלש עד מביך. לא מצדיק דיון כל כך מקיף. ולכן, מתי, קראתי את המאמר שלך רק בריפרוף. גם מבחינה ספרותית יש ב"מקלטור" רעיונות מרנינים, אבל אין טאץ'. ושפה, כל-כך הרבה מטבעות לשון רדי-מייד.
    אין להתייחס לטקסט בעל יומרה אמנותית כאל מאמר. אם הוא לא מסוגל לשלוט באמירתיות הפובליציסטית שלו אז שיכתוב מאמרים, יש בו הרבה, הוא איש רוח אמיתי.
    אני לא מכיר את סוכרי אישית, ובכל זאת אני מרגיש שחשוב לי שאם הוא יקרא את התגובה הזאת אז שלא יפגע. מישהו חייב להתנדב לומר אמת.

    כאן אפשר להאזין לתסכית רדיו שעשו מהספר (לקראת תחתית העמוד):
    http://msradio.huji.ac.il/wwwroot/ulpanpatuach.htm#הדואר

    אהבתי

  3. מתן ד. הגיב:

    מדובר בסופר שחורג מהמקומיות המביכה של הספרות העברית ויוצר רומאנים שהם רק כלפי חוץ יוצרים הוויה ישראלית, אבל בתוכם מציעים התבוננות אוניברסלית שלא נופלת מהקלאסיקות האירופיות הגדולות. 'אמיליה' ו'מקלטור' עוד יתגלו כיצירות מופת מכוננות בספרות העברית. יודעי דבר מצפים בכיליון עיניים להברקה הבאה של סוכרי

    אהבתי

  4. שפי הגיב:

    ליומרה של סוכרי עדיין אין מספיק כיסוי. הכתיבה שלו היא עדיין בוסר. חוץ מזה אני מסכים איתך, איפה הוא ואיפה גושי החנופה הגרוסמניזמים, שאפילו להגדרה זעיר-בורגניים הם לא ראויים.

    אהבתי

  5. דניאל פאריס הגיב:

    הניתוח של מר שמואלוב הצעיר מאוד מענין באמת דן בשני ספרים עמוקים ומלאי ברק לפחות כפי שאני קראתי בגירסה הצרפתית שלהם.אני מוכרח להודות שגם בעיני אמיליה הוא ספר טוב יותר אבל גם מקלטור הרבה יותר טוב מתשעים ותשע אחוז מהספרים הישראלים

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s