ליבי עם יעקב ביטון ותשובה לניאו-שמרנות של קקון

Gorée Yoke at the Community Folk Art Center (Syracuse, NY)  By takomabibelot  cc: flickr
Gorée Yoke at the Community Folk Art Center (Syracuse, NY) By takomabibelot cc: flickr

הכתבה של דליה קרפל, כשהיא מראיינת את יעקב ביטון, חייבה אותי להתייחסות.

שוב אקזוטיזציה של הגוף המזרחי. שוב הפסיכולוגיזציה הזולה, המבט לתוך הגוף, התחתונים של הסבתא, כאילו יעקב ביטון הוא תופעה המתנהלת בשולי החברה "הנורמאלית". רק השוליים הפסיכוטיים המזרחים ישנים עם התחתונים של הסבתא. לשים את התחתונים האלו באינסרט, להיות צהובים. למה לא. אם ידיעות אחרונות צהובים אז בוא גם נהיה אנחנו.

אני מתפלא על דליה קרפל, על העורך של הכתבה ועל העורך בכלל של מוסף הארץ. איך אפשר לעשות ריאיון שלם על משורר חשוב, ראשוני, חלוצי ואחד הקולות הנדירים היום בחברה ובתרבות בישראל ולא לראיין אף איש מקצוע אחד מתוך התרבות. לא סוציולוג שייתן לנו את החיבור של השירה של ביטון לתופעות חברתיות, לא אנתרופולוג, היסטוריון וקל וחומר חוקר שירה. כך לא מדברים על המטפורה ושבירת הטאבו של השירה אלא הופכים אותו לבעיה אישית.

אז ההתחלה של הכתבה מתחילה ומשפילה את המשורר והופכת אותו לתופעה מוקצנת, אקצנטרית, מוזרה, גר עם סבתו ולובש את תחתוניה. אחר כך חייבים לקראת הסוף מאידך לא להצביע על הבעיה האתנית בישראל. השאלה מה אתה חושב על שירה מזרחית באה לתקוף את המונח. לא יכולים לשאול עם מי אתה מתכתב בשירה המזרחית. לא שואלים איך אתה מתחבר לטקסטים של ארז ביטון. לא. חייבים לתקוף. כי אם התחלנו ואמרנו שאתה תופעה אקצנטרית, פסיכוטית, חיה אקזוטית החיה מחוץ למרכז הנורמטיבי. אז עכשיו בטח שלא נוכל להאשים את זה ביחסים החברתיים, אתניים המהדהדים לתחום התרבותי. ואתה עונה לתשובה והכתבה נסגרת. לא רק שאתה תופעה, אלא גם לא נוכל לדבר עליה באופן חברתי וקל וחומר אתני.

ליבי איתך יעקב ביטון. כי נמאס לי לחיות במדינה הזו שמקטלגת אותנו והופכת אותנו להיות בעיה. איך זה מרגיש להיות בעיה? השאלה הפוכה מי הופך אותי להיות בעיה ומדוע הפתרונות לא הופכים זמינים לידיי בכל רגע ורגע. הכתבה שעשו איתך משפילה. ליבי איתך ושיילכו התופעות האלו שבאות ומקטלגות אותך ועושות כתבות כאלו צהובות. אתה נותן להן ליצ'י והן כותבות שאתה עני. לפחות היו מספרים על הדרך מהבית שלהם אליך. מהמערכת אליך. לפחות היו מספרים מדוע החשיבה השמרנית החד תרבותית שלטת ומדוע היא חוסמת את הדרך של אוכלוסיות אחרות למרכז. מדוע אין בכלל דיון בחברה רב מרכזית כפי שהציעה אלה שוחט.

לא בקלות אני כותב את הדברים הללו, חשבתי קצת, התייעצתי עם חבריי. אבל לא ניתן לשתוק כשמנסים להפוך אותנו לחפץ. ליבי איתך יעקב ביטון וזרע הרחמים עוד ייצמח בלב. ובקרוב שנזכה לקרוא את הספר החדש שלך בהוצאת כתר.

אחי / יעקב ביטון, מתוך המחזור "משירי האם הגדולה", מטעם 9, מארס 2007; התפרסם גם ב"אדומה: אנתולוגיה לשירה מעמדית", הוצאת מעין, הכיוון מזרח ואתגר, 2007, עמודים 210-212.

הרשימה התפרסמה גם במגזין הגדה השמאלית, 18.8.2007

***

לאחרונה פירסמתי מספר שירים בכתב העת סדק. שירו של אורן קקון הופיע לצד שירי. דף אחר דף. באופן די פארדוכסלי קקון מתכחש למציאות החברתית (מציאות של דיכוי חברתי קולקטיבי מתהווה) ומזדהה עם מציאות של דיכוי אחר (הדיכוי הפלסטיני-ישראלי). בזמנו עניתי לאורן קקון על הביקורת שלו על ספרו של דודו בוסי שמכר בינתיים לשימחתי עשרות אלפי עותקים.

עכשיו קם אורן קקון ושוב יוצא שוב (מתוך עמדה אסטתית – כאילו אפשר להפריד בין אמנות ותרבות ובין החברה שבתוכה גדל האמן, השפה, המנגנונים שמגדירים מהי האמנות ומהו הטוב) נגד הרעיון המזרחי ולעדיפות ההזדהות האולטימטיבית האקסלוסיבית עם הדיכוי הפלסטיני בישראל. כמה טענות מרכזיות אטען כנגד טענותיו:

1. זהות מזרחית אסרטיבית היא עמדה לגיטימית והיא מאתגרת שאלות אסטתיות. אין כזה דבר  אסטתיקה שלעצמה. לכן קל וחומר ניתן לדבר על ספרים מתוך שאלות חברתיות.

2. אף פעם לא טענתי כי צריך להכניס ספרות סוג ד' לתוכנית הלימודים. מאידך אסור שתוכנית הלימודים תשעתק תבניות מחשבה הגמוניות שייתנו מקום מרכזי ליוצרים יהודים אירופאיים. השאלה היא תמיד הפוכה, מדוע הספרות האשכנזית תופסת את עצמה כאיכותית, כחלק ממדע ספרות, כשהיא בעצם דורסת צורות מחשבה אחרות ולא מדעית, משום אי היכולת שלה לשמוע סיפורים נפלאים אחרים. מדוע כל טענה כזו תמיד הופכת להיות טענה ביצירות סוג ד', כאילו אין תרבות מחוץ לאירופה. שוב קקון לא מתייחס להיעדר מתודולוגיה ראוייה להבין את הספרות האחרת בישראל. ההפך הוא טוען שיש דיון עודף בשאלה המזרחית.

3. אני מאמין בהתאגדות קולקטיבית פוליטית כחלק מיכולת לדבר על תרבות בישראל. אני מאמין שניתן לכונן מחדש קשרים בין תרבותיים. לא מתוך מהותנות. לא. אלא מתוך כינון מחדש של מחשבה ודימיון חדש לגבי המציאות בישראל. אבל הכוחות הליברליים שעומדים מולו מנסים כל היום לטעון שמחשבה קולקטיבית היא טענה מהותנית. בו בזמן שהדימיון האתני הקולקטיבי מצוי ברמות כאלו ואחרות בתודעה בישראל. אני מפנה את המקום להתאגדות קולקטיבית פוליטית (כמו הפרוייקטים התרבותיים שהייתי שותף לעריכתם – ה"אדומה" ו"תהודות זהות: הדור השלישי כותב מזרחית") כחלק מדימיון מחודש של מקומנו במרחב.

4. מי ממשטר אותנו כשאנחנו מוצאים את עצמנו ללא אפשרות לדבר מתוך מציאות היסטורית, תרבותית ומנטלית של מאות / אלפי שנים של חיים במדינות האיסלאם?

5. מדוע מותר לייצר אנתולוגיה מעמדית אבל אנתולוגיה אתנית היא דבר אסור?

6. אם ישנם פערים בישראל, ישנן צלקות של הגירה, מדוע נוצרו הפערים ואיך הם משתמרים ומי אדיש לכאב של הגירה?

7. הלאומיות עושה הכול על מנת לטהר את האתניות של המזרחים, את ה"ערביות" מצאצאי היהודים-ערבים, ולהפריד בין המאבקים – המאבק המזרחי והפלסטיני. ומאידך הלאומיות מבקשת להכליא את המזרחיות בשינאה עצמית ימנית ולהפוך את ההיסטוריה היהודית-ערבית לדומה לזו של יהודי-אירופה. לצערי הלגיטמציה שלנו לדבר על מזרחיות לרוב מסתיימת עוד לפני שהתחלנו לדבֵר. רשימתו של קקון עוזרת לה. ומנסה לשמור בכל הכוח על חלוקת הכוח והמשאבים הסימבוליים והממשיים.

לאיריס – אתה לא חייב לבוא מהגטו כדי לדבר על הרצון שלך למדינת רווחה מתוקנת, או רב תרבותיות. כל שאלת  האותנטיות היא לא רלבנטית במקרה הזה. העמדה המוסרית היא זו שמאפשרת לי ולכל אחד אחד שמזדהה עם הכאב והקונפליקטים של החברה לפעול למענם. יש לי עוד טיעונים, אבל נשמור אותם לפעם אחרת. ממליץ להרחיב ולקרוא על המקום ממנו המזרחיות יכולה להתחיל לדבר בספרו של יהודה שנהב "היהודים-הערבים", עמוד 266.

לבעז – ראשית צר לי שלא קראת את הספר וכך נשמעים דבריך. ואם דבריך קשורים לספר, אז תגיב ספציפית למי ומה ואיך הגעת למסקנות שלך, כמו מבקר רציני. שנית, אף אחד לפי דעתי מהארגונים המזרחים שאני מכיר לא מנכס את המזרחיות ולא טוען לבלעדיות בשיחה עם פלסטינים. הטענה של קקון לא רצינית והוא יודע את זה כי מי שפנה אליו היה אירגון זוכרות לארגן את הערב על מזרחיות ונכבה. לדעתי לכל כאב יש במה ולעיתים מספר דוברים שיספרו על הכאב ישלבו בעצם מספר היסטוריות כואבות שמתרחשות עדיין בישראל. אני לא מגיב על הספר של סמי שלום שיטרית כי לא קראתי אותו.

לתגובתך ה-2 :  אני מזדהה עם דברי אלמוג בהר על המקום מפגש בין הזהויות. אני רק רוצה להיזהר מאוד ולהשאיר מרחב של חשיבה וניתוח ביקורתי. אבל בצורה אובייקטיבית קשה שלא להבחין בהגזעה של המזרחים כ"מזרחים" ושל הפלסטינים ה"ערבים", "בדואים", "דרוזים" ו"פלסטינים"/"פלשתינאים" ועל חלוקת העבודה הפוליטית הן החברתית והן התרבותית שנגזרת מחלוקת הכוח המשאבים לכל אחת מהזהויות הללו אל מול זהויות אחרות. אין שום ניכוס, יש עמדות שכל אחת מהן מנסה להעמיד אופק תרבותי, חברתי ופוליטי שונה – אל מול המרכז הליברלי. כאשר דווקא המרכז הליברלי (אשר שולט בשיח הציבורי) הוא זה אשר דוחה את שיח זהויות, את שאלות הזיהוי, ההגזעה ומשתיק כל ניסיון לפוליטיזציה מלאה של השיח החברתי והציבורי בישראל/פלסטין. עם כך דווקא העמדה של אלמוג בהר, מאתגרת את צורת המחשבה ההגמונית ונעה בין נתונים אובייקטיביים, לבין פרקטיקות התנהגות של היחיד ומבנה דיון עמוק בתוך הקטגוריות כשלעצמן (המזרחיות, הפלסטיניות). מתוך כך נוצר דיון אקוטי וחשוב – אשר יכול במידה מסוימת לתרום לעצירת מעגל האלימות באיזור.

לנילי – כן, ישנה חשיבה שמרנית השלטת בישראל ויכולה לדבר גם מגרונם של יהודים בלי קשר למין או מוצא ותתפלאי אפילו לאום. ודבריך נגועים בפטרנליזם. וגם אם "נתת" לנו שר ביטחון מרוקאי, או "היית" אצל החד הוריות, או הגיעו "רוסים" לישראל, או מתי "התקדם" – עדיין לא באמת התווכחת עם הטיעונים שלי. ההפך. כך אורן קקון השאר מייצג ניאו שמרנות שמבקשת לדחות התאגדות חברתית קולקטיבית, ולדחות דיון באתניות בפרט ובגזענות והפערים בישראל בכלל. וזו גם עמדה לגיטימית. אבל היא מה זה שמרנית, וגם במידה מסוימת תומכת בכל הפרוייקט הניאו-ליברלי.

תגובה לאורן קקון / אלמוג בהר

פורסמה לראשונה בתאריך 2007-08-10  באתר "קדמה" במדור " ספרות ואמנות" בעריכת מואיז בן הראש.
תגובה לרשימתו של אורן קקון "המזרחי שיביא לנו את הפלשתינאי", על הספר "עין הבובה" של סמי שלום שטרית, תרבות וספרות 10.8.2007, הארץ
 המזרחי מצחיק. מעולם הוא לא היה מצחיק יותר, אבל דומה שגם מעולם לא היה מצחיק פחות. ולמה? כי כך קבע כבר אפרים קישון ב"סאלח שבתי", ואולי כבר קבעו לפניו, ועתה אין אפשרות לתיקון. מה שפנה בהומור האשכנזי הגלותי פנימה, והציג תפיסה עצמית של היהודי המזרח אירופי כשילוב של בכיין ומניפולטור, הושלך בהומור הישראלי הצברי על המזרחי, ועתה המזרחי הוא הגלותי, הוא המתבכיין והוא המניפולטור. ואין זה משנה כל כך מה יעשה או מה לא יעשה המזרחי, הוא יצחיק, הרי לפעמים החוסר מצחיק כמו הקיום, לפעמים אף יותר.
המזרחי אומנם מצחיק, יאמר לטובתו, אבל כולם יודעים שגם כאשר המזרחי מצחיק הוא לא מצחיק כי הוא בחר להצחיק. הוא עצמו כמובן לא מספיק "בוגר" או "אמיץ" כדי לכתוב פרודיה על עצמו, כדי באמת להתכוון להצחיק (אולי כשיתבגר יקום לו "חנוך לוין"). הוא מצחיק את הקהל בלי לדעת כמה הוא מצחיק, כילד חסר מודעות. הוא זקוק למבט החיצוני, המגחיך, כדי להיות מצחיק באמת.
החיבור בין המזרחי לערבי מצחיק, במיוחד החיבור לפלסטיני. למה? כי אם הוא לא אותנטי, איך הוא לא יהיה מצחיק במגוחכותו? והוא כמובן תמיד כבר לא אותנטי, אולי בעבר הוא היה אותנטי, אבל היום בהחלט לא. כי איזה קשר יותר ממקרי יכול להיות בין מזרחיות לנכבה? והרי רוב המזרחים באמת הגיעו לישראל לאחר הנכבה, כשרוב הפלסטינים כבר לא היו כאן. ואיזה קשר יכול להיות בין היחס לו זכו המזרחים בישראל לבין היחס לו זכו הפלסטינים? בגזענות? באלימות? בדרכי הדיכוי? ביחס למזרח ולערביות?
כפי שהעלייה התימנית לא שימשה כנראה אצל כמה אנשים כפתרון למתח שבין עקרון העבודה היהודית לבין הרווח הכלכלי הנובע מזולות העבודה הערבית, כמובן, גם אין קשר בין המקום של רוב המזרחים בחברה הישראלית מאז שנות החמישים, לבין המקום של הפלסטינים. לא העמידו אותם זה מול זה בתחרות על אותם מקומות עבודה, לא ניצלו אותם ככוח עבודה זול. לא הקימו אצל אלו ואלו מערכות חינוך זולות, אשר תפקידן לעקור את הרצף התרבותי, וליצור אנשים המתנכרים לעצמם ולמורשתם, אך מוכנים לעבוד בתנאים נוחים (למעסיק).
לא ניסו להפרידם זה מזה כשהדבר נידרש מבחינה "ביטחונית", להזכיר למזרחי כי הוא אינו "ערבי", להזכיר לפלסטיני כי הוא לא "יהודי", ולהזכיר לשניהם כי כדאי להם לקשור את גורלם עם השלטון, שהוא כמובן אשכנזי, גם כשהוא מרביץ. לא ניסו לחברם כאשר גם זה נידרש, גם כן מבחינה "ביטחונית", מהממשל הצבאי ועד ליחידות המסתערבים המפוארות. המרחק בין המזרחי לפלסטיני הוא הרי כמרחק בין יהדות לאיסלאם, "גדול לאין שיעור ואינו מאפשר קירבה אמיתית", ואפשר לכתוב את זה בלי להזכיר אפילו ברמז את אברהם בן הרמב"ם.
רק פוליטיקה מזרחית רדיקלית חסרת הומור, שכמובן שאינה מייצגת איש, יכולה לטעון שיש קשר בין ההיסטוריה של המזרחים וההיסטוריה של הפלסטינים, בין ואדי סאליב שלפני 48 וואדי סאליב שאחרי 48, בין לוד שלפני 48 ולוד שאחרי 48. לכן מצבם הכלכלי של המזרחים בישראל כמובן שלא קשור למצב הפלסטינים, וגם לא מסלול ההתקדמות שנפתח לפני חלקם ב-67, מפועלי בניין לקבלנים.
אכן, יש משהו קלישאתי בטענה שהמזרחים יכולים להבין את הפלסטינים. למה שמיעוט אחד יאבק על זכויותיו של מיעוט אחר, במקום להיאבק על הכרתו של המרכז? למה שפועלי כל העולם יתאחדו, במקום לקוות שיום אחד הם יהיו המנהלים, או לפחות לא הם יפסידו את מקום עבודתם לפועלים אחרים? המזרחים אכן לא הצליחו להיות גשר לשלום, ותקוותה של אחת הדמויות ב"מעברה" של שמעון בלס, שהיהודים-הערבים יקרבו בין היהודים והערבים היא היום לא יותר מנושא לפארסה (או קינה?). מי אשם בכך? מה זה משנה עכשיו, עברו הרבה שנים, וזה לא מעניין כמו שכבר לא מעניין להיזכר בעמוס עוז הטוען כי המזרחים הם המכשול לשלום. וזאת בניגוד לאשכנזים אשר התקדמו לעבר השלום, וההכרה בנכבה הפלסטינית, בחפץ לב, כאז כן היום (גם לאשכנזים, מסתבר, יש פוטנציאל קומי).
בהירארכיית הסבל הפלסטינים מנצחים את המזרחים. אבל את מי משרתת יצירת הירארכיות של סבל? למה המסקנה מתוך ההירארכיה שאין לטפל בשניהם? והלא בהירארכיה הזאת גם סובלים הפלסטינים בשטחים יותר מהפלסטינים אזרחי ישראל, ולכן אין לעשות דבר למען שיוויון תקציבי עם האחרונים, וכמובן שערביי עזה סובלים יותר מתושבי מזרח ירושלים. הירארכיות הסבל הן דרכו של המרכז הכאילו רגיש, השמאל הליברלי התל-אביבי שכבר גילה את העובדים הזרים, להרגיע את השטח: אנחנו כרגע עסוקים בדארפור.
לכן יאמר שוב ושוב למזרחים הללו, המוחים על הריסת כפר שלם, הזמן שלכם כבר עבר, ובאמת חבל שלא ניצלתם אותו. אבל מסתבר שגם הזמן ההוא, שעבר, מעולם לא היה זמן הווה, פעם הוא היה זמן שהובטח לעתיד, אחרי שיבוא השלום ואפשר יהיה לטפל בבעיות החברתיות. אחרי שבמשך עשרות שנים הושתקו המזרחים בנימוק של ביטחון ישראל, והסיכון של פיצול האומה, היום הנימוק המופעל כנגדם הוא דווקא של פיצול: הרוסים, האתיופים והעובדים הזרים ניצחו אתכם בהירארכיית הסבל, ועל כן אין כבר טעם לדבר על מזרחים (ואולי זה מה שהוביל את סמי שלום שטרית עצמו להתרכז בספרו בפלסטינים?).
כאשר שרת חינוך מן השמאל הליברלי, כשולמית אלוני, בחרה לסגור את התזמורת הערבית של רשות השידור ולפטר את נגניה, שהיו ברובם יהודים עיראקים ומצרים, בנימוק שלא יתכן שגם בתזמורת ערבית יהודים יתפסו את המקום המרכזי, ויקפחו את המקופחים האמיתיים, היא העידה על עצמה כמי שמבינה רק את דיבור האו-או. כאילו המדינה צרה מדי לשתי תזמורות, גם עיראקית וגם פלסטינית, וצריך לבחור למי מגיע יותר. עידן האו-או נמשך, אבל למעשה לא פותר את הבעייה של אף אחד: לא של הפלסטינים, לא של הרוסים, לא של האתיופים, לא של המזרחים, וכמובן שגם לא של דארפור.
            יש היום, כמובן, "טיפול עודף" ב"בעיה" המזרחית. היא "עברה את כל הגלגולים האפשריים בדרך להבראתה", כמו שכותב קקון, ובא הנס שהציל אותנו מאותו חיבור מסוכן שבין זהות אתנית, דיכוי תרבותי וניצול כלכלי, שעבר מאב לבן ומאם לבנות וכמעט וריסק את אחדותה של המדינה הציונית. המזרחים כבר אינם תושבי הפריפריה, ומי מהם שבכל זאת נשאר בפריפריה, עשה זאת מתוך בחירה ביתרונותיה. יש כמובן כבר שיוויון בין ילדי האשכנזים והמזרחים בהפניה לבתי-ספר עיוניים לעומת מקצועיים, באחוזי הבגרויות ובלימודים באוניברסיטה, ושכרם יהיה בקרוב אותו שכר ממש. אין קפיטליזם חזירי, או שגם הוא נימוק, כמובן, לדחות את ה"בעיה" המזרחית לאחר-כך, או להזכיר שהיא כבר נפתרה. חבל שחוץ מ"בעיה" אין עוד משהו במזרחיות הזאת.
חסד עשה עמנו אורן קקון שכתב כך על סמי שלום שטרית. שוב הוא הזכיר שכמו בכלכלה, גם בספרות הרומן המזרחי תמיד היה מוקדם מדי או מאוחר מדי, אף פעם לא בן הזמן. ואיך יהיה בן הזמן כאשר הזמן אינו זמנו? חסד עשה עמנו, כי הוא הזכיר לנו את האמת, את מה ש"חושבים" וש"נכון" לחשוב, כי שום דבר כנראה לא השתנה באמת.
אני בטוח שאורן קקון היה מצליח לכתוב ביקורת לעגנית על ביקורתו של אורן קקון, בעלת שיניים נשכניות של הומור ופרודיה עצמית. אני עצמי מעדיף את נוסח הקינה. מי שכל כך מצחיק כנראה נושא בו כאב רב.

מאמרים נוספים בנושא:

1. הרוע האולטימטיבי, או: דיכוי המזרחים מת / דוד מרחב – במאמרו היום במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" מבקש אורן קקון להבהיר כי לפלשתינאים שמורה זכות ראשונים יחידה לטעון לדיכוי. והמזרחים? אצלם זה "צער מתאחה". אחת הדרכים הידועות של סוג מסוים של אינטלקטואלים לבנות את עצמם הוא לבנות את עצמם על גבם של אנשים אחרים. למשל, לכתוב רשימה שלמה על ספר, מבלי לבקרו. האופנה הזו פורחת היום, ואין כמו ישראל שיכולה להעתיק את האופנה הזו. מגדיל לעשות עורך המוסף הספרותי של "הארץ" שבחר לפרסם היום מאמר ביקורת על ספרו של סמי שלום-שטרית, "עין הבובה", כשאין במאמר לא ביקורת ולא ניתוח ספרותי אלא מניפסט פוליטי שלם שעניינו הוא גלגול הנרטיב הקבוע של המוסף לספרות טורקית, שעיקרו חטאנו כלפי הפלשתינאים.  להמשך המאמר – לחצ/י כאן בבקשה

2. "קקון הוא ציפר?", סמי ש. שטרית, פורסם באתר "קדמה", 2007-08-10.

0 מחשבות על “ליבי עם יעקב ביטון ותשובה לניאו-שמרנות של קקון

  1. שלא ענו לה, לפחות במחלוקות שקראתי, וזה בקשר ל"ייצוגיות" של המאבק הזה, משהו ברוח הדברים שכתבה נירית צארום על הריבון ההיברידי (וחטפה על זה). אני לא הבנתי בדיוק מה היא רצתה להגיד, אבל פירשתי את זה כהרחבה על אותה טענה.
    רוב הדוברים בשמאל הישראלי, כולל מזרחים (וכולל קקון שמדברר עכשיו את הנכבה) הם לא מהשטח אלא בורגנים שבעים.
    אני התאכזבתי לגלות שגם השמאל המזרחי הולך בדרכי האשכנזי וממנה אותו סוג של דוברים, בדרך כלל עם רגל אחת או שתיים בחוץ, שמנותק מהקונסטיטואנסי שלו לחלוטין. כלומר, מעין שמאל אמריקאי שלא ראה הרבה שחורים בגטו והם לא ראו אותו. זה נשמע, במחילה, כמו מאבק על חלק מהעוגה שאותה תוקפים.
    כמובן, יש משהו הומוריסטי בכך שקקון, המייצג פלשתינאים ויש לו "במה" בהארץ, תוקף אחרים בגלל אותו "חסרון" כביכול (גם את לאור וגם את סש"ש ). לכן כל כבר זה הופך למגוחך, או "למיצג פורימי", מה שקרה גם סביב הרשימה של צארום.

    אהבתי

  2. לא התייחסת לטענה המרכזית והמנוסחת היטב של קקון,
    טענתו היא שהמזרחים מרשים לעצמם לנכס את קולו של הפלשתינאי באיזו טענה מופרכת של קירבה.
    מתי רומנטיקן ככל שתרצה להיות אני ואתה הרבה יותר קרובים חברתית ותרבותית מפלשתינאי שנמצא כבר כמה דורות תחת כיבוש צבאי.
    ברכט כבר אמר (וזה ממש לא ציטוט מדוייק) שהוא יודע לדבר רק על העוולות שלו, על של אחרים שאחרים ידברו.
    קקון אף מפנה את הזרקור אל עבר העובדה שדוברי המזרחיות אינם מייצגים כלל את הרוב המזרחי, אלא מייצגים מיעוט אינטלקטואלי. ממש כשם שאני איני מתיימר לדבר בשם "האשכנזיות", מה לעשות אני לא מייצג רוב כלשהו, גם אתה לא מתי…
    אסיים בהתייחסות לסעיף 3 שלך: יש הבדל גדול מאוד בין "אדומה" (בה גם אני פרסמתי שיר) ובין האנתולוגיה תהודות זהות. אדומה כפי שאני רואה אותה מהווה קרקע פוריה ודשנה לאיחוד כוחות פואטיים בחברה הישארלית נגד ההגמוניה הכלכלית דורסנית. לעומת אדומה "תהודות זהות" מבצע מהלך של בידול, הטקסטים מתפרסמים בקונטקסט המכריז על עצמו ראו אני מזרחי. הטקסטים הכביכול מזרחיים האלו הם יותר מהכל לטעמי ישראלים והחיבור שלי אליהם הוא ממקום של ישראלי אשכנזי שגדל בנתניה ועדיין לא רואה בטקסטים האלו לא חתרנות מיוחדת למזרחיים ולא ייחוד מזרחי. מה גם שחלק מהמשתתפים באנתולוגיה הזאת כבר מזמן שכחו מהיכן באו ואינם עושים דבר וחצי דבר לקידום אותם מקומות שגידלו אותם. המהלך הבדלני הוא לדעתי מיותר, ופוגעני, לעומת זאת המאמץ ליצור קולקטיב שמשתף פעולה בחתרנותו הוא מבורך.

    אהבתי

  3. מתי ושכמותו התקדמו די יפה בעולם האקדמיה והתרבות בזכות "המזרחיות" המדומיינת שלהם. אז שיוותרו עליה עכשיו?
    האסון שלכם, מתי, זאת העלייה הרוסית. כל כך הרבה עוני ובעיות השתלבות של האשכנזים החדשים האלה הופכים את ההשערה שלכם על פיה, לא? אז שנמשיך להקשיב לאידיאולוגיית הדידיטי שלכם? אתם שהשתלבתם כל כך יפה ורוכבים על הגל של הקיפוח ההוא שהיה, שכעת הוא מדומיין משהו. אם יש מאבק להאבק זהו מאבק חברתי כלכלי שחוצה זהויות. העניין הם לא מזרחיים או אשכנזים. הפערים הכלכליים שהולכים וגדלים הם לא מנת חלקם של המזרחיים. לא עוד. זהו המאבק. אתם פוגעים בו. כשאתה כותב שראש הממשלה הוא אשכנזי אתה לא ממצמץ אפילו? רציתם רמטכ"ל מזרחי וקיבלתם. קיבלתם שר ביטחון מרוקאי למען השם. ונשיא מדינה! עכשיו נטפלתם לעניין ראש הממשלה? אתה פתטי, וההתפתלות שלך סביב העניין הזה מביכה. אתה עושה עוול גם לעניין המזרחי, למען האמת. שהוא אותנטי דווקא אבל לא ראיתי אותך עולה למאהל החדהוריות בירושלים. אני מכירה דווקא כמה אשכנזים שמסתובבים שם. אולי הגיע הזמן לחשבון נפש. הדבר הכי גרוע שיכול לצאת מהאקדמיה זאת הדוגמטיות של בוגריה.

    אהבתי

  4. אני עדיין מחכה לשמוע מה עמדתך בנושא ניכוס הזהות של הפלשתינאי עליה מדבר קקון. לטעמי הוא מצביע על נקודה מאוד מסוכנת ביחס לייצוג המזרחי מול זה הערבי.

    אהבתי

  5. שהכתבה הצהובה לא פחות והמשתלחת יותר כלפי מוטי מורל לא מזיזה לך. כרגיל, מה שמענין אותך הוא הדימוי של "המזרחי המקופח" ושלך כ"מגן המזרח". אבל האמת היא שהקו של העיתון הוא 'פוגעני' ו'צהוב' כלפי מרואייניו, ללא קשר לצבע עורם. רק המבט שלך מפריד בין הצבעים השונים. למעשה, המוסף הזה אינו גזעני כלל – הוא פוגש את כולם באותו מקום בדיוק. זה אתה שגזעני,או גרוע מכך: חושב שהוא קדוש, שאסור לבדוק לו בתחתונים כי "אוי ואבוי, אני מזרחי מקופח". על זה יש שני דברים לומר: א. תתבגר כבר, אנחנו חיים במציאות שבה לדימויים ולסטריאוטיפים יש חלק בתרבות ואי אפשר להיות "מזרחי" בלי להיות חלק מן הדימוי המזרחי. ב. למה מי אתה שתציע את הטון הפטרנלי הזה כלפי המשורר שזכה לכתבת מוסף בהארץ. עד כמה שזכור, אתה עדיין לא זכית לכבוד הזה ובמתוטא, תן לו כבוד הבכורה שאתה מנסה לגזול ממנו.
    והערה אחרונה על שירה: שירה היא לא ענין לסוציולוגים ולא לאנתרופולוגים. ספק אם שירה טובה היא אפילו עניינו של חוקר הספרות. הגישה שלך שבה האסתטיקה כפופה לאידיאולוגיה היא כל כך מיושנת ועצובה, שבאמת חבל על הויכוח. אתה פשוט לא מבין שירה מהי.

    אהבתי

  6. אני אתחיל לחשוב שזה לא סתם כך סתם ביום שסמי שיטרית יסע למרוקו במקום ללוס אנגלס ויכתוב בערבית במקום באנגלית וכנ"ל אלה שוחט ואחרים. לפחות בני ציפר העבד הנרצע של שוקן נוסע לשחק עם זה בסטמבול והוא מדבר כותב וקורא תורכית, שמואלוף, איך הערבית שלך? כמה שבתונים אנשי הקשת המזרחית ואלופי תיאוריה וביקורת עשו בארצות ערב והאיסלם?

    אהבתי

  7. אני מצטער , לא היה ולר נברא, לא מיניה ולא מקצתיה

    אין שום דבר כזה בספר של סמי שלום שטרית, ותגידו לי אם יש אם תקראו אותו, או בכל דבר שהוא כתב.

    ואם היה, אז מה? הוא לא יכול לכתוב מתוך עמדת הפלסטיני, שזה משהו שהוא לא עושה בספר? ג'ון אופדייק פירסם ספר על מחבל ערבי בגוף ראשון והוא מבין באיסלאם או בערביות רבע ממה שמבין סמי שלום שטרית?

    הבעיה של קקון איננה שהוא מבקר את הספר, הבעיה היא שהוא לא מבקר את הספר אלא ממציא שיח מזרחי שאינו קיים בשום מקום בעולם ותוקף אותו. זו הבעיה.

    למעשה הוא לא כתב מילה אחת על הרומאן עצמו.

    גם אם תקראו הנה דיווח של קריאת הרומאן

    http://www.notes.co.il/benarroch/32639.asp

    אהבתי

  8. מואיז
    בביקורת שהתפרסמה באתר שלך אין המלצה לקנות את הספר ולקרוא אותו ואתה בעצמך אמרת שהספר לא מחייב.דברים דומים נכתבו גם באתר של ידיעות אחרונות וגם בהארץ.סמי עצמו כתב בעבר שהשב"כ ירד ממנו לאחר שהחברים שלו מחקו אותו כאשר הצהיר אמונים לבל"ד

    ועכשיו השאלה

    אלו דברים של קקון הוציאו את אלמוג בהר ואותך מהכלים

    הביקורת של קקון ממש שיעממה אותי

    אהבתי

  9. ההחלטה לדחוף פרט צהוב ומציצני לכותרת היא של המערכת, לא של המראיינת. זו אכן החלטה מעצבנת אך כאלה הם פני העתונות היום. על עצם הראיון יש לברך.

    השאלה על "השירה המזרחית" היא לא השאלה הכי מעמיקה בעולם, אבל היא לגיטימית. אני מניח שאתה מתעצבן כי לא אהבת את התשובה של יעקב ביטון. (שהחשיבה במושגים כאלה זרה לשירה(.

    אהבתי

  10. "שירה, אם אתה מגדיר אותה מזרחית החטאת את הרעיון. אם מדברים על רוח האדם, נדבר עכשיו על תורות גזע? אני לא יכול שלא לחשוב שזה הערש העמוק שהגעתי ממנו, אבל אני בטח לא אעשה את החלוקה הזאת. אני דובר מרוקאית. זו שפת האם שלי. זו העריסה הביוגרפית שלי"

    אהבתי

  11. הרשימה של צארום הייתה סגירת חשבון פרטית בינה לבין מי שהיא מכנה חבורת ון ליר בגלל שלא קיבלה המלצה לדוקטורט.
    מענין איך הכתיבה הסתומה שלה, אותה יכול לפענח רק מי שמצוי בנבכי הענין, בכל זאת משמשת כלי לנגח דיון חשוב וראוי

    אהבתי

  12. אם זה היה סגירת חשבון פרטית מדוע זה פורסם באתר ציבורי ?
    שנית, זה מה שרציתי להגיד על הסיפור הזה פה עם קקון ושות, הכל סגירות חשבונות אישיים מכל הכיוונים. הוא שאמרתי, נשף מסיכות.
    אם צארום היה חשבון פרטי, מה תגידי על קקון. שמואלוף ושות ?
    זו השאלה. ולמה זה מעניין אותנו ?
    ברגע ששואלים את השאלה, מתי שמואלוף נותן את פיסקת ההטפה הקבועה, שכל מי שבעל מצפון (ודוק) רשאי ואף חייב להביע דעתו על האפליה.

    הטענה שלי היתה שה"שיח" שמתפתח בשמאל המזרחי הרדיקלי, כמו האשכנזי הרדיקלי, וכמו בייניש פרידמן אולמרט, הוא "סגירת חשבונות אישיים" באליטות. לעג לרש.
    ולא משגב לדך.

    אהבתי

  13. רק אנשים נבחרים בבחירות מיצגים את הבוחרים שלהם, וגם לא בכל תחום.

    המצב כיום הוא שלוקחים מזרחי, נגיד סמי שלום שטרית, ואומרים שהוא מיצג את המזרחים, ואז שבוע אחר כך אומרים לו מי אתה שתייצג את המזרחים, אתה לא מייצג את המזרחים.

    אף אחד מהנציגים של המזרחים לא טען אף פעם שהוא מייצג אחרים (או לפחות אני לא שמעתי דבר כזה מעולם, לגבי סמי שלום שטרית הוא כל הזמן חוזר ואומר שכבר מספיק קשה לו לייצג את עצמו, אבל תוקפים אותו כי הוא מייצג את המזרחים).

    אני בטח לא מייצג אף אחד אבל שמישהו ימצא חצי משפט שלי שבו אני מנכס לעצמי את הקול הפלסטיני, הייתי רוצה לראות את זה.

    בכלל, מה שקורה ותמיד קרה בישראל זה שהאשכנזים, גם אלה מנתניה בועז, מדברים בשם המזרחים בארץ ובעולם ולפעמים גם ממנים איש מטעם, פוליטיקאי נבחר או עיתונאי , וזה אמור להיות האיש שידבר בשם המזרחים. אבל הוא דווקא כן יכול וזה כן מקובל.

    אהבתי

  14. כתבתי תגובה במשך שעה והיא נבלעה במחשב.
    אנסה שוב:
    הוולגריזציה המסוימת שנעשתה בכתבה על קובי (ביטון) אינה קשורה להיותו מזרחי, אלא לדרך בה התקשורת עובדת: מנסים תמיד למשוך את תשומת הלב של הקורא ע"י סנסציות. אילו קובי היה אשכנזי, היו ממציאים שטות אחרת.
    אבל בעיני זה היה ראיון יפה, מעמיק, ויוצא דופן בכנותו. רק הכותרות נטו לצהוב, וזה נעשה בודאי ע"י העורך ולא ע"י העיתונאית.
    קובי הצליח לעקוף את הרפש, כשענה ממעמקי ליבו בלשונו הציורית.
    יש משהו קצת פטרוני בדרך בה אתה מציג את קובי כקורבן פאסיבי של מזימה אפלה של כוחות כל-יכולים.
    בעיני הוא נשאר טהור ואמיתי, והראיון נותן זוית נוספת לשירתו.
    בעוד כמה חודשים נוכל לקרוא את הראיון בנחת בלי כל ההתלהמות החולפת, ואז נראה את היופי שבו.

    רציתי לשאול – בקשר ללהקת אלג'יר: לאיזה ראיון אתה מתכוון? כי קובי בן שמחון דווקא עשה כתבה נדירה באיכותה (לטעמי) על הלהקה לפני כשלוש שנים (אני לא נותן את הלינק כי אולי זה מה שמוחק את התגובה, אבל הכתבה היתה בעיתון הארץ).

    אהבתי

  15. לאיתי ואחרים, אחרי שיחות ארוכות, אני יכול לומר שקראתי שוב את הכתבה של קובי שמחון על אלג'יר. אני קצת חוזר בי. הכתבה של שמחון קצת יותר טובה וגם התייעצו שם עם אנשי מקצוע. אך לדעתי היא עדיין רוויה אקזוטיקה מסוימת.

    בכל מקרה הנה הלינק:

    http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=442924&contrassID=2&subContrassID=13&sbSubContrassID=0

    בכל מקרה מחקתי את הכיתוב. תודה.

    אהבתי

  16. בואי וארגיע אותך, הרשימה על הריבון ההיברידי נכתבה הרבה אחרי שקיבלתי המלצות לדוקטורט ואף התקבלתי למחלקה שהכי נכספתי אליה – המחלקה לקולנוע ב NYU.מהבחינה הזאת אפשר לומר שחבורת ון ליר עשתה עימי חסד גדול בכך שסירבה להמליץ עלי לדוקטורט ואני מודה לה מקרב לב על סירובה ומקווה בשביל שאר מסורביה שהלכו להתבייש בפינה שהסירוב הזה במקום לרפות את ידיהם יחזק אותם, כפי שחיזק אותי.

    הרשימה הזאת נכתבה בהחלט ממניעים עקרוניים-קבוצה שמתיימרת להגן על אינטרסים של קבוצות מוחלשות, לא יכולה להרשות לעצמה להשתיק קולות מוחלשים שלא מסתדרים עם האינטרס האישי של חבריה.

    על האופן שבו חבורת ון ליר/"גברי האלפא" של הקשת הדמוקרטית מזרחית יסדה הירארכייה מעמדית בתוך הקשת את מוזמנת ללמוד מן הרשימה האחרונה שפרסמתי באתר העוקץ: "דרוש שטן לשינוי חברתי" (היא עדיין בדף הראשי).בברכה ובתקווה שתאזרי אומץ ותעמדי מאחורי דברייך בשמך המלא.

    נירית צארום

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s