הטרור והמוות במדרשה

שני אמנים משכו את תשומת ליבי בתערוכה השנה:

1. ארתור יעקובוב, בציורי גרפיט שחורים הוא מביא לפנינו את המצב הגלובלי של המלחמה בטרור. אותה מלחמה אשר בעקבותיה כבשה ארה"ב את עיראק וגרמה לאי סדר אזורי שלם. הילדים הופכים ללוחמים בעקבות ה"אחריות" שחשה ארה"ב על הגלובוס מצד אחד והחלוקה הלא צודקת של המשאבים והכוח מצד שני. הקלצ'קים שהילדים מחזיקים, המסגד ההרוס, הטבע מול ההרס. אוירת אגדה, גרפיטי שחור, אסתטיקה כמעט ילדותית שמביאה מלחמה לכדי רציונליזציה. "העולם של אתמול", בפארפרזה על דברי סטפן צווייג נמצא כאן בתהליך אל מול פנינו באמצעות העבודות של יעקובוב – בהתהוות.

2. כשקיבלתי את הקטלוג של התערוכה ביחד עם מגזין טיימאאוט של שותפה שלי, לא הבחנתי לגמרי במשמעות העמוקה של התערוכה של עדי בית-אש. ראיתי פחיות של צבע עומדות אחת ליד השניה כמו בבסיס הצבאי של קורדני בקריית מוצקין שם שירתתי. נרתעתי. היא הכניסה נוף של בסיס צבאי, או מפעל תעשייתי לתוך המוזיאון. וכשפסעתי לתוך התערוכה עצמה לחדר המלא בצילומים. הבחנתי לפתע שלפחיות הצבע התווספו עוד שאריות מארגז הגרוטאות של ישראל. אותו מארז אשפה שיכול להיות ארגז גרוטאות של כל דמוקרטיה ליברלית המזניחה את שוליה ואחוריה נראים כמו ביוב מהלך – כוסית מפחידה של שברים. כמו אותה אוירת טווין פיקס מערבית של חלחלה שמזכירה לנו (המעמד הזעיר בורגני / על גבול המעמד הנמוך) כי אין אנו יודעים לדבר את שפת הרחוב. והנה כשקראתי את הטקסט של התערוכה התחוורה לי ההצלחה של האסטיתיקה של הצילום של בית-אש, שכן היא מצאה אזורים שבהם נמצאו גופות אלמונים וצילמה בדיוק את המקום. המוות והאסתטיקה הפכו אחד.