מי פה הגמד? אלמוג בהר עונה לעודד כרמלי

ישנן דרכים רבות לפתוח תגובה על מאמרו של עודד כרמלי מן השבוע שעבר ("גמד כי ימלוך", ידיעות אחרונות, 24.8.2007). אני אתחיל דווקא בזאת האישית, לגופו של המבקר ולא לגופה של הביקורת, למרות בעיתיותה המוסרית, מכיוון שהיא מצביעה לטעמי גם על עניין עקרוני: קצת מצחיק, אבל גם עצוב, שמבקר צעיר עוטה על פניו כסות של חשיבות עצמית, ורומז להיותו מגינן הנאמן של אמות-מידה ספרותיות אסתטיות גבוהות (אותן הוא אף פעם לא ממש מפרש או מדגים באופן חיובי, אלא רק כתמונת תשליל), וכן להיותו לוחם באמות-המידה הספרותיות הנמוכות (שגם אותן הוא כמובן לא ממש מפרש או מדגים) הפושות בכל מקום, כאשר קשה למצוא בכתיבתו שלו, או בעיתון הצנום שהוא ערך, משהו בעל ערך מאותה אסתטיקה גבוהה (מלבד, אולי, מדור הסאטירה המוצלח שהתפרסם בעיתון).

אולי כדאי לנסח את הדברים מעט אחרת, כדי שתובן גם מגמתם הכללית: איך קורה שמבקרים רבים, ודווקא הצעירים שבהם, מנסים לבנות את מעמדם על ידי שלילה גורפת של אחרים, תוך התחזות לבני כת אליטיסטית אינטלקטואלית, כאשר כל חזותם אומרת חוסר מודעות לגבולות הידע הרבים שלהם? איך מתפתחת תודעה ביקורתית שכזאת, אם אינה פשוט מניפולציה מכוונת, בלי שנות המאמץ הנדרשות ללימוד אליטיסטי קלאסי, או ליצירה עצמית של משהו מעין זה? איך יודע המבקר הצעיר לצרף עצמו לאליטות הנתונות לדעתו במתקפה חמורה, בלי ששירתו שלו תתחייב בנפשה, בלי שיהיו בה חידושים גדולים או המשכיות ניאו-קלאסית מעמיקה? והאם הפאסון הזה הוא לא בסך הכל, אם לעשות ואריאציה לטענותיו על מותקפיו, סוג של מיתוג עצמי שטחי בעידן של כלכלת שוק, שלא דורש השקעה רבה יותר מכתיבת כמה עמודים של מאמרים ושירים, בתוספת מספר ראיונות סלבריטאיים?

אבל התקפתו האמיתית של כרמלי אינה על התרבות הנמוכה, כי אם בכך היה עניינו היה וודאי זוכר שיש תרבות מזרחית גבוהה ויש נמוכה, כפי שיש תרבות מערבית גבוהה ויש נמוכה, כפי שיש תרבות דתית גבוהה ונמוכה. יש משהו מחשיד בפסילתו הגורפת את הספרות והביקורת המזרחית (אליהן נטפל לאורך רוב מאמרו), ובחוסר יכולתו לפרוס לצד הפסילה גם מגוון מקביל של יצירות מזרחיות שאותן הוא מעריך. אין בעיה בכך שכרמלי לא אהב את שרה שילה, ושמבקר צעיר אחר, כאורן קקון, לא אהב את דודו בוסי ואת סמי שלום שטרית, אבל היכן המודלים המזרחיים החיוביים בעינייהם, או שעדיין לא הספיקו לקרוא בהם? היכן, אם למנות כמה, אלברט סויסה, חיים סבתו, רונית מטלון, ארז ביטון, אמירה הס, יהודה בורלא, רבי יהודה הלוי, אבו נוואס, רבי דוד בוזגלו, טאהא חוסיין, נגיב מחפוז, הודא ברכאת, התחכמוני, כלילה ודימנה, גלגמש? הרי קשה להאמין שאף אחד מהם לא מהווה מודל חיובי מרכזי בעיניו של כרמלי, אם כל עניינו הוא אליטיזם.

אבל כאן קיימת בעיה נוספת, והיא שבנקודות מפגש ושבר בין תרבויות, ולמשל בישראל שבין מזרח ומערב, קורה משהו מבלבל (אבל לפעמים גם מפרה ומעניין). מנקודת מבטו של צד אחד בשבר, למשל המערבי, נראית כל התרבות השניה, למשל המזרחית, כנמוכה, בשל בורות וחוסר השכלה וכלים מתאימים לקריאת התרבות השניה, וכך אכן קרה בישראל לאורך תקופה ארוכה (כלומר במידה רבה עד היום). אבל דבר נוסף מתרחש בנקודת השבר, והוא שבשל חוסר ההבחנה בין גבוה לנמוך שמנסה התרבות האחת לכפות על השניה, מתרחש אכן ערבוב בחלק מהיצירות בין התרבויות ובין הגבוה לנמוך, והדיכוטומיות מאותגרות, ועולה מחדש השאלה על מהותה של הפרדה זאת, עד כמה היא אובייקטיבית ועד כמה מוטה. במצב כזה נולדה למשל יצירת המופת "דון קיחוטה", ואני איני טוען ש"שום גמדים לא יבואו" יזכה בשל האתגר שהוא מציב באותה מידת נצחיות של האביר הקסטליאני, אבל זאת ניתן לומר על מרבית הספרות, לא?

המלצותיו של כרמלי לשילה מגוחכות ומעידות על עיוורון: אולי בעוד מספר שנים תשכח המילה קטיושה, אינשאללה, ויהיה צורך להצמיד לה הערת הסבר, אבל כך גם למילים רבות במקרא העומדות יחידאיות; את המלצתו לא להיצמד בספרות לזמן ההווה צריך היה כרמלי להפנות לס. יזהר, למשל, וליצירות רבות אשר חטאו בכך שלא הרחיקו עדות לאנגליה הויקטוריאנית או למיתולוגיה היוונית, אשר וודאי חביבים עליו יותר מההווה במעלות ובשדרות; השאיפה הרומנטית של כרמלי לספרות אשר אינה ספציפית ואינה דוברת זמן, מקום או מצב מסויימים, היא המרוקנת את הספרות מכל תוכן ומשאירה אותה עם ספרותיות אוניברסלית, כלומר עם ריק מוחלט. כרמלי שוכח שאוניברסליות היא בסך הכל פרטיקולריות של מקום אחר (למשל של אירופה), ולמעשה הוא פוסל את אפשרותה של כל ספרות השואה, למשל, ועוד יותר את זאת שנכתבה קרוב להתרחשויות, להגיע להישגים ספרותיים: היא ספציפית, היא עדתית, היא מגוייסת אידיאולוגית למטרות הומניסטיות, והיא מכילה בתוכה מילים שוודאי ישכ
חו בזמן מן הזמנים.

האמת חייבת להיאמר, והיא שמגמתם של עורכי "כתם", וביניהם כרמלי, היא ריאקציונרית, כלומר כל העמדת הפנים של ההתגוננות מול המתקפה המדומיינת של "בני המיעוטים" הפושטים על הספרות, הערבים, הנשים, המזרחים, הפריפריאליים, העניים, החרדים וההומו-לסבים (בלשונו של ידידם טומי לפיד, שגם הוא אינו טורח להסתיר, וטוב שכך, את גזענותו), נועדה בעצם כדי לשוב ולהמליך את מי שכבר הומלך בשנות השישים. אבל נתן זך ויהודה עמיחי, וגם אבידן ורביקוביץ', לא זקוקים לכרמלי וויזן, ושני האחרונים וודאי שאינם יכולים להיחשב לממשיכים רציניים שלהם. כל הריאקציה הזאת היא בקשה רומנטית חלולה לשוב אל מה שמותג בדיעבד כ"אבידן" ו"זך", ואל "שנות השישים", אז החיים היו חיים והשירה היתה שירה לכאורה, ולא ניסיון אמיתי להתמודד עם השירה הזאת ועם תקופתה, ולא היכרות מעמיקה אמיתית עם אפשרויות אחרות.

קצת מצחיק, מי שתופסים עצמם כצאצאי המרכז השבע מתגייסים למתקפה נגד פלישת "בני המיעוטים", ומכריזים בגאון כי הם המיעוט החדש (הם כנראה לא עיינו לאחרונה במוספי הספרות בעיתונות היומית או בנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה). אבל כתיבתו של כרמלי רק מוכיחה את היפוך טיעוניו: הרי גם הוא מתעניין באויביו הרבה יותר מאשר בתוכן תרבותי חיובי של אבותיו הרוחניים, וחוזר חזרה מעייפת על טיעונים שנשמעו לפני דור; עורכי "כתם", הממונים מטעם עצמם להגנת האליטה האמיתית, כלומר הישנה והאשכנזית, רק מבהירים למה נמשכים גם הביקורת וגם חלק נכבד מהקוראים אל אפשרויות אחרות, שאינן שינון מנטרות אירופוצנטריות ומודרניסטיות שחוקות על מהי ספרות.

העניין אינו איזה פוליטיקלי-קורקט, שכל-כך מאיים לכאורה על כרמלי, וגם לא שאיפה סוציולוגית לעצב את רשימת רבי-המכר, או הלימודים בבתי-הספר ובאוניברסיטה, על-פי מפתח עדתי. לב העניין גם אינו התנגדות לעיצובו של קאנון ישראלי או עברי, אלא התנגדות לקאנון הנובע מתוך בורות וצרות-אופקים. אי-אפשר לדון על קאנון בישראל ושוב פעם לשמוע כמה נתן זך ועמוס עוז אוניברסליים ויצירתם גבוהה, ממי שלא הטריח את עצמו לקרוא בשירתם של ארז ביטון ומחמוד דרוויש; אי-אפשר לשמוע שוב כמה שייקספיר או טולסטוי אוניברסליים ונצחיים, ממי שלא טרחו לקרוא את ה"שאה נאמה" של פירדוסי, את אבו נוואס ואת רבי יהודה הלוי; אי אפשר לשמוע שוב על "הישגי המודרניזם האירופי העילי" ממי שלא מכיר כלל את אפשרויות ספרות האַדַבּ הערבית, ממי שלא התעמק במסורת הפיוט העברית. אי אפשר להיות אלטיסט אמיתי בתרבות הניצבת בקו השבר שבין עולמות תרבותיים שונים, למשל ישראל שבין אירופה והעולם הערבי והמוסלמי, למשל העברית על עולמותיה השונים, בלי להיות בעל השכלה אמיתית בשתי התרבויות, כי אחרת אינך יכול להכיר את כל אפשרויות התרבות הגבוהה.

אין "יצירה מזרחית" יכריז כרמלי (ויציב אותה במירכאות), כולו שביעות רצון עצמית, כפי שגולדה מאיר ושמיר ידעו ש"אין עם פלסטיני". בסדר, גם אין ספרות אוסטרלית ולא הודית, אלא הן בסך הכל ענפים בספרות הבריטית האימפריאלית, והספרות הארגנטינאית היא אגף חסר עצמאות בספרות של ספרד הגדולה, וגם הספרות העברית החדשה עצמה היא רק ענף של הספרות הרוסית או האמריקאית, לפחות מצדה האשכנזי, חסרת ייחוד עצמאי או מסורת פנימית. עוד מעט גם יבהיר לנו כרמלי כי יש רק ספרות טובה ורעה, או יפה וכעורה, ולא אף חלוקה אחרת של הספרות, ורק הוא יודע כמובן לזהותה, בכל השפות הקיימות בעולם, בכל התקופות, בכל ההקשרים התרבותיים השונים שבהם הן צמחו. אכן, משכיל אמיתי.

 הרשימה של אלמוג בהר פורסמה לראשונה במדור תרבות וספרות, ידיעות אחרונות, 31.08.2007.

פורסם על ידי Mati Shemoelof

Mati Shemoelof was born in 1972 in Haifa. He is a poet, editor, and writer. He graduated with honors from the University of Haifa where he studies Film and History. He has published seven poetry books so far. The last of these was published in Germany in 2019 in a bilingual edition "Baghdad | Haifa | Berlin", published by Aphorismha Verlag [Berlin]. His first article book “An eruption from the east: Re visiting the emergence of the Mizrahi artistic explosion and it's imprint on the Israeli cultural narrative 2006-2019“ was published on “Iton 77” publishers in Israel (2020).

0 תגובות בנושא “מי פה הגמד? אלמוג בהר עונה לעודד כרמלי

  1. הוצאת עם העובד הפטרונית והפטרנליסטית מכתירה מידי שנתיים סופר מזרחי תורן שאמור לייצג את המזרחים כדי שעורכי הסידרה ומנהלי ההוצאה יוכלו לומר לעצמם שהם נורא נאורים וימשיכו לפרסם אשכנזים ותירגומים מרוסית ומאנגלית.

    ואז אחרי שישה חודשים מישהו בא ושואל, למה זה וזה מייצג את המזרחים?

    אז כדאי שבני עדות אשכנז יחליטו מאיזה צד הם רוצים לתפוס את הנחש. כי משני הצדדים זה יותר מדיי.

    אהבתי

  2. שאתה תוקף, בטרם תקפת אותם. אתה כותב למשל: "אי-אפשר לדון על קאנון בישראל ושוב פעם לשמוע כמה נתן זך ועמוס עוז אוניברסליים ויצירתם גבוהה" והנה כרמלי מציין באופן מיוחד את עוז ואת זך כמי שביצירתם משנות השמונים "החל העיתון לטפטף אל הרומאן והשיר".

    אהבתי

  3. בכלל , מתי שמואלוף קורא כותב ומדבר ערבית שוטפת?
    הוא יורש של מחברי גילגמש כמו שתומס יוסף לפיד יורש של שיכספיר
    השימוש המופרז והמוזגם של ה"מזרחיים" בכל מיני מילים גבוהות מאוצר הסוציולוגיה המערבית, תמיד באיחור של כתירסר שנים לא משביח את טיעוניהם, להיפך. לדוגמה אחת מה בדיוק רע בלהיות ריאקציונר – הווה אומר "תגובתי" הווה אומר רצון להחזיר דברים לפי שהיו פעם, מה לכל הרוחות רע בכך?
    כל המזרחיות היא ריאקציונרית במלוא משמעות המילה ורבים גאים על כך ובצדק רב מבחינת הפרדיגמה שלהם.
    אם נציגי התרבות המזרח הגבוה-נמוכה היא מבלים את השבתונים שלהם בלבנון, מרוקו, תימן, תורכיה עירק סוריה ומצרים במקום בצרפת אנגליה וארה"ב ואמסטרדם הוי אמסטרדם, היה ניתן לקחת אותם ברצינות.
    זה פוזה הכל פוזה והעילית האינטלקטואלית בארצות ערב יודעת זאת ולא מוכנה לגעת בהם במוט של מאה מטר.
    כמה מאמרים בערבית כתבו אלא שוחט וסמי שיטרית.
    כל היתר פטפטת אין סופית שרק גרמה נזק לא ישוער לחברה הישראלית ונתחיל רק מהרס החינוך המקצועי והירידה המקבילה בסטוס של האדם העובד, ועוד ועוד ועוד.

    אהבתי

  4. הטקסט של אלמוג בהר פורסם במקביל ב-31/8 באתר קדמה.

    אם כבר לתת קרדיטים אז כדאי לעשות את העבודה עד הסוף … גם כדי שאנשים לא יחשבו שאתה לוקח דברים שפורסמו ושנידונו בהרחבה במקומות אחרים ומריץ אותם בבלוג שלך במקביל????

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: