משוררים משוכללים: על ספרי השירה החדשים מאת לאה שניר, אמיר אור ורחל חלפי

לאה שניר, "אולי אישה סובבת כאן". הקיבוץ המאוחד, 110 עמ'
אמיר אור, "מוזיאון הזמן". הקיבוץ המאוחד, ריתמוס. 72 עמ'
רחל חלפי, "פרטים סודיים מתוך הקלסר השקוף". הקיבוץ המאוחד, ריתמוס. 137 עמ'

רבות דובר אודות השירה העברית החדשה מאוד, זו אשר נכתבת בחמש השנים האחרונות, מאז נזרעו בשדה השירה העברית כתבי עת חדשים, שהשירה במרכזם. הטיעון המרכזי המשותף כמעט לכל העורכים נוגע לחלחול מחודש של השירה לקרקע התודעה של הקורא העברי. בין המטרות המובילות מצויות הנכחה של טעם חדש, הענקת במה, חישוף, הגעה לקהלי יעד רחבים יותר ואפילו יצירת איכויות שירה חדשות, על פי דגמים פואטיים חדשים. החידוש מסתמן מתוך המבואות והמניפסטים של העורכים הצעירים כערך ראשון במעלה. עם זאת, ההבחנה שהכוח המניע את הספרות הוא חידוש דווקא, מבליעה את זניחתה של השירה הקודמת מאחור. כתבי עת מסוימים מכירים, אמנם, בשירה קודמת, אך נצמדים להאדרת צמיחתו של האוונגרד בשירה העברית בשנות השישים והשבעים (בעיקר אצל אבידן, ויזלטיר, וולך והורביץ). השירה שנכתבה מאז אמצע שנות השמונים ואחר כך בשנות התשעים של המאה העשרים ניצבת כדגם פואטי שהשפעתו ועוצמתו כמעט מובנים מאליהם.

אחרי מפץ החידוש של שנות השישים נדמה שאבד אפקט כלשהו בַּהיקסמות של הקורא מהשירה המְּחַדשת, שנכבשו הדגמים והמבנים שהוצגו, טריים ומפתיעים, בעשורים קודם לכן. משוררים רבים המשיכו להתנסות בדגמים אלו כשהם מייצרים שירים יפים, אך לכאורה מבלי לייצר תמורה רבתי. ואמנם, רבים מהמשוררים המרכזיים של שנות השמונים והתשעים ממשיכים לכתוב גם היום בתוך רב-המערכת של הספרות העברית. ספריהם החדשים מייצרים ציפיות לאיכות עקבית, מעין 'תעודת ביטוח' לשירה מובחרת. חבל שבציפייה האוטומטית הזו נחבא מהלך שמנוגד להיפעמות ולהתפעלות מטקסט חדש.

אני מציעה, לפיכך, להשהות את הנחות היסוד שמפארות את החידוש, ולהיערך כלפי השירה בתודעה פקוחה. משוררים כאלה גוררים אחריהם היסטוריה פואטית עשירה, שתועדה בספרים קודמים, והופעתו של ספר חדש מפרי עטם מסמנת מעגל חדש של התייחסות באדוות השירה שלהם. זהו סוג אחר ומעניין של חידוש, כזה שפועל בתוך מסגרת ייצור מוכרת. הדברים אמורים לגבי ספרי השירה החדשים של לאה שניר, אמיר אור ורחל חלפי, מהמשוררים המובילים שהתפרסמו בשלהי המאה הקודמת.

מעבר לעברית החיה והעצמאית שמשתמשים בה שלושת המשוררים (עברית ששייכת כיום, לצערנו, רק לדור שזכה להוראת עברית כמחוז נשלט שניתן להיאחז בו), שלושת הספרים ערוכים היטב, במובן שאולי זר לעורכים צעירים של כתבי עת לשירה: הם ערוכים לשרת את עומק הטקסט ואת המהלך השירי המוצג בספר. הוצאת הקיבוץ המאוחד מציבה עצמה כיום כאחת היחידות במפת המו"לות העברית אשר מציגה ספרי שירה מדויקים ומוקפדים בעריכתם, ויש לברך שהמלאכה (שיש המערערים על נחיצותה) של עריכת שירה נעשית עדיין בידי אלה שעיקרה של השירה ידוע וחשוב להם.

שניר, שעורכת מזה חצי יובל את מדור השירה של הוצאת הקיבוץ המאוחד ואת כתב העת "עלי שיח" לספרות ואמנות, מציגה בספרה "אולי אישה סובבת כאן" שירים שרוחשים בנקודות העימות שבין התודעה המייצגת לבין המציאות. צמתים כאלו מרתקים במיוחד, היות שהתודעה איננה מדברת באופן ישיר ומפורש, אלא עושה זאת באמצעות ייצוגים שהיא מלקטת מתוך מציאויות שמדמים הזיכרון והחושים. כששניר מתארת נזירות בעין כרם בשיר "הזיות", התיאור חורג מהממשי, ובעוד שנקודת הפתיחה שלו שואבת, לכאורה, ממראה ומעשים של נזירה אמיתית, ההתנסות האישית מבטאת בו דקויות של הבחנה מדומיינת, והנזירה נוהגת מעשים המנוגדים לַנזירי: "הזיות סופן להמוג,/ לא כן לשונה המחליקה על קרירותה של/ טבעת נישואין בתשוקה ללקק את פצעי המשיח.". סיפור האהבה בין הנזירה לצלוב מתנסח, אמנם, על פי טרמינולוגיה מוכרת מ"שיר השירים", אבל במקום דיבור על אהבה, הנזירה מרשה לעצמה לפנות אליו בסוד ולהתוודות על תשוקה: "מים רבים לא יוכלו לכבות ערגתי לךָ/ נהרות לא ישטפוה". שיריה של שניר מציגים את פעולת הפעפוע של דמויות ומקומות בתודעה, וכאילו נכתבים על מקלדת של השתמעויות, קשרים וזיקות בין הדוברת לבין הסביבות הנזכרות והנחוות. מְרַגשים במיוחד השירים האוטוביוגרפיים, שבהם מזמנת הדוברת את הוריה ובני משפחתה למפגש שהוא למעשה זיכרון, כשהמתים שבים מתוך מותם והעבר מעמיד פני הווה.

מרחב ססגוני, עשיר ומגוון ברכיביו מציג גם אמיר אור, מייסד העמותה וכתב העת לשירה "הליקון", בספרו "מוזיאון הזמן". בשלושת שערי הספר: "השעות", "כאן" ו"המבוך" מתעד אור הליכי בריאה שונים של חוויה והתרשמות מתוך תיעוד חלקי נופים שונים, קרובים ורחוקים. כך, למשל, מתואר העולם כגוף ("הלילה הוא נהר/ חיה מתארכת/ לע של חשך/ מאה שינֵי נחש" ("צל")) והגוף כשיר (זהו/ נגמר.// הגוף שקט עכשו./ כולו שירים." ("מיטת אהבה")), תוך חתירה לבירור היחסים בין תבניות לשון, שמסמנות את המרחב הפנימי, לבין תבניות של מציאות, שרוחשות במרחבים חיצוניים. אור מפנה תדיר את תשומת הלב של הקורא אל הפעולה הגדולה של העולם (חוקיות הטבע, היקום והאלים) על הדובר, אבל למרות עזות התיאור של רכיבי העולם החיצוני, קשה כאן לדבר על עולם מציאותי שאין לו קיום ודאי מחוץ לשיר: "ועיניי יוצאות אל העולם/ בו לא ניתן להבחין עדיין/ בין חלום וערות/ צלילים ועלים" ("חול וזמן"). חלקי העולם מקיימים ביניהם קשרים רופפים, היות שהם נטמעים ונבלעים בדובר, והשיר מתגלה כמכשיר הבידול היעיל בין התכנים האקראיים של המציאות, לבין אופני התפיסה של הדובר.
בעבור רחל חלפי, לעומת זאת, ב"פרטים סודיים מתוך הקלסר השקוף", משמעותה של החוויה נקלטת באורח בלתי מודע כמעט. העולם לגבי חלפי, מהמשוררות האהובות על קהל צרכני השירה העברית, מהווה כשלעצמו זירה רוחשת אפשרויות להולדה של בבואות, אלטרנטיבות והשתברויות של ה"אני". בספריה הקודמים ניסחה חלפי את הקושי לקשור באופנים לוגיים (סיבתיים, טמפורליים וכד') בין האפיזודות שמתגלות במציאות תוך שהיא מתעכבת על המגוון הרנדומלי של פרטי המציאות. ניכרה בשירתה ירידה לפרטים הקטנים והדקויות שמרכיבים את העולם, שמתוכה מתנסחות הכללות מסכמות על המצב האנושי.

בדומה, כאן קלסר השירים הוא "שקוף", ולא בכדי. השירים מדגימים ויתור על היסודות המתובנתים והמאורגנים, והתמסרות אל הבלתי מתוכנן והבלתי סדור. הדוברת שלה איננה שולטת במרחב המיוצג, אלא המרחבים הציבוריים והמציאות החיצונית מהווים עבורה זרם של משמעויות סותרות. היא משתאה לנוכח המארג הבלתי פוסק של פעולות והיפעלויות, ומנסה ללכוד את חלקיקי החוויה לכדי שיר, שיכיל בתוכו את היסודות הלא מתוכננים של המציאות: "כשאני מנסה לרדת/ לְסוף/ דעתו של עולם/ עוד ועוד אני נתקלת בַּקִּירות -/ הקירות הסובלניים/ הרגילים כל כך/ לעיוורים-חרשים כמוני/ המכים עליהם בידיים חלשות" ("עוד ועוד עוטפים"). בספר זה, כמו בקודמים לו, חלפי איננה קיימת רק במקום שבו היא חושבת, אלא בכל מקום שבו  היא מסוגלת להפעיל את החושים ולתפוס. כנותה של חלפי, והאופן שבו היא מזמנת את הפרטי והסובייקטיבי גם אל הציבורי והמנוכר שמבין המרחבים, קושרים את הקורא בעבותות של הימשכות אל השירה שלה. זוהי, אולי, הסיבה מדוע ספרה הוא האהוב עליי מבין השלושה. אלו הם שירים שקל ונעים לאמץ אל לב.

ניתן להכליל לגבי כל אחד מהמשוררים, שמוצגים כאן ספרים ששבים ומקעקעים את מעמדם האיתן והמוערך בכר השירה העברית. אסטרטגיית הקריאה שמבקשת את האיכות באה על סיפוקה. כאשר אנו כופרים בדרכי הגישה האוטומטיות, ניתן להבחין בהיטלטלות שונה אצל כל אחד מן המשוררים לגבי היחס בין השיר לעולם. אצל שניר מיוצגים העולמות שהתודעה מסוגלת לחשוף בהיזכרות או בהידמות, בעבור אור מישורי העולם נטרפים והדמיוני והפנטסטי מתפקדים יחד עם הריאליסטי והמסודר, ואילו אצל חלפי השיר עוקב אחר הרפרנטים המשתנים והחומקניים בעולם והופך לפיכך את המושגים הבסיסיים ביותר של התפיסה ושל התודעה.

מאת: נוית בראל. הביקורת התפרסמה במדור הספרים של מגזין "טיים אאוט" , 6.9.2007.

פורסם על ידי מתי שמואלוף

מתי שמואלוף, הינו משורר, סופר ועורך. פרסם עד כה עשרה ספרים ביניהם: שבעה ספרי שירה, ספר מאמרים, קובץ סיפורים ועוד. בשנת 2019, ראתה אור בגרמניה אסופה דו לשונית משיריו "בגדד | חיפה | ברלין" בהוצאת אפוריסמא ורלג. בשנת 2021 פרסם את הרומן הראשון שלו "הפרס" בהוצאת פרדס. שיריו וסיפורים תורגמו ופורסמו באסופות, כתבי-עת ואנתולוגיות בכל רחבי העולם.

0 תגובות בנושא “משוררים משוכללים: על ספרי השירה החדשים מאת לאה שניר, אמיר אור ורחל חלפי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: