מתווים ראשוניים בעקבות הפואטיקה של אביב גדג', גבריאל בלחסן ולהקת אלג'יר

(רשימה של מאמר שאף פעם לא סיימתי ונכתבה לפני מספר שנים ומועלה שוב לאתר לזכרו של גבריאל בלחסן זצ"ל, 2013)

לא כל יום צומחות בארץ להקות רעבות, שקולן נוגע בפינות האפלות של החברה בישראל. אבל יש קו מרתק של נגנים מזרחים שמצעידים את המוזיקה והתרבות בישראל צעד אחד  (ויותר) קדימה.

צילום: מוטי קיקיון

אביב גדג', גבריאל בלחסן ולהקת אלג'יר הם קולות מזרחים צעירים שהולידו אלבום יפה וכואב. קשה ומקסים. קורע ומחבר. קחו את האפלה הגותית של הקיור, העצב של נירוונה (כחלק מהתנגדות וייאוש בפני הקפיטליזם האכזרי של המשטר האמריקאי), הכוח והעוצמה החברתית של רייג' אגיינסט דה מאשין, הפיוט של יהודי אלג'יר, הרעב של המעמדות המוחלשים בישראל, החוויה הצעירה, הקרועה והמחוברת לתכני היהדות, הדיכוי המעמדי והאתני, קחו את המשיכה האדירה של הצעירים המזרחים לשמור על מסורת אלף השנה במדינות ערב ואת המלחמה בקולות החילון. הסתכלו בניסיון להרכיב רוק, פופ, שמנסה להישאר בהתכתבות עם המתרחש בחֶבְרָה, בבטן וברעב. קחו הכול ביחד והתיכו אותו לתוך להקה חברתית מדהימה.

לקריאה נוספת:

לא צפיתי בלהקת אלג'יר אבל הספקתי לצפות בהופעה הראשונה של אביב גדג' מאז הפירוק של אלג'יר במעבדה בירושלים. ההופעה הייתה אקסטטית, תשוקתית, רעבה כפי שלא ראיתי אמנים אחרים רעבים אחרים.יש דור צעיר מזרחי ויש לו מה לומר. כדאי להקשיב ללמוד ולנתח ומתוך כך לנסח צורות פעולה חדשות לעתיד. כי נראה שעד כה הדורות הקודמים לא ממש הציעו והביאו תוכניות פעולה. למעט חברי הקשת הדמוקרטית המזרחית שחזונם הוא חזוני. אביב גדג' הוקף נגניו המצוינים: רון בונקר בגיטרה, יהוא ירון בבס ובקונטרה בס, אביב ברק בתופים, רועי ירקוני בקלידים ובסמפלר, תום קלנר בצ'לו ובוריס מורצינובסקי באקורדיון. בהופעה השניה בבארבי (16.8.2007) למדתי עוד יותר על אביב גדג' והדיסק החדש שלו. השירים שיבואו יבשרו לדעתי את אחד מהאלבומים המעניינים, המאתגרים והמתנגדים שנשמעו בישראל. אביב גדג' מסרב לשמוח, להתברגן ולייצר מוזיקה שבעה. לא סתם הוא סירב לקריאות היום-הולדת שמח בהופעה, למרות הגעגוע לבארבי, שנתן לו גם מקום לפעול בשנים האחרונות. "לא אתן לכם לשמוח" אמר אביב והמשיך לפרק מבנים מדומיינים שמייצרים ומשמרים את "הכול בסדר" של החברה בישראל. לא. הוא לא מאלו. אפילו שירי האהבה שלו מרוקנים את הקונבנציה המקומית. הוא בא לפרק, להתריס, כמו נביא. הוא מביא את החברה להביט למקומות שהיא מפחדת מהם. בשיר על "עיר ללא זיכרון", המצוייה על חולות ים התיכון הוא מרמז לתל אביב ובעצם לכל הערים שמאז 48 השכיחו את הזיכרון הפלסטיני ובהיעדר זיכרון קרוב (פלסטיני) ורחוק (יהודי) אי אפשר לייצר אדמה, אוזן קשבת לסבל, אדם/אישה מלא/ה. "מדוע הגענו הנה" שואל אביב. כנראה שלא הגענו מחלום, או אידיאולוגיה. ועם כך "ומה יש לנו פה כעת?". כרגע יש לנו סוג של היעדר. ואותו אנו מנסים להגדיר וממנו אנו מנסים לשאוב כוח להמשיך הלאה. ויש עוד שירים כמו "חופה שחורה" ואחרים ששווים התייחסות. אבל נחכה שייצא הדיסק ונוכל לדבר עליהם בצורה נרחבת. הכעס הוא מרד של הנשלטים אומר הסוציולוג פייר בורדייה וההתנגדות של אביב גדג' לאשר את הקיים, לשמוח אותו הוא חלק מהתקדמות של הבלוז המזרחי בצורותיו המוסיקאליות.

להקות הרוק יכולות להיות סוג של אינטלקטואלים אורגניים המבקשים שינוי חברתי. הם יוצרים קהילות וסדר יום חברתי ופוליטי. רוב המוזיקה בישראל לא מבקשת שינוי חברתי, אלא משמרת סדר יום שמרני ודכאני. 

"מנועים קדימה

מנועים קדימה הינו אחד האלבומים המתקדמים מאז אהוד בנאי והפליטים ושורשים של שלמה בר והברירה הטבעית. ההשפעה של אהוד בנאי במרווח שהוא יצר בין האלבום הראשון לשני "קרוב" ברור ונוכח. בין הרוק המחאתי שנוגע בעצבים החשופים של הפריפרייה לבין ההתאבלות על מות הדורות היהודים-ערבים באמצעות פיוטים והתבוננות רוחנית אינטרוספקטיבית. באלבום של "אלג'יר" ישנה ההלימה בין התכנים לצורה. הרעב לשינוי. אני לא מבין את הניתוח של אלג'יר כמו שעשו בכתבה ב"הארץ". כמו שעשו עם הכתבה על המשורר הנפלא יעקב ביטון, שוב הפכו את הצעירים המזרחים הללו שיש להם כל כך הרבה מה לומר על התרבות, לסוג של תופעה, חפץ אקזוטי שנמצא בשולי המדינה. כנראה כתבי "הארץ" לא מצליחים לקרוא תרבות בצורה רחבה, עבה ועשירה. הם לא מצליחים להבין את הדרך מהבית שלהם לריאיון עם הרעיונות המתקדמים והחלוצים הללו. זו לא תופעה, אלו הם שברים של קונפליקטים וסתירות החוצות את היותנו כאן במדינת ישראל. בצניעות מה אנסה להציע כמה קריאות אחרות לשירים. אנסה להביא קונטקסט לאלבום. לעיתים הקונטקסט יכפה את עצמו על האלבום ולעיתים תוכלו לראות את ההקשר שבתוכו הרעיונות צומחים. מהשיר הראשון שדורש מהאדמה להיפתח. אותה אדמה שנאטמה לסבל ולפערים בחברה בישראל. האדמה שתשמע את קולות המבקשים שינוי. את העצב האינסופי של היוולדות בפריפריה. באופן דיאלקטי שאלות אלו מכוונות לכל מבנה בינארי של חשיבה על מנת לאתגר את המונחים. אין כאן פתיחה עם שיר אהבה לבחורה, אין כאן שיר המפריד בין האישי לחברתי. אלא כבר מתחילת האלבום עולה שאלה חברתית ותיאולוגית עמוקה. השאלה הזו ממקמת את גבולות התרבותיים של האלבום סביב מספר שאלות:

    1. פסיכואנליטית – מה הגבולות של האני שלי, לעומת כל יישות אחרת בין אם היא אלוהית / רוחנית / יישות תיאולוגית או אנושית.
    2. מגדרית – בשיר הראשון מדובר על האדמה שתיפתח. האדמה שתיפתח היא יסוד נקבי – כסוג של יסוד מחיה שמגיע. האדמה גם תיפתח בשבילךְ ולא בשבילךָ. זהו תיאור מורכב של  חברה גברית שבה היסוד הגברי יכול להגיע בדמות התיאולוגי, האני, ואילו היסוד הנשי לא מצליח להיות מוכל במציאות שכזו. והיסוד הניקבי החי באדמה הוא זה שיכול להחיות את הגברי בחברה.
    3. חברתית פוליטית – מהם הגבולות האזרחיים שלי. האם אני יכול להיות כל יכול ולהתעלם מהאופן הדיאלוגי החברתי שבתוכו אני מתנהל בתוך החברה.
    4. תיאולוגית – המחשבה התיאולוגית מחזירה את הדיון ביהדות באמצעות המוזיקה. יש רפרור לאדמה שתפתח לקורח. ויש דיון במסגרת של היהדות כזו שמקיפה את חיינו ובתוך מושגיה אנו נעים.
מתי שמואלוף: גבריאל בלחסן ז"ל. יצרת בכנות שמעטים הגיעו אליה, וככזאת שמעניקה השראה. לא ויתרת על הרצון לאחד את המקום הארור הזה. כדורי הרגעה בדבש. תהיה נשמתך צרורה בצרור החיים...

"מתי שמואלוף: גבריאל בלחסן ז"ל. יצרת בכנות שמעטים הגיעו אליה, וככזאת שמעניקה השראה. לא ויתרת על הרצון לאחד את המקום הארור הזה. כדורי הרגעה בדבש. תהיה נשמתך צרורה בצרור החיים…" | צפו בסרט "גם כשעיני פקוחות"

איך זה "מרגיש"  שואלת להקת "כנסיית השכל" האחות של אלג'יר.בהתכתבות עם השאלה של הסוציולוג השחור דבואה כבר בתחילת המאה שעברה – "איך זה מרגיש להיות בעיה?". הבעיה בישראל מקבלת קונטקסט חברתי אחר. וזה מתכתב עם הלאומיות שביקשה לשלול את הגלויות. ולכן אני מבקש לטעון כי השאלות של שלילת הגלות חיוניות להבנת המוזיקה והתרבות שצומחת כאן בישראל. ההיסטוריון אמנון רז קרקוצקין במאמרו הקאנוני "גלות בתוך ריבונות" הראה לנו כי הציונות כפרקטיקה היסטורית ותרבותית דחתה היבטים שהוגדרו כגלותיים, ודחייה זו שימשה כבסיס לכינונו של היהודי החדש והאנטי-גלותי, המשוחרר לכאורה מכבלי המסורת. נדחתה שורה של תכונות מוגדרות שיוחסו ל"גלותיות" (""חולשה", "פסיביות" וכיוצא באלה), אך גם מסורות תרבותיות שלמות שנתפשו "כגלותיות" (תופעה שהייתה בולטת במיוחד לגבי היהודים יוצאי ארצות ערב). המדיניות המוצהרת היתה להביא להאחדה תרבותית שהתבססה על קבלת מערכת הערכים והדימויים של העילית הגמונית. אלג'יר החליטה מלכתחילה דווקא לגעת בשבר, לא לדחות את המסורות, אלא להתכתב איתן. לשאול כבר בשאלה הראשונה של האלבום – איפה התיאולוגי ומה מקומו בחיינו? "מי זה בא אליו ופותח את דלתותיי? מי המחיה אותי? התשובה המדהדת מגיעה מהכיוון המיסטי, המזרחי, היהודי.

אם ניגע בפרשנות שעוסקת ב: אלוהים / אימא / מדינה / חברה ששולח/ת אותנו לחיות עם "עין אחת אדומה, ועין אחת צהובה, אחת מאלכוהול, אחת מחוסר שינה". העיסוק המורבידי של אלג'יר במוות, בסוף ולא בהתחלה, הוא עיסוק חשוב ביותר בימים של מיליוני עניים, כיבוש מתמשך וחברה חסרת סובלנות לתרבות שלה. חברה שנותנת לפשע להתפשט כמו סרטן, וראשיה מעורבים עצמם בלא מעט פשעים. הדור שגדל על פי אלג'יר "איבד כל תחושה, והוא בעצם על הריצפה" ולא אותה ריצפה שבעה של "מוניקה סקס". אלא ריצפה רעבה של תהום, של איבוד כל גבול, של מבט מאחורי המדינה, אל תוך הביוב שלה, אל תוך חוסר היכולת שלה לדמיין את עצמה בעתיד, בעבר ובהווה. "אולי אני איבדתי כל תחושה, חושב שאני עף ואני בעצם על הריצפה". הריצפה שמצד אחד מפילה אותך לקבר ומצד שני נותנת לך להרגיש מה קורה למטה עם שאר המעמדות המוחלשים. הדובר של השיר אינו נרקסיסט, שחושב שהוא כל יכול ורוצה לכבוש את תל אביב. אלא כמו החברים של נטשאה שחיו בבית של הומלסים בשולי תל אביב לפני התקליט הראשון, לאחר שבאו מן הקריות ומיוקנעם וצעקתם בתקליט הראשונה מהדהדת עד לימים נוראיים אלו בחברה שמפריטה את עצמה למוות.

"אלו מילים אחרונות" שר גדג', לצלילי בלחסן, אבל ברור שהמעבר גבול האמיץ שלהם מעבר לגבולות המותר – להיות כמו כולם – מהו הנורמטיבי – מהן הפרקטיקות והקונבנציות המותרות ומי קובע ומפקח עליהן. ומהו האסור  ומי ממשטר אותנו ואוסר עלינו. האם אנחנו כבר מתים בעצם היוולדנו בחברה כובשת, חד תרבותית, לא סובלנית לאחר, השוללת את הערביות. האם מותר לנו באמנות לנסות למות באופן סימבולי, האם מותר לנו על ידי הגבולות הפרוצים של האמנות לגעת בעמקי התהום של הנפש האוניברסלית. האם אנחנו יוצרים תרבות של רוק ובעצם משחזרים את הלוויה הלא פוסקת של הגברים המתים כל יום מחדש. האם אנחנו מוסרים את גופנו, כמו ישו, בניסויים של בחינת הגבולות על מנת לאפשר לעוד חוטאים לעבור הלאה – לעולם הבא – להיגאל. האם מותר לנסות למות באופן סימבולי, לנסות לגעת בעמקי התהום של הנפש האנושית האוניברסלית – כחלק מהספירה הנבואית של אמנות רוק, אשר מוסרת גוף נביאיה כמו ישו למוות. איך הנצרות (המוסיקה) השחורה (רוק) פוגשת את היהדות (אלג'יר) הצעירה של הדור השלישי המזרחי בישראל על כל המשמעויות המעמדיות, חברתיו ותרבותיות. א"דבר אלי עכשיו, לפני שיהיה מאוחר, כי אין מי שיגיד ויידע, כמה שאתה עצוב" ("דבר אלי" ), הדרישה לדיאלוג,  לדואליות, בקשה לעזרה, מתוך הבנה שאי אפשר לבד, אי אפשר בלי חברה, בלי זוגיות, אהבה, חבר/ה, קהילה שיכולה להכיל, את הקול הצעיר שנולד בחברה אלימה. גם החברות הרומנטית הופכת להיות חלק ממציאות חברתית מביאה סוף ולא התחלה. יורדים בחלומות ובשערים, הנפילה ללא אהבה, ללא דואליות וזוגיות היא מתוך אזור של אפשרות לאינטימיות וזוגיות. הלהקה שרה ומבקשת את הדיבור, את הדיאלוג, ודואגת לכל מי שנמצא ברגע האחרון של איבוד העצמי והמשמעות שלו. 

(המאמר בכתובים)

*

*



אודות Mati Shemoelof

משורר, עורך וסופר. A Writer
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, עם התגים , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

0 תגובות על מתווים ראשוניים בעקבות הפואטיקה של אביב גדג', גבריאל בלחסן ולהקת אלג'יר

  1. רונה צורף הגיב:

    שאלתי באופן אוטומטי אם היית בהופעה ואז ראיתי את המאמר… ההופעה במעבדה היתה כל כך מרגשת שהדמעות טיפסו וירדו בגרון כל הזמן…הכי ריגש אותי לראות את גבריאל בלחסן ( שעליו כדאי לכתוב פוסט בנפרד…) בקהל מזמזם את שיריו החדשים של אביב כמו שרק תאום יכול לדקלם את תאומו הזהה. הזוג הזה מצמרר אותי, מנועים קדימה הוא אחד האלבומים הכי טובים שיצאו כאן בעשור האחרון- אם לא הטוב מכולם !

    אהבתי

  2. פרופסוק הור הגיב:

    "הכעס הוא המרד של הנשלטים"
    וואו איזה תובנה ממש הייתי צריך את בורדייה בשביל להבין את זה

    אהבתי

  3. פינגבאק: המבוקש

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s