איך לצלם את מה שלא נמצא

גיליון מספר 1 (מאי 2007) של כתב העת "סדק – כתב-עת לנכבה שכאן", בעריכת תומר גרדי, ובעריכה חזותית, עיצוב והפקה של קבוצת פרהסיה (הוצאת עמותת זוכרות, קבוצת פרהסיה ופרדס הוצאה לאור; 30 ₪), מצליח לעורר בי תגובה פוליטית שכבר שכחתי את קיומה – הלם. כבר כמה שנים שהתגובות הפוליטיות שלי קבועות: רצח פלסטינים/ות בשטחים הכבושים מעורר בי חרון נואש; מעשי-האדונים שמוחקים במכוון כל מבט של אחריות ומחויבות כלפי הנרמסים/ות מעוררים בי איבה חסרת-אונים. כל השאר – משה קצב; וועדת שוחט; חוקי טוהר הגזע, כמו חוק קק"ל; "שחיתות בשלטון"; וועדות מלחמת לבנון השניה למיניהן – מעוררים בי צחוק, כבר לא "היסטרי" ואפילו לא "פרוע". תגובת-מיגננה, מן הסתם, שעולה ביחד עם ההכרה בהפיכתה של מדינתך ל"מדינת עולם שלישי", לפי כל קריטריון מקובל (עשרה אחוז שחיתות בשלטון; הון בידיים מעטות המכתיבות את ההתנהלות הכלכלית; קריסת מערכות החינוך, הבריאות, ההשכלה הגבוהה, התשתיות). מה כבר יכול להפתיע. גם ב"סדק" לא כתוב שום דבר שאני לא יודעת. ויחד עם זאת – הלם. קריאה אובססיבית מן העמוד הראשון ועד לאחרון, בלי הפסקה. מי שהגה את מראה הגליון הזה, מי שערך אותו ומי שעיצב אותו ידעו מה הם עושים.

* *

אלפי עמודים השחירו הרטוריקנים של הרנסאנס בדיונים על ה"פאתוס", אותו מרכיב בתורת-השכנוע של אריסטו: עוררות רגש אצל המאזין, כך שנדמה יהיה לו שנשמעה טענה לוגית. איך מייצרים "רגש"? ואיזה רגש עדיף לעורר בבית-המשפט? חמלה, ירצה להשיג מיצגו של הנעשק; המתגונן, לעומת זאת, ירצה להעלות לא חרון או איבה, אלא יעדיף לעורר בפוסקי-הדין רגש של צחוק. צחוק על אשר ארע לתובע לדין; על טפשותו, שהיא-היא האשמה היחידה במצבו. אבל כיצד, שאלו, ניתן לעורר "צחוק"? היכן בכלל שוכן הצחוק? מתי הוא תגובה של הצופים בקומדיה, שמביאה בסופו של המחזה לקתרזיס, לזיכוך הנפש מעודפי הרגש שנצטברו בה וחזרתה אל השכל הישר; מתי הוא תגובה של לעג לזה ש"נדפק", ל"פראייר", לסוחר שנתן לחוקים לנהל את חייו ואיפשר לסוחרים אחרים לנצל אותו ו"לסדר" אותו; ומתי עובר הרטוריקן את הגבול הדק ובמקום לעג מוביל, שלא במתכוון, את מאזיניו לרחמים, לחמלה על ביש-המזל שמולם, ולשתיקתו של הצחוק?

* *

הגליון נפתח בשיר של מחמוד דרויש ומיד אחריו בסדרה של צילומים; ללא כותרת, תוכן עניינים, או שמות העורכים, התורמים, המביאים לדפוס. חמש תמונות כל אחת על כפולת עמודים, ועוד תמונה על עמוד אחד. שחור/לבן, מ"אוסף התצלומים הלאומי". גם הכיתובים הם משם: "עולים חדשים נחים תחת צלו של עץ בכפר הערבי הנטוש אקיר, ליד רחובות" (1949); "מושב אלקוש בגליל העליון, לשעבר כפר ערבי נטוש, אשר יושב בידי עולים מכורדיסטאן" (אותה שנה); "ילדות עולות עומדות ליד האגם בכפר הערבי הנטוש תרשיחה בגליל"; "כפר ערבי קדום הופך למושב ושלוש מאות עולים מעדן מוצאים בית" (1950). הניסוחים המוכרים: הכפר ננטש על ידי יושביו (ולא התרוקן במלחמה, או בגירוש); היהודים מיישבים את הננטש, את המקום הלא-משמעותי לבעליו שיכלו, כך סתם, לנטוש אותו – ולא סתם "יהודים", אלא כאלה שאין להם בית, והם כולם עד אחד יהודים-ערבים (בזיהוי מפורש או במראה). את מקום הערבי תופש, כראוי, היהודי הערבי. רק שני תצלומים הם של אנשי קיבוץ, ורק בהם ניכר המאמץ האדיר לייצב דרך התצלום את סיפור-העל הציוני: "מתיישבים חדשים מקיבוץ יסעור מקיימים מדיניות של יחסי שכנות טובים עם כפר ערבי" (1949), ו"חבר קיבוץ יזרעאל עומד על גג בית בכפר הערבי הנטוש זרין, בעמק יזרעאל" (אותה שנה). בראשון ממלאות את קידמת הצילום הדמות היחידה של "ערבי" בתמונה, שביחד עם דמות שהיא כנראה של אשה כורעים ברך כדי להרים סלע, ומעליהם, ממש בגודל דמותם הכורעת, דגל ישראל המכסה את מחצית השמיים. ברקע, מאחור ומימין להן, עוד שמונה דמויות – בעליל יהודיות – עוסקות בפעילות דומה אך קבוצתית. מדיניות מופעלת כאן; לא הכרה ביחסי הכוח אלא מדיניות מטעם הדגל, מופעלת ברמה סמלית בלבד בין שני אנשים פרטיים, הערבי בראש מושפל והאשה מתבוננת בו (היפוך של יחסי המגדר הקבועים) בחיוך אימהי. בתצלום השני תופש ה"כפר הערבי הנטוש זרין" שלושה רבעים משטח הצילום, אבל במעין היפוך של הסיסמה "עם ללא ארץ לארץ ללא עם" דווקא הרבע הנותר מכסה שטח רחב וגדול פי כמה, ריק ועקר מצמחיה. חבר הקיבוץ עולה, אמנם, על גג הבית בכפר; אבל גבו אל המרחב הריק מאדם. העם הערבי דווקא כן תופש את הארץ; ואילו העם ללא ארץ מפנה גבו לארץ הפנויה, וכובש את גגות-בתיו של העם שחי על – ומן – הארץ.

**

אני קוראת את חוברת "סדק" בטיסת אל על מתל-אביב לניו-יורק, במקרה לגמרי במחלקת עסקים. במחלקת עסקים מקבלים ארוחת בוקר "ישראלית טרייה ואנינה ממיטב תוצרת הארץ" כחלק מפרויקט אל על ושטראוס "לארח ולקדם שפים ישראלים מבטיחים בראשית דרכם". אני אוכלת "חביתה גלילית" וסלט ב"שמן זית גלילי" שבאו מהבוסתן הגלילי "לבונה" שבמושב אלמגור.

            מושב אלמגור, שהוקם כהאחזות נח"ל ב- 1961 ואוזרח ב- 1965, יושב על אדמות ערב א-שמאלנה וח'ירבת אבו זינה. 670 איש גירש הגדוד הראשון של הפלמ"ח ב- 4.5.1948; אחרי המלחמה הם שבו, אך גורשו שוב ב- 1952.

            " זוכרות קמה במטרה להביא את ידיעת הנכבה לציבור היהודי בישראל. ידיעת הנכבה היא תנאי הכרחי להכרה באחריות היהודים לחלקם בנכבה הפלסטינית, שהיא תנאי יסוד לפיוס עם הפלסטינים בעתיד. הכרה באחריות פירושה הכרה בחוב המוסרי של היהודים למעשי הגירוש והחורבן של 1948 וכן הכרה ומימוש זכות השיבה של הפליטים הפלסטינים לשוב לארצם ע"פ החלטה 194 של האו"ם."

            גירוש, חורבן, הכרה, אחריות, חוב מוסרי (פיוס וזכות השיבה). האם יתכן לאחר הגירוש והחורבן להסתפק בהכרה ובהכרה באחריות כדי להשיג פיוס? או שאת החוב המוסרי יש לתרגם למונחים חומריים, לתשלום-של-ממש?

**

המאמר הראשון ב"סדק 1" הוא של חיים נחמן ביאליק. "גילוי וכיסוי בלשון". אין לי צל של ספק שלמדתי את המאמר הזה לפחות פעם אחת. לוקח לי זמן להבין שאכן זה המאמר עצמו ולא פרודיה, השאלה, חיקוי. "נתינת שטר על החוב, או רשימתו בפנקס, איננה עוד פרעון החוב; פורקת היא רק לפי שעה את משאו מעל הזכרון ולא יותר." הכתיבה על הגירוש ועל החורבן, ההכרזה על אחריות ועל חוב מוסרי אינם "פרעון החוב"; ולא רק זאת, אלא הם בגדר שחרור-עצמי, לא יותר. ניקיון-הזיכרון. הסרת גיבנת-האחריות המעיקה, המעכבת את ההליכה קדימה, את התקדמות ההיסטוריה. פער דרמטי יש בין הטקסטים המילוליים שב"סדק" לבין הטקסטים הויזואליים שבו: המלל מתאמץ לחשוף דרך תאור העובדות, להעניק לארועים משמעות כחלק מהיסטוריה/ות ואף למצוא את ההקשר של ההיסטוריה האישית של הכותב/ת. הטקסטים הויזואליים מתבוננים בצלקות-מן-העבר שנחרטות בחומר, ב"ארץ", בגוף – בהווה שמכיל את האירוע ההיסטורי כסימן ממשי, חומרי, שאי אפשר להיפטר ממנו ושאי אפשר לפטור אותו בהצהרות בלבד. שיש לפעול עליו, כפי שהוא מופיע בקרקע, בגוף, ובאופן בו הוא נוכח עכשיו, היום.

            יש גם הבדל דרמטי בין הטקסטים של הישראלים-יהודים לבין אלו של הפלסטינים. הטקסט המילולי המרכזי של פלסטינים הוא "שיבות מדומות ליאפא" של סלים תמארי ורימא חמאמי (שפורסם באנגלית ב- 1998). אלו הם "קטעים [… ש]נבחרו מתוך סדרה של זיכרונות/הרהורים אלקטרוניים שתחילתם ביוזמה שהחל סלים תמארי ב- 1995, והמשכם בהתכתבות אלקטרונית בין קבוצה של שנים-עשר גולים יאפאיים הגרים כיום ברחבי העולם." המהפך ביחס של תמארי וחמאמי מתרחש כבר במעבר מהקטע הראשון לקטע השני: במרכזו של הקטע הראשון, "שיעור היסטוריה (סלים)", ביקור במוזיאון לארכיאולוגיה שב"כיכר שהיום הישראלים מכנים בשם 'קדומים'". [לפני כמה חודשים אירחתי פרופסורית מאוניברסיטת טורונטו שנולדה באיים הקאריביים וששמה מחשיד אותה תמיד כפלסטינית: שירין ראזק. לקחתי אותה ליפו, בלשוני, וכשהגענו לכיכר עצרתי וחיפשתי את "השטח הגדול". זכרתי שהיו בו שרידי חפירות ארכיאולוגיות. "השטח הגדול" נעלם. לקח לי זמן לגלות שכיסו אותו במדרכה, ושמתחתיה הוא הפך למוזיאון להיסטוריה. במעבה האדמה, הרחק מעיני שמש ואדם, קראנו שתינו בהלם – ולאט לאט, בצחוק גדול – את התיאור שתמארי מציב בלב הזיכרון הזה. הבחורצ'יק שמוכר מזכרות ומחלק את העלונים רשמיים נאלץ גם הוא לחייך. האם הצחוק שלו הוא, כמו שלי, הלעגה על המאמץ הנואש לייצר היסטוריה לינארית וסיבתית שמנסה לכלול את החומר הארכיאולוגי שעקבותיו מתנגדים לה, או צחוקו של האדון שמרשה לעצמו מעט חמלה כלפי המפסידים?] תמארי מצטט מהעלון הרשמי: "היהודים סבלו מפוגרומים ורדיפות מידי הערבים. ההתקפות הגיעו לשיאן מעט לפני ההכרזה על קום מדינת ישראל במאי 1948. פעולות ההגנה היהודיות הובילו לבריחתם של רוב ערביי העיר. מעט אחרי כן התיישבו בחלק זה של העיר משפחות יהודיות חסרות אמצעים שהמלחמה הפכתן לחסרות בית". הלוח ההיסטורי שעל הקיר מונה תאריכים: 1750 – הקמת בית ההארחה היהודי הראשון, 1799 – כיבוש יפו על-ידי כוחותיו של נפוליאון, 1820 – תחייתה של הקהילה היהודית ביפו, 1832 – כיבוש יפו על-ידי הכוחות המצריים, 1881 – קבוצה ראשונה של חלוצים יהודיים מהבילו"וים מגיעה ליפו — כך גם לפני 1750 וכך גם במאה העשרים: אין ליפו קיום ערבי כלשהו. "גם במוזיאון הזה הצליחו הישראלים למחוק כל שריד של הערבים מההיסטוריה של העיר", מסכם תמארי את החוויה שלו. "בשלב זה של טיולנו החלטנו שהנה, צרכנו די להפעם מן ההיסטוריה, והמשכנו לעבר מסעדת הדגים."

            "יאפא של רימא", הקטע הבא, ממשיך היכן שתמארי הניח את הרהוריו אודות ההיסטוריה. "ביקור ביאפא עבור מי שגדלה לאורה כמיתוס שאין מקום אחר שיוכל אי-פעם לשוות לו – מסתיים באכזבה בהכרח." [לפני שלוש שנים התקיים באוניברסיטת מישיגן, דירבורן, כנס על זיכרון והנצחה, לכבוד פתיחת התכנית הראשונה בארצות-הברית ל"לימודים ערביים-אמריקאיים", וחניכת המוזיאון הערבי הראשון. אל מול סיפורי הזיכרון וההנצחה של הגולים, התפרץ פרופסור מהחוג ללימודים אמריקאיים באל-קודס: למה בדיוק אתם מתגעגעים? אתם יודעים איך זה נראה, המקום הזה, יאפא-שהיא-יפו? – כולה מוסכים, טינופת, שום עצי-לימון ושום עבר פלסטיני. המקומיים/הגולים לא יכלו לבלוע את זה. כמו בסיפור המופלא של אנטון שמאס, “Autocartography”, הם המשיכו להסתובב עם ריח עץ הלימון באפם, אבל שלא כמו גיבורתו של שמאס, A, הם לא קיבלו את "הגיאוגרפיה המדומיינת" של הזיכרון, את פתרון אבדן ההילה דרך שתילת עץ-הלימון החד-פעמי ברח' יאפא שבעיר "פלסטין" שבמישיגן, את החומריות שמחפש שמאס בתעתיק של "פלסטין" במקום ממשי במקום הייצוג של המדומיין.] "הלוואי והייתי יכולה ללכת בעיר ללא מטען העבר וללא חובותיי כלפיו – להיקסם מהארכיטקטורה ומהאנשים הגרים שם עכשיו, להיות יכולה לקרוא להם יאפאוין ככינוי הנושא עמו איזו משמעות, במקום סתם 'תושבי המקום בהווה'. אך אבוי, לעשות כן פירושו להישרף על המוקד בגין שיתוף פעולה עם מציאות אשר נבנתה על שברי חלומות." ובהרהור "הגרסה של רימא" היא אומרת: "אני אוהבת לבקר ביאפא עם סלים כי גם הוא לא לגמרי מרוצה מיראת הכבוד המעיקה שילדי היאפאיים אמורים להרגיש במקום. הוא שותף לתשוקה להתנגד למרירות המוחצת שמרגישים לנוכח דחיקתה של ההיסטוריה של יאפא."

**

אבל בין שני ההרהורים האלה של רימא חמאמי נחתך העמוד באמצעיתו בציטטה ממאמר אחר, מאוחר יותר, שעוד לא קראתי (כפי שקודם לכן נחתך כך מאמרו של ביאליק בציטטה מדבריו של תמארי); אות ענקית, 7 שורות על פני שטח של 21 שורות, עם רקע אפור לכל שורה, פונט אחר. העיניים של מי שמורגל/ת ב"משנה" עתונאי מרחפות על-פני השורות האלה כלאחר יד, ואז ההלם. "כאפיות, תרבושים חרבות, אופניים, תכשיטים וכורסאות הם חלק מזערי מביזה של כסף, חפצים ורכוש שעקבותיהם יופיעו בתצלומים כמו שלושת אלו. התצלומים נמצאים במוזיאון הפלמ"ח ובהם מופיעים, ככל הנראה, אנשי הגדוד הראשון והשלישי של חטיבת יפתח בעת כיבוש צפת ובמסעם מהגליל לרמלה ולוד, אותן כבשו במהלך 'מבצע דני'."

            ההורים שלי היו בחטיבת יפתח. בכיבוש צפת. אבא שלי במטה החטיבה. אמא שלי בגדוד השלישי. החיתוך האלים הזה באמצע המאמר הלא-מאיים של תמארי וחמאמי (הרי גם אני הבחנתי ב"גרסה המכובסת של ההיסטוריה", כלשונו של תמארי, של יפו/יאפא; הרי אני אפילו צחקתי בעת הביקור במוזיאון, כל כך לא הדהים אותי השכתוב הזה; הרי אני בו-זמנית גם לא-הם, לא-פלסטינית גולה, מגורשת, השקועה בגיאוגרפיה-מיתית-מדומיינת, אלא בת-המקום – דור חמישי! – מקדמת דנא, אבל בו-זמנית אני גם כמו-הם, "בצד" "שלהם") – החיתוך האלים הזה מפריע לי למקם את עצמי בנינוחות של מי שיכולה בגאווה להכריז על קבלת אחריות על הנכבה, על נכונות לפרוע את החוב, ומטלטל אותי אל המיקום האחר, אולי הראשוני, שלי: לא מי-שלא-חטאה-במו-ידיה אלא מי שאפילו אינה יכולה לטעון להגנתה גירוש מכל מדינה ומכל עיר באירופה. המקומיות שלי – דור חמישי! – איבדה את מעמדה כמיגננה, כמגוננת, אל מול הסיפור שמגלגלת חוה ברונפלד במאמרה על הצילום הידוע של זיוה ארבל הנשענת על עץ בבן שמן אליו הוצא הגדוד השלישי "בשל שוד ולשם כינוס גדודי", והיא הופכת להתרסה פאתטית – ממש כמו האזכור, כלאחר יד, במאמרה של חיה שלום (על הדירה ששכרו הוריה ב- 1942 מראשיד אחמד אבו-סעיד ושהיא רכשה ["במחיר מצחיק שאני, דלת האמצעים, יכולתי לשלם"] ממינהל מקרקעי ישראל "בסוף שנות השבעים") שהוריה "נולדו וגדלו ברובע היהודי בעיר העתיקה, דור רביעי למשפחה ספרדית".

            "סדק" מעוצב כך, שהוא דורש מיקום עצמי של הקורא/ת, ומתסכל כל ניסיון התחמקות דרך "חבירה" אל המגורש, הגולה, המנושל. כך גם הכותבות/ים: בני-הקיבוץ שלומית באומן ותומר גרדי, ובמידה מסוימת גם נורמה מוסי, שקועים במאמץ החשיפה (דרך אמנות הקרמיקה, כתיבה, וריאיון) של מיקום הקיבוץ שלהם-עצמם, חשיפת מה שמתחת למטעי ובתי הקיבוץ, והידיעה, המעורבות, והאחריות של מקימי הקיבוץ וממשיכיהם. איתן ברונשטיין מצדיק את עצם התגייסותו לצבא – במכתב לבנו, אותו הוא מעריץ על החלטתו שלא לשרת בצבא – בהיותו "מוגן בתוך הבועה שלנו בקיבוץ". הוא, כמו גם אריאלה אזולאי, מכים על חטא שחטאו בנעוריהם ברגש לא ראוי. "אני זוכר היטב רגעים רבים של הנאה בצבא. היום אני נבוך ומתבייש להיזכר בכך, אבל זה חלק ממני. לא יועיל לי להתחכש לזה. אני מקבל את החלק הזה שבי באהבה ומודה לך שאתה עוזר לי להתגבר עליו, להבין שזה משהו שלא הייתי צריך לעשות". אריאלה אזולאי חוזרת הביתה "לאורך הכיכר, שעזובה של היום-שאחרי [חגיגות יום העצמאות] פיארה אותה. הסתכלתי על שרשראות הנורות שליפפו את העמודים הגבוהים של הכיכר ויצרו צורות קליידוסקופיות שבצעירותי מצאתי אותן כה יפות. […] חלף בי במעומעם הריגוש שחשתי כילדה למראה העיר שלבשה חג. גופי נזכר בנעימות שהיה חש לנוכח חילופי העונות. הנפש שלי בכתה. לא על כך שלא אחוש יותר תחושה זו בתמימותה, ולא על כך שלא אתן לבתי להרגיש אותה, אלא על כך שלא זכיתי אז במתנת הידיעה שהיתה אולי מונעת מן הנעימות הזו להפוך אותי לשותפה, שותפה לדבר עבירה." גם היא, כמו ברונשטיין, "טרם הספקתי להסיר את מעטה השקר מכל פיסות חיי שבהן נגע"; אבל שניהם, כמו חיה שלום, כמו שלומית באומן, כמו תומר גרדי מחפשים את פרעון החוב, את הכפרה. לברונשטיין מעניק אותה בנו; אריאלה אזולאי זוכה בה כשהיא מעניקה לבתה את מתנת-הידע שחסרה לה. אפילו חוה ברונפלד, שאינה קוראת – כמוני – בסיפורה על עוולות הגדוד השלישי של הפלמ"ח שום דבר אישי, מסיימת את מאמרה בשירו של נתן אלתרמן מהטור השביעי, "על זאת", על הנער שחיך "'אנסה המקלע'… ונסה. // רק הליט הזקן את פניו בידיו… // ודמו את הכתל כסה. // זה צלום מקרבות-החרות, יקירים. // יש עזים עוד יותר. אין זה סוד. // מלחמתנו תובעת בטוי ושירים … // טוב! יושר לה, אם כן, גם על זאת!" ו-כן, כולן/ם (בולטים בכך דרור בורשטיין ושלומית באומן) נזהרות/ים שלא לדבר בשמו של ה"אחר", שלא לדבר "במקום" הפלסטיני/ת.

            המיקום של הישראלי-יהודי הוא נושאו של "סדק", אם כך; האם הוא גם לב-לבה של הנכבה? האם איבדה הנכבה את מעמדה כ"מיתוס מכונן", איבדה את ההילה שלה, כשסלים תמארי (ב"'טאבאדול' [סלים]") מספר ש"לאחרונה התחלנו להתאמץ יותר להתבונן במציאויות הקיימות של יאפא, ולשים בצד את העבר (הנוסטלגי?) – משמע, לדלג על הים, המסעדות ,רובע האמנים, הכנסיות והמסגדים […] כך שכעת אנחנו מסתובבים ברחובות ונותנים לרגלינו להוביל. מניחים לפרצופים, למבטאים ולריחות לתת בנו את עקבותיהם"? האם סיום ההרהורים על יאפא בדבריו של המרוקאי שגר בחולון ומוכר בחנות המוזיקה שמול תחנת המשטרה – "'אתה רואה, אנחנו ערבים כמוך וזו ההוכחה', הוא אמר, מצביע על הקסטות" – מבטיח סוג של שחרור מפרעון החוב? האם רק היהודים-הערבים משוחררים ממנו, ואילו אנו האשכנזים – קיבוצניקים, מהגרים מאירופה, דור חמישי בישראל/פלסטין – היחידים שעדיין מקיימים את זהות-הנכבה, כמין חוב שלא נפרע?

**

            "עקבות של ביזה, שוד, הרג, הרס ואונס שביצעו חיילי הגדוד השלישי הופיעו במקומות רבים", ממשיכה חוה ברונפמן. למזלי האישי, לא גדלתי על "מורשת הפלמ"ח". ההיפך. תיבה ודנה ואמא היו ביחד מהגן עד השחרור, ועמלי של תיבה וטלי של דנה ואני, בנות אותו גיל, שמענו רק את הסיפורים המאוד-לא-הרואיים, אם בכלל שמענו משהו. אחרי זה נתיבה בן-יהודה גם כתבה אותם וניפצה את שאריות המיתוס שהיו מי שהמשיכו להיאחז בו כבמשמעות החיים. בהתחלה חשבתי ש-יופי, לא מקטרים לי בבית על "הולך ופוחת הדור" ו"כשאנחנו היינו בפלמ"ח –". אחרי זה הבנתי שהמהפך היה דרמטי הרבה יותר: אותה "מתנת ידיעה" עליה מדברת אריאלה אזולאי, כשהיא "מוענקת" לבעלי העניין, פירושה תעצומות-נפש של הודאה לא באשמת-ההנאה (מהשירות בצבא; מנורות חג העצמאות) אלא באשמת-המעשה-השגוי. שיתוף-הפעולה. פירושה קבלת העובדה שחלק נכבד מחייך היו לא לשוא אלא פשע, גם אם לא במו-ידייך. האחריות האישית שלי נובעת מכך, שאני מי שאני ומה שאני רק בגלל שהיתה נכבה; האחריות האישית של הורי היא בעזרה שהושיטו (גם אם בלא יודעין) לאלה ש"נטבחו כשידיהם קשורות בערוץ הוואדי, בידי שניים מאנשי הגדוד השלישי של הפלמ"ח לפי הוראת המג"ד משה קלמן", כפי שמצטטת סיגלית בנאי את בני מוריס מדבר על עין זיתון בסרט "באב אלשמס", בו היא צופה בשני בתי קולנוע בקהיר.

            חובי לא נפרע; "סדק" מכריח אותי להתעמת אתו. גם לי, כמו לכל הכותבות/ים בחוברת, קל "לסגת" ל"פוליטיקה של זהויות": מיקום עצמי שנשען על מרכיב זהות אחד, מרכזי, שמכתיב את כל הפוליטיקה שלי. ה"נושא" של "סדק" דוחף, כמעט מכריח, נסיגה לעמדה החד-ממדית הזו, פוליטיקה שאינה עסוקה בתכנים אלא רק במניית ראשים (כך קורא לה שיר חבר, הכלכלן של המרכז לאינפורמציה אלטרנטיבית): כמה פלסטינים משתתפים בחוברת, כמה מזרחים, כמה נשים. וכן: האם אני ראש-לכל יהודיה בעלת-חוב, או ראש לכל פמיניסטית. כך, אני בהלם מ"סדק" – מהנושא, מהעיצוב שמדגיש את התוכן של הנושא – אבל כשאני רותחת על משהו בחוברת זה על הסטריאוטיפיזציה ב"מות האוניברסיטה" של אורן קקון: "בחוץ שמש, סטודנטיות עם גופיות ובית שחי שעיר, סטודנטים שנראים כמו ברוקרים: החוג למגדר, החוג לכלכלה." אני תמיד נכנעתי לתכתיבי נורמות-המראה-הראוי, ואבא שלי – מהחוג לכלכלה – נראה הכל חוץ מברוקר. אבל בינתיים, ב"סדק", הנכבה היא מכונן הזהות המרכזי שלי. עד כדי כך, שבשני התצלומים של רון עמיר, "משפחה על חוף ג'סר אל זרקה, 2005", כשהדבר המרכזי שקופץ לי לעיניים זה שבאחד מצולמים רק גברים, והילדים-הבנים שבו עירומים לחלוטין, ובשניהם הגברים בבגדי ים אבל בתצלום השני יש גם נשים – והן לבושות מכף רגל עד ראש, זה לא רק לא "מרגיז" אותי אלא עיני נודדות מיד לשורת זוגות הנעליים הנשרכת מקבוצת הגברים ועד אל מחוץ לתמונה, כמו נעלי החיילים המצרים בסיני אחרי המלחמה.

            בתוך פוליטיקת הזהויות של הכותבים הישראלים-יהודים ב"סדק" המאמץ המרכזי מושקע בחשיפה, גילוי, הודאה במעשה, ושימור העבר שהודחק, שהושמד, שהועלם ושמוכחש. בתוך הזהות הזו, "זהות-הנכבה" נקרא לה לרגע מבלי "לנכס" את הנכבה, מבלי להפקיע אותה מ"בעליה"-קורבנותיה, הקושי המרכזי הוא לנסח את הזהות הזו. הדיבור את הנכבה מותיר את אריאלה אזולאי "בתחושת מועקה. היא לא היתה לי זרה. חשתי אותה גם בעבר. בבית בחוץ. אני לא יודעת לפענח אותה לגמרי, אבל נדמה לי שהיא קשורה בשוליות של הדברים שאמרתי, ובתחושה שהשוליות הזו דנה אותם להיות דברי התרסה. […] הרגשתי כמי שמילאה פעם נוספת את התפקיד הליצני-משהו של המתריסה."

"סדק 1" מציע להבין את מקור השוליות הזו במאמר שנבחר לפתוח את החוברת: "גילוי וכיסוי בלשון" של חיים נחמן ביאליק. "הרי הדבר ברור, שהלשון לכל צרופיה אינה מכניסה אותנו כלל למחיצתם הפנימית, למהותם הגמורה של דברים, אלא אדרבה, היא עצמה חוצצת בפניהם. […] אם בכל זאת הגיע האדם לידי דבור ודעתו מתקררת בו, אין זה אלא מגודל פחדו להשאר רגע אחד עם אותו ה'תהו' האפל, עם אותה ה'בלימה' פנים אל פנים בלי חציצה. […] אין נפקא מינה מה היא אותה המלה, החליפוה באחרת, ובלבד שיהא בה לפי שעה כדי כסוי וחציצה." השוליות היא שוליותה (האינהרנטית?) של השפה, שאינה אלא חיץ בינינו לבין "הדבר-כלשעצמו", והמגננה שלנו מפני ההיתקלות בתוהו האפל. "זהות הנכבה" הפלסטינית, לפי שמאס, מתקיימת או רק בשפה (בגיאוגרפיה המדומינת, בזיכרון האישי של ריח הלימון, בקרטוגרפיה המסמלת) או רק בחומר (ברח' יאפא בעיר פלסטין שבמדינת מישיגן שבארצות-הברית). לפי תמארי וחמאמי היא מתקיימת בחומריות של ההווה, של יאפא כפי שהיא היום, עד כדי כך שכדי להצליח במאמץ "להתבונן במציאויות הקיימות של יאפא" יש "לעקוף גם את בית הקברות – בעיקר את בתי הקברות", האתר של פוליטיקת-הזהות-של-מקום, של אדמה, מן העבר, של חומריות העבר הנאכלת ומתאכלת והופכת למיתוס, למלים, לשוליים-של-החיים.

            "זהות הנכבה" של הישראלי-היהודי נהדפת לשוליים כשהיא מתנסחת במילים; דיבורה נחווה כשוליות לא משום שהמלים מונעות מלגעת בדבר האמיתי, אלא משום שהדיבור את הנכבה אינו בגדר תיקון. "נתינת שטר על החוב, או רשימתו בפנקס, איננה עוד פרעון החוב". זהות הנכבה מחייבת היפוך מוחלט לא של הפוליטיקה; לא של הדיבור; לא של הסיפור ההיסטורי; "אפילו" לא של המושגים – היא מחייבת היפוך מוחלט של נקודת המבט.

את זה מספקים, ובשפע, הטקסטים הויזואליים שב"סדק".

**

ההתמודדות של הויזואליה כאן היא, איך להנכיח את המחוק. אולי אף: איך לצלם את מה שאינו נמצא. התמונות בחוברת פורשות, כמעט בסדר כרונולוגי, את אפשרות התיעוד של המחיקה: חמשת התצלומים הראשונים מתעדים את בתי הכפר הנטוש תוך כדי מחיקתו ככפר ערבי והפיכתו לישוב יהודי. שבע עבודותיו פריד אבו שקרה, מתוך הסדרה Dead Letter Office, 2001-2006, שהן כל אחת עמוד שלם שמצויר כגיליון בולים, בכל עמוד בולים שונים, מוחתמים כולם, "מתעד" (בהקשר זה) את המחיקה הביורוקרטית שהוא פעולתו של משרד המכתב המת, או משרד האות המתה, בשני המקרים – את העדר המוען, הנמען, הסמל, היעד, מקום המשלוח ובעיקר הטקסט: המכתב, המלה. עבודתה של קבוצת פרהסיה, דרך השפה, 2006, היא תיעוד ליטראלי של מחיקה ליטראלית של השמות בערבית משלטי שמות רחובות בירושלים, בחלקם על-ידי הדבקת סטיקר (פוליטי) בעברית המסתיר את הערבית, ובמקביל – תיעוד של אמנות-בפעולה, גרפיטי של מילים בערבית עם תעתיק ותרגום לעברית מרוססים על אובייקטים במרחב העירוני, כל אחד מהם משטח שמראהו או מיקומו מתאים לתוכן המלה המרוססת עליו.

            הנשקף הוא התהליך; הרגע בו בתי הכפר הערבי קיימים עדיין – שהוא גם הרגע האחרון לפני הריסתם; הרגע המדויק בו יציאתה של משפחה אחת הוא גם רגע כניסתה של משפחה אחרת (שלמה, המוכר המרוקאי בחנות המוזיקה ביאפא/יפו, מתרגש לשמוע מתי עזב סלים תמארי את העיר: "זה מעניין מאוד, כי אני הגעתי ליפו ב- 1948! הייתי אז נער. איזה צירוף מקרים! אתה עזבת בדיוק כשאני הגעתי! יכולנו להיפגש כבר אז!" תמארי עונה: "לא נראה לי." חמאמי אומרת [באירוניה, כותב סלים תמארי]: "אתה יודע, זה מה שאפשר לקרוא לו טאבאדול [חילופין]."). הנשקף הוא עצם תהליך מחיקת השפה הערבית (מרחובות העיר ירושלים), כמו גם עצם תהליך הפיכתה לערבית-בתעתיק-ובתרגום-לעברית-עם-המחשה-ויזואלית כניסיון שימור של מה שהולך ונמחק.

            אבל הדיבור על "תהליך" משמעו, מניה וביה, גם רגע בו התהליך (אולי) מסתיים. שתי עבודות בחוברת מסמנות את הרגע הזה: של עודד שמשון, ושל אסף עברון. ההעמדה (לייאאוט) של צילומים 2006 של עודד שמשון מחלקת את שני התצלומים לשניים: הראשון הוא עמוד שמאלי, כמו כמעט כל העבודות בחוברת – בגודל העמוד כולו, כשכמעט כל המחצית התחתונה היא כביש סלול היטב, פס הפרדה צהוב עם קוביית הרעדה בקצה התחתון וגדר לבנה, עם כתם צבע מרוח, המפרידה בינו לבין הרצועה הבאה מעל לכביש – התרוממות איטית של גבעת קוצים מנוקדת במספר כתמים ירוקים (חלקם שיחי צבר, כנראה) ורק מבט נוקב מגלה רכס הרים כחלחל במרחק, כמעט נבלע ביתרת הצילום, ששטחו כשטח הכביש, של שמיים כחולים ועננים לבנים; גדר שכמעט נבלעת בין הקוצים הגבוהים; ובמורד הגבעה, כמעט נבלעת על-ידי הצל המוטל עליה, התחלה של חורבה.

            הופכים עמוד. עכשיו אותה תמונה ממלאת את כל כפולת העמודים; הכביש איבד משהו מרוחבו, הפס הצהוב, שהעניק לצילום סימטריה עם הפס הלבן, הגדר הלבנה, הרכס שכמעט אינו מתרומם, ועם הפסים הדקים, הכמעט לא נראים, של כבלי החשמל שחותכים את השמיים, נעלם, הכתם הלבן על גדר הכביש "זז" שמאלה – ולמרות שהשמיים על כבלי החשמל המבתרים אותם עדיין תופשים את החלק הארי של הצילום, מה שבולט הוא אותו דבר שהכביש פצע: לא סתם גבעה נמוכה מכוסת קוצים יבשים וכמה עצים נמוכים ששומרים ככתמים ירוקים על הגיוון הצבעוני, אלא בבירור מעין קיר, לבנים מאורגנות ביחד, ובבירור מעין גדר, לבנים גדולות שיד אם הניחה פעם. ההתפעמות מהכביש הסלול חלק כל כך, המסודר בפסים ישירים המייצרים תואם סימטרי עם החשמל המודרני אך גם עם הטבע, מפנה את מקומה לנקודת החיתוך, לצלקת שהכביש שנסלל הותיר דווקא בטבע, באדמה עצמה, ובעיקר במה שהיה עליה קודם לכן – מקום, מקום-מגורים, מגורים של מישהו.

            ההלם שבהפיכת הדף מצילום סימטרי, כל-כך ישראלי בקיץ היבש שלו, אל צילום אלים, שאפילו מה שנראה כמו שני מבנים (ארעיים?) לבנים ברקע השמאלי הרחוק על האנטנה שלהם מופיע בו כ"שתל" בצבעים בוהקים מדי בשביל להתאימם לעננים או לאבנים והסלעים, מחצין אפילו את האלימות של מסגור הצילום בחיתוך-הנייר של החוברת: ברגע האחרון נתפשת העין בבצבוץ של קצה-קצהו של החיבור של חוטי החשמל אל הספק התלוי, שלישיית מתכת, באוויר, כאילו לא מחובר לכלום. המודרניות שהביאו סוללי הכביש החלק אל אזור הקוצים היבשים והמבנים החרבים אינה מחוברת לכלום, מתחילה בשום מקום ומסתיימת בשום מקום; יותר משהצילום מתעד את מה שהיה, שהרי כל-כולו חרב ואין לזהותו ככלום, הוא חושף את הצלקת שנותרה חרוטה בקרקע – הכביש הפוצע את הגבעה, האבנים שסודרו ביד-אדם ומכתימות את הגבעה, שלושת הספקים החשמליים הפוצעים את השמיים.

            אלא שגם הצלקות האלה, נוכחותו של העבר בהווה (ולא: סיפור היסטורי אלטרנטיבי, שכן אין הן סיפור, וודאי שלא תבנית היסטורית), אלה שלא חוסלו (פוצצו) עד עפר ואלה שלא שונו עד לבלי הכר ואלה שלא כוסו ברבדים ישנים או חדשים של ארכיאולוגיה מוטית או של ארכיטקטורה חקיינית, גם הן מועלמות – על ידי הטבע עצמו. שני צילומים של אסף עברון, צמחייה ים תיכונית, 2006, כל אחד מסגרת מלאה בצילום-מקרוב של קרקע מכוסה בצמחיה ירוקה-אדומה (שבטח יש לה שם), נראים כמו צילום מקרוב – וצילום מקרוב-יותר, או לאחר-זמן. בראשון הצמחייה נראית נמוכה ברובה, אולי צעירה עדיין, ובולט בה סידור של אבנים-שאולי-הן-עצמות טמון בתוך הירוק-אדום וכאילו מצייר עיניים ואף, ללא פה. בשני הצמחיה גבוהה בהרבה; צילום מקרוב-מאוד? צילום לאחר זמן? – והאבנים-שאולי-הן-עצמות לא נראות עוד מבעד לירוק שגדל. אולי חיטוט בתוכו יחשוף את הצלקת שנותרה בקרקע; ואולי הצלקת – אם היא עצמות – כבר נמוגה כרקב אל תוך הירוק שסירב "להיצלק".

            "סדק" מוותר על המרדף אחר הכרוניקה ההיסטורית; את רשימת הכפרים שהוחרבו אפשר למצוא באתר של "זוכרות", ואת השתלשלות סיפור החורבן אפשר למצוא בגרסאות רבות ומגוונות, כמו שמציעה חוה ברונפלד, במחקר ההיסטורי, הצבאי, האנתרופולוגי, הצילומי והספרותי – ובשפע. "סדק" מוותר גם על הזיכרון; תמלול העדות של פטום אלתרתיר, עדות מאללד, הוא כרוניקה יבשה נטולת התרסה. "לא פחדתי מאיש, הייתי הולכת למושל הצבאי. פעם חיל אחד איים עלי עם הרובה, אמרתי לו שיתרחק ממני. כאן אני ישראלית, כמוני כמוך, אמרתי לו. אמר לי שאסור לי להיכנס למושל הצבאי. אמרתי לו שאני נכנסת. המושל בא ואמר לו שייתן לי להיכנס. את הכל עשיתי לבד. חייתי עם ילדיי ועם חמותי, האנשים פחדו להיכנס לביתנו כי בעלי היה אסיר בטחוני." ככל שהולכת ומתבהרת אי היכולת לפרוע את החוב במילים, ככל שמהדהדת ביתר תוקף תחושת השוליות של הדיבור על הנכבה, ככל שעולה כקבס בגרון הבהירות שהמבט ההיסטורי מוליד רק עוד גרסאות, רק עוד סיפורים, רק עוד ניסיונות (שנכשלים, רובם ככולם) להסביר את אפשרות החיים כאן כיהודיות/ים כך הופכת חוברת "סדק" למתנת-המבט, במקום מתנת-הידיעה: "זהות-הנכבה" הופכת מערפל מטושטש שנודד, כביכול, בין פלסטינים ליהודים-ישראלים – לנקודת-תצפית ארצית, חומרית, מן ההווה שאינו כבול למחויבות סיבתית לסיפור היסטורי אחד (או רבים) אלא לאופן בו מופיע בו, בהווה הזה, העבר בצורת צלקות חומריות, באדמה ובגוף.

            אורן שלמה כותב: "שטפתי את כפות רגליי // אט אט. // לאצבעות הרגליים // ישנה נטייה // להתערב באבק הדרכים // (או ההיסטוריה). /// כאן אני סטרילי. // כמו בחדר ניתוח // (או מלחמה). // כאן אין לי דעה // אין לי טעם / או ריח. // כאן אני בדירת חדר אחד // שהיתה פעם // חומה // או מגדל // או מסגד." הכניסה להיסטוריה – אל מה שהיה פעם; אל חומה או מגדל או מסגד – מחייבת אבדן של דעה, טעם, ריח; הכניסה להיסטוריה עוברת דרך חדר ניתוח או מלחמה, או מוטב: דרך אבדן הבחירה, אבדן השליטה בגורל. דרך הסטריליות שמנפה ומחטאת את האני שבהווה. אבל יותר משאצבעות הרגליים נוטות להתערב בהיסטוריה (בסוגריים) הן נוטות להתערב באבק הדרכים. אכן, כדי לא לייצר אחריות כלפי מה שחרוט באבק-הדרך, מוטב לשטוף את אצבעות הרגליים ממנו. ועדיין יש מחיר לשלם: אבק הדרכים מותיר את רישומו גם על האצבעות השטופות, שכן עצם שטיפתו מהן מייצרת סטריליות נטולת טעם.

            שכן העבר מופיע בהווה כשהוא חרוט לא רק בחומר הדומם אלא גם בחומר החי. גם האצבעות, מרגע שנגעו/נוגעו באבק הדרכים, שוב אינן כשהיו; גם על האצבעות הנקיות בהווה מופיעה חתימת אבק העבר. כך גם דמותה הכפולה של סיגלית בנאי בפתאה מן איסרא'איל [בחורה מישראל], דיוקן עצמי 2006, צילום: מיכה שמחון, האחת בבד מנומר, שרשרת על צוואר גלוי, שיער קצר, השניה עטופה כולה בכיסוי ראש וגוף שחור ורק פניה – אותן פנים, אותה הבעה – נותרים חשופים, ובשתיהן ידה הימנית המוצלבת על חזה ועד לכתף מאוירת בעיטור בעל קוים מעוגלים-"מזרחיים": מה קדם למה, מה הוא ההווה – הבד המנומר או הבד השחור? מה נחרט בגוף – העיטור שאולי ניתן למחיקה או פס-השיזוף של השרשרת או פס הרעלה השחורה? מאיזה צד לאיזה צד יש לקרוא את שתי ההופעות של אותו הגוף: מימין לשמאל, מן הבד המנומר אל הרעלה – או, כפי שאותם צילומים מודפסים (בקטן) בתוכן העניינים באנגלית ובערבית, בהיפוך: מימין לשמאל, מן הרעלה אל הבד המנומר? היכן ההווה וכיצד מופיע בו מראה העבר? כמו בחוברת – או להיפך, כמו בהדפסת התמונות ההפוכה שבעמודים האחרונים? ה"סיגנלים" המוכרים כבר – יד מעוטרת/כתובה, אותם פנים בתלבושות ובהקשרים שונים, אותה דמות בלבוש מסורתי מכסה ובלבוש לא מסורתי – ה"סיגנלים" שנראו כבר בעבודותיהן של אמניות רבות מקבלים פה משמעות מהטקסט המילולי שמקדים אותם, סיפורה של בנאי על הצפייה בסרט באב אלשאמס בקהיר: משמעות של שני סיפורים היסטוריים – שניהם יכולים היו להיות אפשריים; אולי אפילו שניהם קיימים בו-בזמן. "יש לי פתרון בשבילכם. למה שלא תצטרפו לאומה הערבית?" מציע לה תייר לבנוני דרוזי שחי בארצות הברית ועושה עסקים עם מצרים. הסיפורים ההיסטוריים של הצילומים הם של המצב – ו"פתרונו", שניהם מסומנים דרך "סיגנלים" מוכרים, סטריאוטיפיים, וככאלה הם משמיטים את הקרקע מתחת למקוריות, לחדשנות – בעצם: ליעילות של שינוי הסיפור ההיסטורי. "סדק" לא מציע לנו לסדוק את הסיפור ההיסטורי האחד בעזרת האחר, אף לא להתפרץ לתוך הסדק (הסתירה הפנימית) שבאחד כדי לחשוף – או אף לשלב? – את האחר. "סדק" מציע לנו לוותר על הגרסאות השונות המנסות לארגן סיפור היסטורי קוהרנטי כלשהו, ולהתבונן: להתבונן עכשיו, היום – באופן בו העבר חרוט ורשום ומצלק כל גוף וכל פיסת אדמה, כל מה שהוא חומרי: לבנות את חומר החיים לא דרך הסיפור ההיסטורי אלא דרך המבט בנוכחותו של העבר בהווה.

            קצה החוברת, הדבר האחרון לפני החתולים של פריד אבו שקרה, הוא אוסף של תשעה צילומים של ActiveStills: הריסות בתים במזרח ירושלים. תילי החורבות והתיל המעוות הם מה שנשאר, ולא הסיפור, האישי או ההיסטורי-קולקטיבי; ערימות האבנים, גם אחרי שיילקחו לבניית מוזיאון יהודי או תוספת-בנייה פלסטינית "לא חוקית", הן אלה שמשקע כובדן יישאר כהווה גם בעתיד. החריטה של התיל המעוות בגוף שנזעק לחפש תמונות-משפחה מתחת לגלי האבק והאבן, הצלקת של השריר שנקרע בניסיון להזיז אבנים לבניין חדש – הם אלה שנשארים אחרי שהמנופים נעלמים והא/נשים (כפי שמציע איתן ברונשטיין בצורת הכתיבה שלו) "מתארגנים" באוהל-התרומה של הצלב האדום. [שבוע אחרי הצונמי נכנסתי למשרדים של ארגון חוץ-פרלמנטרי בניו יורק. במה שבדרך כלל היה חדר הישיבות ישבו עשרים צעירות אפריקאיות-אמריקאיות עם עשרות שקי דואר ומיינו צ'קים ומיענו מכתבי תודה. ההסבר שניתן לי היה, שהתורמות/ים ה"קטנות/ים" מחפשות/ים ארגון המצטיין בהעברת אחוז גבוה מהתרומות ליעדן, ולא לצרכי הארגון. אחרי שהתפרסם שהצלב האדום העביר מנות דם, שנתרמו עם קריסת התאומים בספטמבר 2001, ושלא היה להם, אבוי, דורש, ליעדים אחרים, העדיפו התורמות/ים ארגון אמין יותר. לארגונים היהודיים, אמרו לי, יש שם טוב בהקשר הזה, של העברת התרומות ליעדן האמיתי. ומה תעשו, שאלתי, עם התרומות – תסעו לצונמי? לא, אין לנו איך לממש אותן אלא דרך העברתן לצלב האדום. הניסיון לספר סיפור היסטורי – אישי וקולקטיבי – אלטרנטיבי על המוסר האנושי, ההתגייסות האישית והקולקטיבית למען הסובל/ת, ועל הטוב שבלב האדם – קרס תחתיו (שוב): מה שנותר הן החריטות בחומר. באדמה. בגוף. הצלקות הגלויות בהווה שהן, ולא מילים ונאראטיב כזה או אחר, נוכחותו של העבר, וחשוב מכך: הסיכוי לאיזהשהוא עתיד שיקח אותן, ולא את הסיפור ההיסטורי, בחשבון. פרעון החוב; זהות-הנכבה – מסע מהמלה אל המבט, מהסיפור ההיסטורי אל החומר החי.]

ד"ר אורלי לובין היא ראש החוג ללימודי נשים ומגדר, בסיוע "NCJW", באוניברסיטת תל אביב. זוהי גירסא מורחבת של המאמר שהתפרסם לראשונה ב"ספרים – הארץ", בתאריך ה-19.9.2007

0 תגובות בנושא “איך לצלם את מה שלא נמצא

  1. מתי
    אתה מודע לעובדה שזה טקסט לא קריא על מסך?

    וגם –
    מה עם ערביי הרשימות?
    מה עם הרשימות, מתי, של הערבים?

    חג שמח

    אהבתי

  2. דוקא קריא ומרתק.
    גם הקיבוץ בגליל המערבי שבו נולדתי וגדלתי ישב על אדמות כפר ערבי שננטש.
    אני זוכרת את הסיפורים שבילדותי שמעתי על משפחה אחת שלא נטשה, וגרה כמה שנים בשכנות לקיבוץ. אבל כשגדלתי נשאר רק בית הרוס.
    באמת אף פעם לא שאלתי מה קרה למשפחה האחת שחייתה שם.
    זה בהחלט משהו שעלי ללמוד מותיקי הקיבוץ לפני שהאחרונים שזוכרים לא יהיה צלולים עוד…

    אהבתי

  3. "חלף בי במעומעם הריגוש שחשתי כילדה למראה העיר שלבשה חג. גופי נזכר בנעימות שהיה חש לנוכח חילופי העונות". על כך בדיוק כתבתי לפני 3 שנים במאמר על נעמי שמר:
    http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=98991&blogcode=1974155

    הפערים הכלכליים שיש היום הם לא כל כך מחרידים כמו הפער שהיה בין "ההתיישבות העובדת" לבין שאר האוכלוסיה. היהירות שלוותנות זחיחות הזאת, הקיבוצניקים שיחקו-אותה אצולה במידה שאפילו האלפיונים של היום לא יכולים להגיע אליה (גם כי הם כל הזמן במתח שמתלווה ל"מרבה נכסים מרבה דאגה" וגם כי אין להם תשתית אידיאולוגית שתזין את נפשם).

    אבל גם הכתב-עת הזה הוא מוצר ברנז'אי, גילגול מגילגוליהם של הכתבי-עת ההם. "אנשי הרוח" של היום הם מלחכי פינכת הציונות לא פחות מ"אנשי הרוח" של העליות הראשונות. בייחוד המזרחיים שבהם. כולה הגלגל מסתובב.

    יום אחד, אולי בקרוב, אולי כבר לא בימיי, תפסק הביקורת האופורטוניסטית על הציונות ותתחיל היציאה הממשית מהמצרים הזאת.

    אהבתי

  4. אני כותבת רזה למול כתיבתה המצוטטת של אורלי לובין. אני תוהה מדוע העמדות האלה מקוממות אותי? אני קוראת וחושבת גם על עושי הסרטים הישראליים בצרפת ובארצות אחרות הניזונים מתקציבים המעודדים ביקורת ובחינה מחדש את הציונות. האם המטרה היא באמת לדעת להכיר לחשוב ולהרגיש, או לעודד שנאה ותיעוב עצמי. מה עם היפוך תפקידים? מה היה קורה אילו נוצחנו . להצטער על זיכרון ילדות מענג, לפסול את תחושת התמימות-כי הידעה לא היתה קיימת ואי לכך על בתה של אזולאי לא יחול הרגש הזה כי היא תחייה בהכרת העוולות? זוהי התנשאות והכרת ערך עצמי מזוייף. לי יש חברות ערביות ולא ניתן יהיה לצטט אותי" ככמה מחברי הטובים ביותר הם יהודים

    אהבתי

  5. איזה יופי שהגברת האשכנזיה מהאליטה מגלה את הנכבה.
    בדרך היא גם מצליחה לנכס את כל הפמיניסטיות המזרחיות ששכבו על הגדר בשביל שהיא תטוס במחלקת עסקים (במקרה!) לניו יורק כדי לדבר על ישראל כמדינת עולם שלישי
    (סליחה, אבל אלה שוחט, עמיאל אלקלעי וסמדר לביא אמרו את זה בסוף שנות ה 1980)
    היא גם מספרת לנו, ששיר חבר המציא את ספירת הראשים. סליחה, אבל מה עם המנוחה זכר צדיקה לברכה הד"ר ויקי שירן? והבג"ץ שהגישה עם חיים, יבדל"א?
    סליחה, אבל מה עם הקמפיין המוצלח של הקואליציה נגד אפרטהייד באנתרופולוגיה הישראלית וטבלאות ספירת הראשים שלו?
    כמה משמח שהאשכנזים גילו את הנכבה. כאן בחוף המערבי מסתובבות דאחקות על איך טיולי הנכבה שלהם זה מכניזם מאוד מוצלח גם לגיוס כספים (הם ממש טובים בזה) וגם לדייטינג.
    גברת, איפה היית מאז 1948? בעצם, איפה היית מאז שהביאו את התימנים לעבוד בציונות בסוף המאה ה 18 כי התכנית תמיד היתה לערוך טיהור אתני בפלסטינים?
    לא נעים לך להגיד שעד שהנושא הפך להיות בון טון בשמאל האשכנזי היית עסוקה בלדרוך על גופות של מזרחיות כדי להציל את העם הפלסטיני ע"י הכליאה שלו בפוסט-ציונות הנאורה שלך?

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s