שדרגו לדור השלישי: על תהודות זהות – הדור השלישי כותב מזרחית ב"כביש ארבעים"


מדינת ישראל הרשמית לא מכירה בדור השלישי למזרחיות. לפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, קטגוריה שכזו אינה קיימת. הדור הראשון והשני מכונים "יוצאי אפריקה–אסיה". בדור השלישי השיוך נמחק, והאנשים מכונים פשוט ישראלים. הספר "תהודות זהות – הדור השלישי כותב מזרחית" (הוצאת עם עובד) מנסה להיכנס לחלל הזה.

הרבה נאמר על עלבון המהגרים מהדור הראשון ועל הבושה וניסיונות ההדחקה של בניהם מהדור השני. על הדור השלישי, שגדל והתבגר בשנות השבעים והשמונים, כמעט ולא נכתב. "תהודות זהות" מנסה למצוא קול חדש לא רק מבחינת הנושא שהוא מעלה, אלא גם בסגנונו: אסופת הכותבים משלבת זכרונות אישיים וסיפורים עם כתיבה בסגנון אקדמי יותר, באופן שעשוי אולי לשבור את הניתוק בין התפיסה האקדמית של החברה הישראלית והרב תרבותיות שלה, לבין הגישה הפופולרית, הנוטה לטשטש את הגבולות ולטעון ש"כולנו ישראלים", ושכבר אין כח לדבר, או לשמוע, על מזרחיות.

לכבוד צאת הספר, שנותן קול מיוחד לחוויותיהם של תושבי הפריפריה הצעירים, שוחחתי עם נפתלי שם–טוב ועם מתי שמואלוף, שערכו יחד איתי את הספר וגם כתבו, ועם נעמה גרשי, שכתבה. יחד, ניסינו לברר איזה מקום יש לדיבור על מזרחיות ועל "דור שלישי למזרחיות", ומי, אם בכלל, מעוניין לשמוע.

אני רוצה להתחיל את הדיון שלנו בדוגמה קטנה. אני נתתי את הספר לאישה שאני מכיר, מזרחית משכבה סוציואקונומית נמוכה. היא הביטה בי בזעף ואמרה לי שלא מעניין אותה מזרחים ואשכנזים, וביקשה ספר של יהודית קציר. אתם ערים לעובדה שבספר הזה אולי מכרנו סחורה שלא מעניינת את הקונים?

 

נעמה: "חוסר ההכרה וחוסר העניין הם הנחת יסוד כשבאים לכתוב ספר כזה. אולי אם הייתה הכרה ועניין לא היה בו כבר צורך. כשאתה מבקש לפתוח שער במקום סגור, אתה לא מופתע מכך שהמקום סגור. אתה חושב איך לפתוח אותו. בעיני זה היה האתגר של הכתיבה לספר. לכתוב ככה שגם מי שמעולם לא עסק בנושא יוכל למצוא בו עניין. שהוא יוכל להרגיש שהספר מדבר על החיים שלו ולא על 'המעמד, שלו או על ,התפוצה, שלו. לפתוח באמצעות הספר פתחים קטנים עבור מי שמוכן להניח את קציר בצד ולקרוא, ועבור מי שלא מוכן, רק לשרטט את האפשרות לסוג כזה של ספרות. לפעמים די בזה".

נפתלי: "החוויה שלנו היא הפוכה לגמרי ממה שאתה מתאר. מהרגע שהספר יצא לאור ובעקבותיו ערבי קריאה והשקה, קהל רב של צעירים ומבוגרים מזרחים ושאינם כאלה, מבטאים תחושות, רגשות ומחשבות שונות ומנוגדות. מהתרגשות, פליאה והתלהבות ועד התנגדות וזעם. בכל מקרה, הספר לא מתקבל באדישות".
מתי: "המסכה האשכנזית הלבנה מוכרת לאלה שרוצים להיות כמותה. אנחנו מבקשים להציע חיבור לזיכרון יהודי–ערבי של אלף שנה, אנחנו מחברים את הקוראים והקוראות לדרוש סוג חדש של ספרות שלא מוותר על שאלות מעמדיות וחברתיות, וכמובן, אתניות. אני יושב ומדבר עם עשיר ועני, מזרחי ואשכנזי בכל רגע בחיי על הנושאים האלו, ומתאמץ לחצוב בסלע ולהוציא מים. האישה שאיתה קשה לי במיוחד, אגב, היא אמא שלי".

תנו לי לחדד את העניין בעזרת שאלה שאולי תישמע קצת משונה מצדי, כי הרי הייתי שותף לעריכת הספר: מדוע בכלל הספרות הישראלית הייתה זקוקה לספר הזה ? הרי לאור הכתיבה המזרחית בספרות העיון והפרוזה, אולי דווקא עדיף שהדיון במזרחיות יעשה באופן שאיננו הצהרתי כלכך?
נפתלי: "עצם הנוכחות של קול מזרחי בעשור האחרון על מדף הספרים היא שינוי חיובי וטוב, ואני רואה את עצמנו כחלק מהמגמה. הייחוד שלנו הוא דווקא במתן שם ומסגרת לתופעה והזמנה לדיון ספרותי וחברתי משמעותי, ולא הסתתרות מאחורי אמירות 'אמנותיות' אוניברסליות או אישיות, שמנטרלות את הממד האידיאולוגי או הפוליטי".
נעמה: "אני לא מכירה דיון שאינו הצהרתי. אני לא מסכימה גם עם הטיעון בנוגע לריבוי של כתיבה מזרחית. איך יודעים שיש ריבוי אם לא מצביעים עליו ואומרים שהוא כזה, אם לא נותנים בו סימנים ומקשרים אותו קישורים פוליטיים? הספרות הישראלית הייתה זקוקה לספר כזה משום שעדיין לא נעשה בה דיון מעמיק בנושא, עדיין לא נערך בה דיון שלא הסתיים מיד בטענה שהוא לא רלבנטי, או בטענה הניאו-שמרנית לפיה ספרות נמדדת על פי איכותה ולא על פי הקשריה הפוליטיים. זה בדיוק הפרדוקס, לכולם זה נראה כאילו דיברנו על זה בלי הפסקה בעשרים השנה האחרונות, כשלמעשה הדיון טרם התחיל".
מתי: "אני מקבל את הדברים שנאמרו כאן. לא מצאנו שיש דיבור על הדור השלישי המזרחי בספרות ובסוציולוגיה. הדיון בספר וכותרתו אכן הצהרתיים, משום שמלאכת כתיבת הספר נעשתה תחת הכחשה, עמעום והדחקה חמורה של שאלות תרבותיות. במקרה כזה צריך לעמוד על הבמה ולכונן זהות חדשה. אולי זה גם קשור לכך שנפתלי ואני מגיעים מלימודי תיאטרון, ואנחנו זקוקים לבמה".
 

פריפריה = מזרחי?

 

אילו הרהורים עולים בכם בעקבות קבלתו של הספר?היו מבקרים שאמרו שמדובר בדיון "זומבי". כלומר, שהוא עוסק בקטגוריות שאין להן קיום ממשי בחברה הישראלית, אלא רק באקדמיה ובספרות.

נפתלי: "זומבי זה אותו מבקר שמסרב לראות שאתניות היא מרכיב משמעותי בחברה הישראלית מכל הבחינות. כל סוציולוג מתחיל, אפילו מהמתונים שבהם, יודה בזה. שים לב שלמתנגדים דחוף כל כך לדבר בגנותו של הספר, שדחוף להם לכתוב עליו בשצף קצף. דווקא התגובה הזאת מדגישה את הרלבנטיות שלו. אני מהמר שלו היינו משתמשים בקטגוריות אחרות, כמו 'פריפריה' למשל, התגובה הייתה יותר מתונה. עצם השימוש במילה 'מזרחי' מעוררת את הזעם והקושי, ללא קשר לדברים שנכתבו בספר".
מתי: "נכון, משהו בדיון הוחמץ, אבל היו לא מעט מבקרים שאכן הבינו את הקטגוריות שעליהן אנו מדברים. אולי עם השנים נוכל לשכלל את הדיון בנושא. כרגע פתחנו כבר בצעד ראשון וישנה קבוצה של כותבים וכותבות מהספר (כולל נעמה ונפתלי( שנפגשים פעם בחודש על מנת ליצור קהילה ספרותית מזרחית שדנה בטקסטים ומפרשת אותם מחדש".
נעמה: "אני חושבת שהספר התנגש בשני הקצוות. בצד שאמר שהדיון לא רלבנטי, כי אין לו מה לתרום לספרות יפה או כי הוא מוצה לפני עשרים שנה. ובצד השני, של אלו שחושבים שהדיון רלבנטי אבל שהוא נעשה בספר בדרכים עדינות מדי, לא מספיק פוליטיות, לא מספיק נחרצות ולוחמניות, לכן ה'מסר' לא עובר. חוסר ההתאמה של הספר לשני הצדדים מעיד בעיני יותר מכל על העובדה שהוא פתח סוג חדש של דיבור על מזרחיות. דיבור שמתעקש לדבר על מזרחיות כמשהו רלבנטי ובוער אך גם מתעקש לשמור על העמדה שלו כדור שלישי –  דור שלצד הביקורת והכעס על החברה הישראלית מהווה חלק ממנה, ובאופן אחר מזה שהיו הדורות לפניו".

לפעמים נראה שיש משהו מייאש בעובדה שחרשי מילים עוסקים בייצור מילים וספרים ומאמרים "רדיקליים", בזמן שהמציאות בעולם כלכך יציבה ובלתי משתנה. זה נכון  למזרחיות, לפערים בין עשירים ועניים, או לקפיטליזם. לפעמים נדמה לכם שאנחנו כלואים בשמורת טבע מגודרת, עוסקים בהבלים בזמן שהפוליטיקה של הרחוב הופכת לאופציה שלא קיימת? רואים את זה גם בארצות הברית, בהקשר להעדר המחאה למלחמת עיראקהדיון על שינוי אמיתי בעולם, בחוץ, נשמע כבר הזוי.

 

נפתלי: "לצערי, הקפיטליזם הוא מפלצת בולעת כל, כולל ההתנגדות לה, ההופכת בעצמה לסחורה, וחוזר חלילה, והספר שלנו אינו יוצא דופן. מצד שני, למילים יש כוח, והספר הוא חלק משיח מזרחי חדש שמאפשר לצעירים ישראלים לדבר באופן חופשי ולגיטימי על החוויה שלהם. בעיקר במסגרות 'לבנות', בהן אנו מיעוט מבחינה מספרית, יש לנו איזשהו כוח ו'אסמכתה' לדברר את המזרחיות בלי התנצלויות. הייתי אומר שיותר משינוי חברתי–כלכלי, הספר הוא חלק משינוי תודעתי. בוודאי שזה אינו מספיק, אך זה מה שאנו כרגע יודעים ומסוגלים לעשות".
נעמה: "נדמה לי שהייאוש שאתה מדבר עליו לא קשור לפער בין השיח האינטלקטואלי לבין המציאות, אלא לפער בין החשיבה והעשייה הרדיקלית לבין קצב השינוי במציאות. רדיקליות היא בהכרח מיעוט והיא בהכרח חריגה. התפקיד שלה אינו להיות רוב אלא להשפיע על המציאות דרך הערוצים שלה. אני מאמינה שהיא משפיעה. היא משפיעה בבילעין, היא השפיעה במאבק בכפר שלם, והיא משפיעה גם על המלחמה בעיראק, למרות שקצב ההשפעה איטי. העניין הוא לא לדמיין מה היה קורה לו כולם היו 'נבונים' וחושבים כמונו, אלא מה היה קורה אם הקול הרדיקלי היה נדום. אולי ארצות הברית עדיין הייתה בוייטנאם. אולי לשחורים שם עדיין לא הייתה זכות הצבעה".
מתי: "לדעתי אסור לנו להישאב לתוך ראיית העולם של השמאל הרדיקלי, שמאמין שהוא כל יכול וכל ספר או פיפס שלו יחוללו שינוי עולמי. אולי נהיה צנועים ונשתדל לפעול ולא להמתין לשינוי. אדם שפועל חש ייאוש, אבל בו בזמן יודע שהוא תרם למאבק החברתי. אני חש שהספר שלנו מתכתב עם הכתיבה הספרותית המזרחית של דורות קודמים, ואולי מתוך הספר יצמחו קולות רדיקליים נוספים".

מהו ההישג האופטימלי של ספר כזה?הוא איננו רבמכר, מזרחים לא נהרו לחנויות הספרים וקנו אותו. הם קונים עכשיו, כמו כולם, חיים באר ואשכול נבו, אז איזה הישג ספר כזה יכול להוביל?

 

נפתלי: "ההישג של הספר אינו במכירות, למרות שהוא מוכר לא רע. ההישג של הספר הוא ביצירת דיון ובסימון של תופעה תרבותית–חברתית שהחלה להסתמן בשנים האחרונות ואנו נתנו לה מסגרת. כמות הביקורות, ההתייחסות בעיתונות הכתובה, האלקטרונית והאינטרנטית, ערבי קריאה מלאים ומרגשים, ותגובות של אנשים סתם ושל אנשי מפתח בתרבות ובאמנות – כל אלה הם עבורנו הישג משמעותי. החשש הגדול שלנו היה שהספר לא יקבל התייחסות כלל, ומה שקרה זה ההפך".
נעמה: "בעיני ההישג של הספר הוא קודם כל בהתעקשות לדבר על מה שכולם חושבים שהוא מיותר ודובר כבר. בהתעקשות 'לחפור', כמו שאומרים המתבגרים. לספר שוב את מה שכולם אומרים שסופר אבל אף פעם לא היו באמת נכונים להקשיב לו. ההישג הוא בעצם מתן הבמה לכל הסיפורים האלה שתמיד היו 'לא בזמן הנכון' או 'לא במקומם'. בשלב הזה קיום, מקום על המדף, זה כבר המון".

יכול להיות שהמזרחים, כמו העולים מרוסיה או מאתיופיה, רוצים לעבור "ישראליזציה", כלומר להשמיט את הזיהוי "העדתי",ועם ספר כזה אתם מציקים להם עם מין אבן בנעל?
מתי: "ודאי. הם רוצים את המסכה הלבנה, אבל הם לא ישיגו אותה. אתה יודע למה? כי הם שחורים, כי הם נעשים עניים יותר מיום ליום, כי הם סובלים מגזענות, אלימות, קסנופוביה. הדרך היחידה שלהם להתחבר היא לעבור פוליטיזציה ולהציג את הפוליטיקה של הזהויות ומבני הדיכוי שמדכאים אותם. אני מקבל כל כך הרבה תגובות מאנשים שאמרו לי שהספר הוציא אותם מהארון. שהם האמינו שהבעיה הזו היא רק שלהם, ולפתע הם מבינים שזו בעיה חברתית. בכנס האחרון של מכון ואן ליר בירושלים עלה פסיכולוג חשוב וטען כי לפי סקר שערך הנושא הפוליטי שהכי מעסיק היום את המטופלים הוא הנושא העדתי".
נפתלי: "יש חלק, בעיקר מהמעמד הבינוני המזרחי, שרוצה להיפרד מזהותו האתנית, למחוק את המבטא, לשנות שם, ולהסיר כל סממן. לגבי רוסים ואתיופים זה נכון בעיקר לדור ראשון. אבל מהי אותה ישראליות שכולם רוצים להיטמע בתוכה אם לא מעמד בינוני אשכנזי, 'צפון–תל אביבי'. המחיר הרגשי, הנפשי, החברתי והפוליטי למחיקה והטמעה הוא גדול. הכחשה לרבדים כל כך חשובים בחוויה של האדם, היא מעשה מעורר רחמים וזעם. הספר הוא בפירוש הליכה נגד הזרם, תוך רצון לעצב ישראליות חדשה ומכילה שמסוגלת להקשיב לחוויות אתניות שונות ולהיבנות מתוכן, ולא למחוק אותן".
נעמה: "הלוואי והספר היה יכול להיות אבן בנעל של מישהו. אתה מייחס לו השפעה שאין לו. הספר עוסק בזהות. ניגש אליו רק מי שנושא הזהות מעניין אותו ברמה כלשהי. מי שרוצה לעבור 'ישראליזציה' לא מעוניין לבחון את הזהות שלו אלא להשתלב בזהות נתונה כמו זו שאותה הוא מגדיר כישראלית. עבור אנשים כאלו השיח הזה אינו קיים. אולי הוא יתעורר כשהם יגלו בוקר אחד שהם לא באמת השתלבו או שהם לא יכולים להשתלב".


מימין לשמאל, מתי שמואלוף, נעמה גרשי ונפתלי שם-טוב. צילם: שגיא בורנשטיין.

 

משפחה מזרחית

בואו נדבר על קפיטליזם ועל ההתנגדות לו. כבר שנים שמדברים על זה שבישראל אי אפשר לארגן מאבק פועלים משותף בגלל החלוקה לקבוצות אתניותמזרחים, רוסים, אתיופים וערביםשביניהן יש מתח ומאבק. האם ספר כזה עשוי לעורר מודעות כזו, או דווקא להפך?

נעמה: "הספר, כפי שאני מבינה אותו, לא עוסק בשאלה הזו ישירות. הוא כן מזכיר את המאבק הקשה בדרך להתקבלות, ואולי האזכור הזה יוכל לעזור להבין את החוויה הקשה שעוברים אלו המוגדרים כעת כ'אחרים' של החברה הישראלית. אולי הוא יעזור לשבור את המעגל שתיארו ב'לול', לפיו כל אחד שמתבסס קצת בועט בזה שמגיע אחריו, ולאפשר סולידריות רבה יותר בסגנון 'אני הייתי שם, לכן אני מבין ושותף', במקום 'אני הייתי שם לכן עכשיו תורך'".
מתי: "מודעות לעוול שלי יכולה לעורר את המודעות שלי לגבי עוול אחר. אם אני יודע מאיפה באתי יש לי מקום להקשיב למישהו אחר ולא לפחד משיח שכזה".

שלושתכם כתבתם טקסטים מאוד אישיים וחושפניים. נעמה כתבה על הקשר המורכב והכואב בין אביה המזרחי והוריה האשכנזים של אמה; מתי כתב על ההחמצה שבקשריו עם אביו; נפתלי כתב על ילדותו בשכונה. חשתם שטיעון המזרחי עובר אולי באופן מורכב ומעניין יותר באופן כזה, בניגוד למאמר פולמוסי?

 

מתי: "בדיוק. הטקסט שכתבתי השתלט עלי ולא אפשר לי צורת ביטוי אחרת. וראיתי כאן אלמנט חדש שמתיך סיפור מלודרמטי לתוך רעיונות פוליטיים. העריכה המדויקת שנעשתה לסיפור הביאה את הקוראים מצד אחד להתחבר ולהזדהות עם הדובר שבתוכו ומצד שני להקשיב לקשיים והמורכבות של חיים בתוך משפחה מזרחית. אני מניח שקוראים אחרים רצו לקרוא מאמרים פוליטיים יותר ופחות פרוזאיים. אולי אני גם קצת שבע מכתיבה פוליטית".
נפתלי: "ללא ספק, סיפור המבוסס על חומרים אישיים ממחיש ומבטא באופן מדויק את החוויה המזרחית של דור שלישי להגירה. בעוד המסה בדרך כלל מתרכזת ברובד החברתי–תרבותי, הסיפור מאפשר שער לעולם פנימי ובו בעת גם משליך על העולם החיצוני. הסיפור מזמין, גם את הקורא הספקן או האדיש לעניין, ומפתה אותו להכיר בחוויה שלנו תרתי משמע. אני לא יכול לומר בוודאות שמסה תשיג את אותו אפקט. אפילו אם הקורא יאמר 'אני לא מסכים עם הנאמר, אך הסיפור נוגע בי', דייני".

 

הכתבה התפרסמה באדיבות "כביש ארבעים – מגזין התרבות של מצפה רמון והסביבה",  גיליון 80, אוקטובר 2007, עמודים 20-23. תודה מיוחדת למעוז דגני. לאירועים, ביקורות, איזכורים ורשימות על תהודות זהות

 

***

0 תגובות בנושא “שדרגו לדור השלישי: על תהודות זהות – הדור השלישי כותב מזרחית ב"כביש ארבעים"

  1. הגזענות האמיתית מצויה בכך שמניחים שאשכנזים אינם מנוצלים, אינם מדוכאים על ידי בנקים והמשפחות השליטות ואינם מורדים לעניות מנוונת, אינם נגזלים ואינם מקופחים על ידי בעלי הכוח כשיש להם כח כמו בהרבה מערכות מוניציפליות היכן ששולטים הלא אשכנזים.
    השיפור, הסילוף והעיוות של ההיסטוריה מצוי בכך כשמדברים על אלף שנים של יהודים ערבים. לא היה כדבר הזה בעולם האיסלם. ולפני שלושה ארבעה דורות אף לא יהודי אחד בארצות האיסלם הגדיר עצמו כיהודי ערבי. האם יהודי בתורכיה הוא יהודי תורכי ויהודי בסוריה במידה ונותרו כאלו הנו יהודי ערבי? וכאשר האימפריה העותמנית התפוררה ונמתח גבול בין סוריה ועירק לבין תורכיה מה קרה? צמח אתנוס חדש? ויהודי דובר ארמית בסביבה דוברת כורדית הוא יהודי ערבי? בעירק, יהודי פרסי בפרס ויהודי תורכי בתורכיה? ויהודי באיזור שבו המדוכאים דוברי ברברית והמדכאים דוברי ערבית הוא ערבי יהודי או יהודי ערבי? או ברברי יהודי? ויהודי ספרד הנוצרית שנהייתה למוסלמית והמוסלמית כשנהייתה שוב לנוצרית מה היו? וכשהגרו להולנד למה נהיו? וכשהאחרים הגרו למרוקו מה נהיו? האם ארמני בלבנון הנו ארמני ערבי? מי הארמני שמגדיר עצמו כך? ומה עם יהודי או ארמני פרסי או בוכרי
    וזה יותר עמוק מבורות מסלפת. כי הפיכת הערביות ללאומיות, תופעה שהיא חיקוי עלוב ומסולף של תופעה אירופאית, גרעה מבני מיעוטים את הזכות להגדרה עצמית של הקיבוץ של בני האדם לעצמו ובעצמו בשביל עצמו. והתוצאה? הנאום הפשיסטי של השליט העלווי – קרדחי של סוריה על הלבנונים שאינם ערבים ורדיפות הקופטים והניקוי האתני של יהודי ארצות האיסלם.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s