זהות, מִגזור והפוליטי ביצירתו של יורם בלומנקרנץ

המגזר היהודי, יורם בלומנקרנץ, קטע מעבודת נייר לתנועת "אחותי" , 2005

המגזר היהודי, יורם בלומנקרנץ, קטע מעבודת נייר לתנועת "אחותי" , 2005

כל עוד מדינת ישראל ממשיכה להעמיק את הכיבוש בפלסטין ומחסלת את מדינת־הרווחה, עלינו לאמץ קודים מיוחדים להתבונן ביצירת האמנות, הווה אומר, לכונן קודים חדשים בקריאה של אמנות ובכתיבה אודותיה. עלינו להגדיר את השדה בו נוצר האמן ובו מתרחשת האמנות, ושבו גם נוצרים הקודים לקריאת האמנות ולגיוסם ליצירת חברה שיסודותיה מעוגנים בזכויות־אדם. רק בחברה כזו נוכל לכתוב/לקרוא ולייצר אמנות.

עבודותיו של יורם בלומנקרנץ עוסקות בהשבת הזמן והמרחב הספציפיים למצב של תיארוך חופף בין האמנותי להיסטורי, מתוך גישה מודעת לתהליכי זיהוי, הגזעה, סגרגציה והדרה בחברה בישראל. כך הן מדגישות את ההקשר החברתי הרחב בו נוצרו (1). לאורך העשור האחרון התחדד הדגש הקונטקסטואלי ביצירתו של בלומנקרנץ, לאור בחירתו להדק את הקשר בין עבודת האמנות, עיתויה ומקום התצוגה שלה.  העבודה "המגזר היהודי" הוצגה לראשונה בבית תנועת "אחותי" (מרס־אוקטובר 2006). האמנית, האוצרת ומנהלת תנועת "אחותי" שולה קשת, העתיקה את מקום מושבה של התנועה ממרכז תל־אביב לדרומה והכריזה על המקום כאכסניה לתצוגת אמנות מתוך תפיסה קהילתית־חברתית־פמיניסטית. הגלריה הגדירה מחדש את המרחב התרבותי של דרום תל־אביב והעצימה אותו, כגילוי של עמדה ערכית אל מול המרחבים הפריפריאליים הישראליים בכלל ושל תל־אביב בפרט. האמנות שמוצגת בגלריה מוטבעת בערכי התנועה האזרחית למען זכויות־הנשים בישראל שמטרתה לקדם קבוצות מנושלות כמו נשים מזרחיות, פלסטיניות, חד־הוריות, לסביות, עובדות קבלן/עונתיות/חלקיות ומובטלות, כמו גם את כל תושבי האזור. בנייר־העמדה של הגלריה שנוסח על־ידי קשת ובלומנקרנץ, מודגש ההקשר החברתי שמתוכו נולדת האמנות ומתעצבת. באופן זה מכניסה הגלריה במודע את המרחב הביקורתי לתוך המרחב הפריפריאלי; המודעות הכפולה מחדדת את הקשר בין אמנות וחברה ומחייבת קריאה ביקורתית של מקומה של האמנות בתוך החברה.

העבודה "המגזר היהודי", שהוצגה בחלון הגלריה הפונה לרחוב, עשויה גזיר נייר מעגלי שהותאם לגודל החלון, ובו מופיעים דגמי פרפר שנוצרו בגזירה ידנית על־ידי הכפלת מתאר שטחי הגדה המערבית בסימטריה דו־צדדית. הדימויים מסודרים במעגלי־גזירה של צורות פרפרים באופן שמקנה לעבודה כולה מראית אובייקט דקורטיבי בדגם צנטריפוגלי. במעגל הפנימי ביותר אנו מתבוננים בפרפר צהוב יחיד שנוצר בהתזת צבע על שבלונה, כמעין רקמה חלמונית המוקפת בקליגרפיה שנושאת את שם היצירה, וניתן לדמותה כשמש העולה מתוך "מצב הכיבוש" ומציבה לו אלטרנטיבה (2). העבודה המוצגת בתחום הספָר העירוני של תל־אביב מבקשת להכיל בתוכה את המצב הפריפריאלי כיישות דו־מימדית, שתאורת המציאות חודרת מבעד החורים שנפערו בה. בה־בעת, באמצעות מתווה החורים עצמם כביטויים קרטוגרפיים, מסמנת את מצב הכיבוש. כך, בתנועה מתמדת של ריצוד בין המבעים, היא מציעה חזון ביקורתי למראות המלחמה והדיכוי החברתי. החיבור בין המסרים החברתיים של הגלריה (אמנות, קהילה ופעילות חברתית) לבין המסרים החתרניים של העבודה הופך את המרחב הערכי שבו היא נעה למרחב רחב שבו צירים פמיניסטיים, אתניים ומעמדיים נפגשים.
"המגזר היהודי" אותו מגזר חסר־שֵם, אשר לא מכיר בזיכרון הפלסטיני, כבר לא מייצר מציאות שבה הזיכרון נע במסילה לאומנית צרה, אלא הוא מתרחב לכיוון של קבלת הזיכרון של הגלות הפלסטינית. יורם בלומנקרנץ מציע מגזר יהודי רחב יריעה המכיל אופציות פוליטיות רבות, אשר יוכלו לשחרר את המרחב הישראלי־פלסטיני מתוך הכלא הדו־כיווני שמשני צדי החומה. היצירה מעצבת את המרחב המזרח־תיכוני בדמות תנועת פרפרים הנעים במעגליות ומסיימת את מעגלי הנקמה.

יורם בלומנקרנץ, "המגזר היהודי", מגזרת נייר, 200 ס"מ * 200 ס"מ, גלרית תנועת "אחותי",

אוצרת: שולה קשת, מרס־אוקטובר 2006.

להפוך את המגזר הערבי ל"שקוף"

הממסד טבע את רעיון המִגזוּר של החברה על־מנת לייצר שוֹנוּת והבדֵל ובתוך כך ליצור חלוקת משאבים סימבולית וממשית לקבוצות שונות בישראל. בתוך־כך, העם הפלסטיני ממושטר תחת הקטגוריה "המגזר הערבי". מגזר זה מוצב תמיד מול ה"מגזר היהודי" ומהווה שם נרדף למגזר שקוף וחסר־צורה. בנוסף, משמש ה"מגזר היהודי" כשם־קוד להאחדה של הנרטיב המזרחי והאשכנזי כאילו היו מגזר אחד, תוך כדי ביטול השונות והבדלי הזיכרון הקולקטיבי של שתי הקבוצות. גם המגזר הערבי, שמופלה בשל לאומיותו, וגם המגזר המזרחי שמופלה בשל האתניות שלו, אינם מבקשים להיות "מגזרים". ההפך הוא הנכון: הן מזרחים והן פלסטינים מבקשים לממש את זכויותיהם האזרחיות, החברתיות והפוליטיות הכלולות בעצם השתתפותם הפוליטית בטריטוריה הפוליטית המכונה מדינת־ישראל.

המגזר הערבי־ישראלי אשר הופרד מהמגזר הפלסטיני של השטחים הכבושים, מהווה סוג של הבנייה חברתית, אשר באמצעותה מפריד הריבון ומבדיל בין האזרחים הפלסטינים מסוג ב' בתוך הקו הירוק לבין אלה מסוג ג', החיים בשטחים הכבושים, וחייהם נתונים למצב חירום מתמיד.

"המגזר היהודי" של בלומנקרנץ מפעיל שני מנגנוני שחרור אמנותיים צורניים. הראשון הוא פרודיה: החלוקה המגזרית מקבלת מימד פרודי, כשצדו האחד, ה"נגטיבי" והמחורר של הדימוי, נקרא כסמל שחרור פלסטיני ומקביל ל"תוך הפוזיטיבי" הישראלי (צד אחד של השטחים הכבושים – רומז לשטחים שנכבשו לאחר מלחמת 67') או לצדו השני (הרומז לשטחים שנכבשו מפלסטין המנדטורית לאחר מלחמת 48'). הפרודיה נחשפת בזמן שהמגזר היהודי מקבל נראוּת והמגזר הערבי הופך לשקוף. כך "המגזר היהודי" הופך ביצירה של יורם בלומנקרנץ לסוג של אופק ראוי לדמיוּן היחסים הקולוניאליים. מנגנון השחרור השני הוא של דה־אינסטרומנטליזציה של הדת: העבודה "המגזר היהודי" מהדהדת גם לפריזמה התיאולוגית, שבה סדרי החיים הדתיים נבחנים כצורת חיים מקיפה ולא כצורה לאומנית. האמן מבקש מהדת שלא להתעלם מהתהליכים המתרחשים בתוך המדינה ומחוצה לה, ומבקש להתייחס למונח היהודי כמושג שבו יכולות להיווצר אפשרויות ממשיות פוליטיות לקבלת "האחר". הדת היהודית, מרמז לנו "המגזר היהודי", יכולה להכיל בתוכה צורות ריבוניות אחרות ליחסים בין העם היהודי לבין העם הפלסטיני, והיא יכולה להכיל חשיבה לאומית אחרת המתחשבת בשני העמים החיים באזור.

גזֵרה פוליטית שווה

המעגל החיצוני של העבודה בנוי מדגמי פרפר גזורים בתנועה רב־כיוונית אל מרכז וחוץ העבודה. האופן הסימטרי שבו הם מיוצבים מרמז על המשמעות העמוקה שמייחס בלומנקרנץ לתהליך הדה־הומניזציה שעוברת החברה הפלסטינית בתוך ישראל ומחוצה לה, כחלק משלילת המרחב הערבי המקומי והמזרח־תיכוני הכולל. היצירה מבקשת לגזור גזֵרה שווה על העם הפלסטיני והעם היהודי ולהפכם לשווים. היא משתמשת בחומר בסיסי כנייר־אריזה ובפרקטיקת גזירה פשוטה, מסורתית ופולקלוריסטית, כהתכוונות סמלית לכך שהשינוי צריך להגיע מ"למטה", מתוך שני העמים. הגזירה של נייר־האריזה יוצרת סימטריה כך ששני החלקים של פלסטין, הפנימי והחיצוני, יוצרים שוויון צורני בין הטריטוריות. השוויון הוא גם הכרה בהיסטוריה, בתרבות, בשפה ובזכויות החברתיות, האזרחיות והפוליטיות המלאות של העם הפלסטיני בישראל ומחוצה לה; העם הפלסטיני לא רק שראוי למדינה, אלא הוא ראוי להכרה היסטורית בכל תהליכי השידוד, הנישול והדיכוי שעבר מאז הגעתה של הציונות לפלסטין המנדטורית.
מעגלי הפרפרים מגלים לנו את השטחים הכבושים הכפולים (ישראל בפנים ובחוץ) כשהם הופכים לסמל של שחרור, ניצחון, יופי, חופש ואביב. הפרפר הופך מסמל לפתיל חיים קצר לסימן מעגל חיים שלם, עטור הילת אותיות קודש עבריות ונצחיות בכתב ראי, המאפשר את קריאת הכותרת "המגזר היהודי" מפנים הגלריה ומחוץ לה. המעגל הפנימי של היצירה הופך את מגזרת נייר האריזה לשמש גדולה של שחרור ולא לפרפר מתכלה. השימוש במעגל הפנימי והחיצוני עומד בניגוד למושג המעגליות של גרשום שולם, המתאר את שובה של השפה האלוקית כאופציה של גאולה רוחנית, המנותקת מאחריות היסטורית קונקרטית. המעגליות הזו גם רומזת לצורת חשיבה תיאולוגית־קבליסטית־מיסטית, שאותה חולקים קבליסטים יהודים עם חכמים סוּפיים מוסלמים (3).
המעגל הפנימי, המוקף באותיות עבריות, הוא מעגל שממנו יוצא אור. ואכן, הפרפר (שכנפיו הם שטחים כבושים) מלא באורן של האותיות, המכירות בשם העם הפלסטיני ובשם העם היהודי ובשוויון ביניהם. האותיות נותנות גם אור רוחני שממנו ניתן להתחיל מחאה ושינוי חברתי. האותיות מספקות את הערך התיאולוגי והמוסרי של חזרה של העם היהודי לתודעת־גלות השואפת לגאולה, אך חיה את הגאולה כשאיפה ולא כמלחמה על טוטם ארץ־ישראל השלמה. המטפורה האמנותית שמציע לנו יורם בלומנקרנץ הִנה של שחרור, המעוגן במקום בו הוצגה היצירה, חומר היצירה, איחוד בין מושגים פוליטיים לרוחניים, ויצירת שדה שבו המקום הופך למרחב של שוויון וצדק פוליטי.

"המגזר היהודי" על עטיפת "עיתון 77", גליון 309-310 ניסן-אייר תשס"ו אפריל-מאי 2006 שנה ל, בעריכת קציעה עלון ודליה מרקוביץ'.

בית תנועת "אחותי", אשר בו הוצגה היצירה, וכן גיליון "עיתון 77", אשר פרסם אותה בשער גיליון שעסק בפואטיקה מזרחית, מטעינים את היצירה במשמעויות נוספות – משמעויות חברתיות, אתניות, פמיניסטיות, מעמדיות ועוד. בתוך כך הדת היהודית הופכת סוכנת של שינוי חברתי מכליל, הכולל רב־תרבויות, רב־אתניות, רב־לאומיות ומודעות חברתית רחבה.

הערות:
1. תערוכות: "נראה ונסתר" גלריה הקיבוץ, תל־אביב, 1998. אוצרת: טלי תמיר.  "זה מול זה" גלריה הקיבוץ, תל־אביב, מאי 2003. אוצרת: טלי תמיר. "מגרשים הרוסים" – "תל רומיתא", יוזמה עצמאית, ירושלים, דצמבר 2003.  תערוכה קבוצתית.  "היום שאחרי" והמיצג "על האש", יוזמה עצמאית, החצר־הנשית, יפו 2006. אוצרת שולה קשת. "סף השפה", תערוכה קבוצתית, גלריה הקיבוץ, תל־אביב, 2005. אוצר: יניב שפירא. "מזרחיות ערביות", תערוכה קבוצתית, תערוכה נודדת, 2006. אוצרים: שולה קשת וזהאד חרש
2. קציעה אלון ודליה מרקוביץ', "היום שאחרי", אתר מארב: אמנות, תרבות ומדיה, 22.06.2006.
3. גרשום שולם, גדול חוקרי הקבלה והמיסטיקה היהודית מזהיר אותנו מטישטוש הגבול שבין המישור הדתי־משיחי לבין המציאות הפוליטית ההיסטורית של הציונות: "אני חושב שאסור יהיה אם הציונים או התנועה הציונות תחליף, תטשטש את הגבול בין מישור דתי־משיחי ובין מציאות פוליטית היסטורית. אני חושב שהכניסה של עם ישראל למישור ההיסטורי, פירושה לקבל אחריות על עצמו, על מעשיו ומחדליו; פעולה במישור הפוליטי של ההיסטוריה החילונית, היא דבר אחר מאשר פעולה במישור הרוחני דתי. אסון יהיה לערבב אותם". גרשום שולם, דברים בגוֹ: פרקי מורשה ותחיה, קיבץ והביא לדפוס אברהם שפירא (תל־אביב: הוצאת עם עובד, 1975), עמוד 50.
המאמר התפרסם בצורתו הוירטואלית באתר "מארב", 17.10.2007.

פורסם במקור בכיוון מזרח, גיליון מס' 14: צועקים את שמך בהרבה לשונות – על זהות היברידית בישראל

עורך ראשי: יצחק גורמזאנו גורן
עורכים מתי שמואלוף, בת-שחר גורפינקל ועמרי הרצוג
בימת קדם: 03-5224906
www.bimatkedem.co.il

אודות Mati Shemoelof

משורר, עורך וסופר. A Writer
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, עם התגים , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s