יום (סהרורי במיוחד) עם דיויד לינץ' | נטלי קמיל

  

דיויד לינץ', אחד מבמאי הקולנוע הגדולים בכל הזמנים, שבין סרטיו נמנים "כביש אבוד", "מלהולנד דרייב", סדרת הפולחן "טווין פיקס" וסרטו האחרון "אינלנד אמפייר", סיוט בן 3 שעות שמסתיים בקתרזיס מזכך שכמותו נדיר לראות בקולנוע, הגיע סוף סוף לארץ. בניגוד לזמר שיכול לכבוש את לב קהלו בשיריו האהובים, קולנוען מלכתחילה לא מגיע כדי לביים סרטים בשידור חי. למרות שהוא בא בידיים ריקות, הקהל היה צמא מאד, לאו דווקא לסחורה המוכרת, אלא להתגלמותו עלי אדמות של מורפאוס, אל החלומות.

במפגש עם סטודנטים לקולנוע ולאומנות בסינמטק ירושלים קיבלו כולם את פניו בעמידה, מריעים על עצם קיומו, על אומנותו הייחודית שמשקפת סטיות שנוגעות כנראה לכולם.

סימן ההיכר של לינץ' הוא סרטי בלהות, המוליכים אותנו אל התעלות האפלות של הנפש, מבעיתים מבלי להסגיר את מקור האימה. לינץ' מספר שהוא אוהב את ההגיון של החלום, שבעיניו היופי של המדיום הקולנועי הוא ביכולת לשקף את הסדר של התת מודע, ואכן, סרטיו פועלים לפי חוקים אחרים והצפיה בהם היא כמו ירידה למצולות התודעה, שם הנופים, הצבעים, אופן התפישה והזמן – כולם משתנים לבלי היכר.

לינץ' מגיע לירושלים כחלק מרצונו להפיץ מסר של שלום, שמתחיל בנפש האדם ומקרין על הסביבה בה הוא חי. לינץ' שואף לעודד את האנשים למצוא את האושר המוחלט שנמצא בבסיס הווייתם. הבמאי המחונן מתרגל מדיטציה טרנסנדנטלית מבית מהרישי מהש יוגי כבר 33 שנים וטוען שרק באמצעותה ניתן לבטל את כל הפחדים, החרדות והדכאונות ולהתעלות למחוזות של אושר והשראה שרק מתגברים מיום ליום.

השתתפתי בשלושה מפגשים שנערכו עמו: מסיבת עיתונאים, מפגש עם סטודנטים לאומנות ומפגש עם מנויי הסינמטק. חשבתי שאם לינץ' יראה אותי מספיק פעמים, הוא יחשוב שהוא אובססיבי לגביי. המפגשים התנהלו כהתמסרות בין שאלות לתשובות, שתמיד האצילה עליהן ערטילאיות רהוטה.

פרנצ'סקו ולינץ'.

האנשים שאליהם נחשפתי ביום הזה יכולים ללא ספק לגלם דמויות מרתקות בסדרת המשך לטווין פיקס. המסקנה שהגעתי אליה היא שאוהדי דיויד לינץ' אינם כאחד האדם.

אחת הדמויות המעניינות ביותר שפגשתי היתה פרנצ'סקו, עיתונאי איטלקי שעמד מול המעלית בביה"ס לקולנוע סם שפיגל כשהוא אוחז תיקיה גדולה שעליה נכתב "לינץ'" באנגלית ומתחתיה צויר חץ גדול. שאלתי אותו אם הוא מכוון את לינץ' לדלת שליד, הוא אמר שלא. פרנצ'סקו, גבר בן 38, לבוש במיטב האופנה האיטלקית, מעיד על עצמו כמומחה מס' 1 של דיויד לינץ' באיטליה. הוא מציג את עצמו בפנינו כנציג של עיתון איטלקי ובמסיבת העיתונאים אנחנו מגלים שלעיתונו קוראים "טווין פיקס". מסתבר שיש עיתון שעוסק  בדיויד לינץ' בלבד כל ימות השנה. בכנס הוא שואל את לינץ' למה הוא טען שגבינה עשויה מחלב. "מה עם טופו?" הוא מקשה. פרנצ'סקו הוא בחור כלבבי.

בערב שלפני המפגש עם דיויד לינץ' אני חולמת עליו. בחלומי אני מגיעה לסינמטק, שחדריו נראים כמו חדרים בבית מלון. מי ששלח אותי לשם רוצה לרצוח אותי אבל אני לא מודעת לזה. דיויד לינץ' עובר מאחור כמו צל ומניחים לי. כולנו יורדים לרחבה שלפני האולם, מצפים שיישא דברים, העיתונאים מחזיקים בידם דפים, נערכים להטחת שאלות. האור כבה.  בלב העלטה דולקות שתי נורות פלורסנט מרצדות שממקדות את מבטי כולם אל שני אנשים בעלי מין בלתי מוגדר שעומדים זה מול זה, על פניהם נסוכה הבעה שלא ראיתי קודם מעולם. אנחנו צופים בהם, כמו בקולנוע, האווירה מקפיאת דם. פסקול שבנוי מכמה תווים מטרידים מתנגן ברקע, אבל לא מתוך תקליט חיצוני, אלא מתוך כל אחד ואחת מאתנו. משהו פה מאד אמיתי, מעבר למשחק. את דיויד לינץ' לא רואים, אבל ברור שהוא אחראי על המראות האלו. לפני שהאור נדלק הוא מופיע בהבזק בודד ונעלם דרך החלון. כתובית של שמו עומדת באוויר לרגע כמו שובל סילון של מטוס שחולף מעל. ההתרחשות גורמת לאנשים להשתנות. כל הסכנות חולפות, הוא גרם לכולם לשכוח מי הם היו לפני.

החלום מסתיים ואני לא שוכחת, נושאת אותו עמי כמו צילום רנטגן של כל מה שעוד לא אירע.

לפני שער הסינמטק מוצבת עמדת די ג'יי שמנעים את האווירה בשירים מסרטיו השונים של דיויד לינץ'. קולה המתוק של ג'ולי קרוז משיט את כולם לעולמות אחרים. ההנאה נפסקת בשל הכורח לעמוד בטור משתרך ובלתי נגמר לפני המאבטח שמפקח על הכניסה לאולם. לא זכורה לי הסתערות כזאת באף אירוע. אני מבינה למה דווקא עכשיו. כולם כמהים לפגוש אדם שמבין לליבם, שלא שופט, שמעז להיות הוא עצמו.

באולם הסינמטק, בעודנו מחכים לרב המג המסתורי, מתנגנת מוסיקה מצמררת שמחדירה בכולם הלך רוח של דריכות, לא רק לקראת בואו, אלא גם לקראת מיגור רוע נטול צורה שמנסה להתגנב בין הוילונות. אני שומעת אישה אחת אומרת שהיא ראתה פעם את רומאן פולנסקי והוא היה  מצחיק וידע לדבר מול קהל. גם ביקורת על אינלנד אמפייר מתגנבת לאזניי: "איזה סרט חולני. ברחתי אחרי 20 דקות". הפטפוטים נקטעים. סוף סוף מגיע הרגע, מודיעים לנו שדיויד לינץ' בפתח. עם כניסתו המקום מחשיך בפתאומיות, כמו בחלומי. צלילי מחיאות הכפיים גודשים את המושבים, לינץ' צועד אל הבמה תחת כסות השחור. ואולם, כשהאור נדלק הבמה שוב עומדת ריקה.

מנהל סם שפיגל עולה וממלמל מספר דברי פתיחה נרגשים. כשהוא מסיים עולה הקוסם ומתיישב על כס המלכות, המילים הראשונות שהוא אומר: "אני מרגיש מאד לבד".

לינץ' לבוש בחליפה שחורה, מגוהצת למשעי, שיערו משווה לו מראה של מדען מטורף, מהנדס של חזיונות. פרט חריג לוכד את מבטי- צמיד אדום שכרוך סביב פרק ידו. כשטיילתי בהודו נחנטה ידי בכזה בדיוק כחלק מטקס התפילה לאלים שנערך לגדות נהר הגנגה.

כשלינץ' מדבר הוא לא מפסיק לרפרף באצבעותיו כאילו הוא מוריד גשם. פעמים רבות נדמה שהוא חוזר על מילים כמו "אושר" ו"אחדות מוחלטת" כיוון שהוא מרגיש שיש להן כוח מאגי שפועל על השומעים מבלי שידעו. לי אין ספק שהוא מכשף את כולם. זה נפלא בעיניי. אני מוכנה להפקיד את עצמי בידיו, להניח להן לטפטף למוחי הטפות אופוריות, כמו שלא הייתי מתנגדת להקדיש לו את כל כולי לו היה מבקש שאשתתף באחד מסרטיו. הנשים שם מוצגות כאלות, וזהו למעשה רצונה של אישה, לראות את עצמה בעיני אהובה כמופת של חושניות ועוצמה.

באותו יום למדתי שלא רק אני הייתי מוכנה להתמסר למגע המהפנט של דיויד לינץ'. בעת המפגש עם מנויי הסינמטק ישבו לצדי שלוש עלמות חן שדנו בסוגיה החשובה: איך אחת מהן תציע את עצמה לדיויד לינץ', השמור היטב בבועת מלווים ושומרים. במקביל, הבחור שישב לשמאלי פלט מפיו שריקות מצוקה, לאחר שמי שישבה לידי לא הסכימה לתת לו לעיין במקבץ מאמרים מיוחד על דיויד לינץ' שחולק לכבוד ביקורו. גם לה כנראה נמאס להגות בסיכוי המזערי של חברתה לצאת להרפתקת חייה, שעה שהיא תישאר בארץ כשחלומה בידה. עדיף להעמיד פנים שהיא קוראת. הסיפור הסתיים במעשה גבורה: העלמה המגונדרת קמה למיקרופון ובמקום להפנות לדיויד שאלה כמקובל, אמרה: "אני שחקנית ומוסיקאית והייתי רוצה לסבול בשבילך". על כך ענה לינץ' בחיוך "נפלא" והוסיף שהוא דווקא חשב שהגיע הזמן לסיים את הסבל שבעולם.

 רבים מפקפקים בדבריו המוארים של לינץ' לנוכח סרטיו רוויי האלימות והפחדים.

אני שואלת אותו מדוע הוא לא מאפשר בסרטיו חקר מעמיק גם של הצד החיובי. גם אחרים ממשיכים לשאול בנושא, לא מסתפקים בתשובות. הוא מנסה להבהיר לנו שאנחנו מחמיצים את העיקר, אני משתכנעת.

לדידו, לסרטים יש כוח, אך זהו כוח רגעי שלאחריו חוזרים להרגלים הנושנים. כוח השינוי האמיתי נמצא בתוכנו.

לינץ' טוען שהאומנות מחקה את המציאות כפי שהיא כיום, על כל פגמיה, אולם החוויה של "שחיה בסרטים" יפה מאד בעיניו כשלעצמה. סיפור טוב אינו יכול להתקיים ללא קונפליקט והמטרה היא לקבוע את הסבל על גבי המסך ולהדירו מן החיים עצמם. "שליליות אמיתית הורגת את היצירתיות", הוא מוסיף, מדבריו ניתן להבין שלא התכנים חשובים, אלא העשיה והנאמנות לקול הפנימי ולרעיונות שמפרים את היוצר.

לינץ' טוען כי אינו מבקש להעביר מסר בסרטים שלו, ו"מי שרוצה להעביר מסר שילך לדואר". כשלינץ' נשאל אם הוא חושב על הקהל כשהוא יוצר, הוא משיב חד משמעית: "לעולם אל תחשבו על הקהל". הקהל מתלהם בהתרצות.

קשה להאמין שהסטודנטים לקולנוע ילכו בדרך של דיויד לינץ'. בתי הספר נוקשים, הם מעריכים את דיויד לינץ' ומאידך, דיויד לינץ' יש רק אחד וכל השאר צריכים לצעוד במשעולי הבהירות. לינץ' מעיד על עצמו כי הוא לא מבין את היצירות שלו, אלא פועל מתוך אינטואיציה. הסבר כזה לא יאפשר לסטודנט לממש את חזונו.

בין הסטודנטים לא יכולתי שלא להרגיש פחד באוויר, הפחד להעז, הפחד להיות לא מובן, ובגלל הפחד הזה מחנכים להתחנף לקהל, אך מיהו אותו קהל? אף אחד מן האנשים שהיו באולם, והיו הרבה.

בסוף הערב מוקרן הסרט "לב פראי". דיויד לינץ' עוזב את האולם. לעומת פרנצ'סקו, אני לא הצלחתי להצטלם איתו, אבל נותרתי עם הרבה מחשבות ועם דיויד לינץ' שחדר שוב לחלומי.

פורסם על ידי Mati Shemoelof

Mati Shemoelof was born in 1972 in Haifa. He is a poet, editor and writer. He graduated with honors from the University of Haifa where he studies Film and History. He has published seven poetry books so far. The last of these was published in Germany in 2019 in a bilingual edition "Baghdad | Haifa | Berlin", published by Aphorismha Verlag [Berlin]. His first article book “An eruption from the east: Re visiting the emergence of the Mizrahi artistic explosion and it's imprint on the Israeli cultural narrative 2006-2019“ will be published on “Iton 77” publishers in Israel (2020).

0 תגובות בנושא “יום (סהרורי במיוחד) עם דיויד לינץ' | נטלי קמיל

  1. מכל הכתבות שקראתי עד כה על ביקורו של לינץ' נראה שדווקא זאת הצליחה באמת לתפוס את רוחו ולתאר את הביקור מנקודת מבט שונה ומקורית.
    תודה.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: