עושה חשבון בלי לעשות חשבון: על רומאן אמריקאי מאת יהונתן גפן


על העטיפה: עבודה של אלדד זיו. צילום: רן ארדה. עיצוב עטיפה: אמרי זרטל.

יהונתן גפן היה אחד מגיבורי ילדותי ותחילת כתיבתי. רק עם השנים הבנתי את המגבלות שבכתיבתו: מגבלות האליטה שיושבת בשמאל "הציוני". הספרים אשה יקרה (1999) וחומר טוב (2001) היו משמעותיים בהבנתי את גפן ואת מגבלות הכתיבה שלו. הוא גילה את אמו, וגילה את עצמו בקרב חבורת בוהמה חסרת גבולות ונרקיסיסטית. ההבנות הללו הותירו את שני הספרים הללו בתוך ניסיונותיו של גפן לברוא את עצמו מחדש כיוצר החותר לגלות את ההיסטוריה שבתוכה הוא גדל. נכון, בספר חומר טוב, הוא לא ממש הבין את כל ההיסטוריה החברתית וההקשרים של חבורת הבוהמה הזו; אולי באשמת העורך ואולי משום שגפן לא ביקש לצלוב את עצמו ואת חבריו – למשל אם ננסה לקרוא היכן היו הערבים והמזרחים באותה התקופה שזוהר וחבורתו חגגו בתל אביב (הן כייצוג סימבולי והן כייצוג ממשי). ובכל זאת הספרים היו מרעננים אחרי הרגשת שובע מסוימת שהתקבעה בכתיבתו, במיוחד בספרי השירה האחרונים שלו (למשל: חתול שלאפאחד – הוצאת דביר, 2001; שירים לנטאשה : שירים ראשונים לתינוקות קטנים וגם להורים שלא ישנים, הוצאת דביר 1997) מספרו האחרון, רומן אמריקאי, התאכזבתי.  הרומן מתאר את עלייתו ונפילתו של יקי מיטלמן – צייר ישראלי במשבר, שעוזב את אשתו ועוקר לארצות הברית, מגלה את ארה"ב באמצעות ג'וליה וקטיה, עולה לגדולות ונשבר לרסיסים גם שם.
הנקודה שהפריעה לי במיוחד ובה אתמקד קשורה לעיצוב הגיבור: יקי מיטלמן, מצטייר כשונא שחורים (עיצוב הדמות של פרנקלין רוזוולט כסוחר סמים אלים. או כינויי "הכושון" שהוא מכנה את השחורים למשל בעמוד 255), יהודים (באחד השיחות של יקי עם עדנה הוא אומר לה: "חשבת אולי פעם שמה שאני הכי שונא בעולם זה את המקום הזה, שלרגע אחד לא הרגשת כאן בבית?" עמוד 25) ונשים(יקי – ג'ק מדמה את אמריקה לאישה מיטונימית שמנסה להרוג אותו – "הנה תראה מה אמריקה עושה לי." "מה היא עושה לך?" שאלה דודה חנה.
"היא מנסה להרוג אותי". (עמוד 263).

בכל פעם שהוא נופל, יד כלשהי עוזרת לו לקום בין אם זו זרועה הנעלמה של המדינה, שמיוצגת על ידי הקונסולית שעוזרת לו, הכדורים שעוזרים לו להתגבר על שתיית היתר, או הערבות ששילם עליו איזי (עמוד 256) ועוד. זוהי ספרות של גיבור נרקיסיסיטי אינפנטילי בתהליך בהרס עצמי –  הנחלץ בכל פעם מן הבור –  כסוג של דיון באליטה  האליטה אשר לא באמת יכולה לתאר את החיים בשולים, אלא נוגעת בקצות התודעה שלה – עצמה. בניגוד לספרי בוקובסקי, אשר גיבוריו חווים את חווית התלישות המעמדית וחוסר היכולת של המעמד הנמוך ליצור אפשרויות. גיבורו של גפן אף פעם לא נזרק באמת לרחוב. אלא הוא מקבל "רשת הצלה" מתוקף מעמדו החברתי הגבוה.
ניתן לקרוא את הספר כסוג של ביקורת חברתית של גפן על האליטות והגיבור הפגום שהם מייצרות. שימו לב בהשוואה המתבקשת בין המבט של גפן האבא על הצייר בן האליטות הפגום, לבין הסרט של שירה גפן "מדוזות" (2007) שבמרכזו עומדת גיבורה בת האליטות שההרס הפנימי שלה אינה מוחצן על ידי שתיית אלכוהול. גם הגיבור הפרוזאי של האבא ברומאן אמריקאי וגם הגיבורה הפילמוגרפית של הבת  בסרט "מדוזות" – שניהם כמעט אוטיסטים ולא מצליחים ליצור תקשורת בסיסית עם הסובבים אותם. רק שהמהלכים של יונתן גפן הם הרבה יותר גרוטקסיים ולא מוסברים, במהלך הספר, מת בנו של ג'ק / יקי וגם אביו מתאבד ואין שום תחושה של אובדן אנושי, אלא ההפך, המוות נתפס כמעט כשרירותי – כחלק מהשלכה הנרקסיסטית של הגיבור העצמי ולא כדמויות אמיתיות ו נ פ ר ד ו ת אשר עזבו את העולם בעלילה.

גפן  מותח ביקורת על גיבור ספרו, אך זו נבלעת והופכת לתשוקה והזדהות של המחבר עם הדמות המרכזית.  בשל כך לא רק שאיני מקבל את הביקורת שמשמיע גפן דרך הגיבור המרכזי, אלא אף חושב שהיא מסוכנת. אי הבנת המצב החברתי בישראל ובארה"ב, ההתעלמות מיחסי הכוח בין הצבעים, ממעמד האשה, ומעוד שאלות מפתח יוצרות רומן המתאפיין בנטיות שמרניות. ספר זה  מבקש להצטייר כרומאן ביקורתי ומבקש את הזדהות הקורא – אך בעצם מחזק עמדות קונפורמיסטיות. למשל, המאפיינים הסטריאוטיפיים בדמויות נשים בחייו של מיטלמן: עדנה, שמוצאה אשכנזי, אם ילדיו, עובדת בסטימצקי, שחוזרת בתשובה לאחר שבנה (תום) נהרג בלבנון ובתה גלית עוזבת לגרמניה; ג'וליה, ממוצא אמריקאי ומזרחי (בת לאב מזרחי, מאפיוזי, אלים ודוחה), שמביאה אותו לארה"ב, גומלת אותו מהתמכרויותיו ונוטשת אותו לטובת מערכת יחסים אחרת.; קטיה, דוגמנית ממוצא רוסי, שהופכת לחשפנית וחוזרת לבסוף להיות דוגמנית. הנשים הללו מבטאות את תפיסתו של גפן לגבי הפוליטיקה של הזהויות בישראל. המעבר של גפן מזהות לזהות משקף את סלידתו מהיכולת הנשית להעמיד זהות חזקה ואסרטיבית (כחלק מהדחייה שלו את הפוליטיקה של הזהויות והדיבור הפוליטלקי קורקט).,  גפן גם מבטא התעלמות מההיסטוריה כמעצבת אותן. לא ברור מה עומד מאחורי פעולותיהן ובחירותיהן של הנשים,  והן, למעשה, קריקטורות חברתיות. הקונפליקט היחיד שמזוהה עמן הוא העמידה מול הגבר הדוחה, המתקדם במסלול של הרס עצמי.

אי ההתעמקות ברקע החברתי מעצבת גיבור בעל יצר הרס עצמי, שאינו מודע למקומו הפוליטי. הוא מאדיר את עצמו אך אינו מודע למקומו ביחסי הכוח בחברה שכזו. הוא לכאורה עוקר לארה"ב, אך נותר בישראל – עם אותה שפה עברית שכותבת את הסיפור; עיוורון טריטוריאלי אחד מתחלף במשנהו, ואין באפשרותנו להבין מדוע האלימות מחלחלת לפעולותיו של גיבור העלילה. הזהות האמריקאית הפוגשת בזהות האשכנזית-ישראלית משאירה אותנו חסרי ידע בנוגע לגבר הנרקיסיסטי והאינפנטילי בעל יצר ההרס העצמי. יתרה מכך, אם נאמץ את הדחייה והבורות שמפגין הגיבור כלפי ההיסטוריה הפמיניסטית או השחורה בארה"ב כחלק מהתקה של דיון בחברה בישראל, אנו בעצם נגלה שחזונו ה"חברתי"  של גפן גברי, מצומצם ושמרני.

במסווה של ספר ביקורתי על דמות הגבר הישראלי בארץ ובחו"ל, אנו מקבלים ספר קונפורמיסטי המאשש סטריאוטיפים ומתחמק מהעמקה במבנה החברתי – בישראל וגם בארה"ב. ואולי אמירתו של יגאל שוורץ בגב הספר כי הספר "עושה חשבון מבלי לעשות חשבון" מאפיינת יותר מכל את מגבלות הספר.

הביקורת התפרסמה לראשונה בעיתון 77, גליון 326, דצמבר, 2007, עמוד 8.

אודות Mati Shemoelof

משורר, עורך וסופר. A Writer
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, עם התגים , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

0 תגובות על עושה חשבון בלי לעשות חשבון: על רומאן אמריקאי מאת יהונתן גפן

  1. איריס הגיב:

    י.ג. הוא לא מתקן חברתי, אלא באמת מתעד נאמן של בני דורו ומעמדו (מלח הארץ וכולי). הספר לוקה בבעיות ספרותיות שלא נגעת בהן, אבל הוא אשכנזי במודע ובזה כוחו. אי אפשר לבקר ספר ובטח לא את גפן על חוסר מודעות חברתית, הוא לא אמור להיות מבקר חברתי, והוא משקף לא רע את התסביכים של בני קבוצתו. החלקים החשובים שם נוגעים לזהות אשכנזית יהודית ביחס לנצרות, לנאציזם, הסצינה בדיסנילנד והיחס לציונות.
    (האשכנזית).

    הוא עושה עבודה לא רעה למעט העובדה שהוא נותר, תמיד, ליצן החצר.

    אהבתי

  2. הירושלמית הגיב:

    הצרה היתה ונשארה שהוא תמיד היה בצד "הנכון" של הישראליות. הוא יושב על חוזה טוב במעריב כבר שלושים שנה (שיהיה לו לבריאות) הוא פזמונאי מולחן מאוד (על הכיפאק, הוא כתב שירים נהדרים), יש לו כסף, שני ילדיו הגדולים מאוד מצליחים בעצמם, והוא שמאל ציוני, בסופו של דבר, אשכנזי, מלח הארץ, יפה ומזיין את הנערות היפות, שותה עצמו לדעת, ובוכה על ארץ ישראל ש"יכול להיות שזה נגמר" לה.

    אי אפשר לצפות ממנו למה שאין לו לתת.

    השירה המוקדמת שלו טובה מאוד. גם הסאטירות שלו משנות השבעים היו מוצלחות. אבל יש לו כמובן את הבעיות שלו.

    הוא לפחות לא אופורטוניסט דוחה כמו הבן שלו תאב הבצע והפירסום

    אהבתי

  3. השפן של עליסה הגיב:

    מתי שמואלוף,
    עליי לשבח את הביקורת המנוסחת לעיל, הצלחת לייצר עניין עז לקריאה בספר.
    אין דבר שאני יותר מעריך ומוקיר, מאשר גישה קונפורמיסטית, סטריאוטיפית וגזענית, התומכת בזלזול בנשים ובכל מיעוט כזה או אחר.
    זוהי רק שאלה של זמן עד שאקח את הספר לחיקי.

    שנית, עטיפת הספר מרשימה וכובשת, איני מכיר עבודות של אלדד זיו.
    העבודה הנוכחית, על כל פנים- כובשת בכוחה החיוני והמסעיר.

    אהבתי

  4. רונה הגיב:

    יונתן גפן י פ ה ???
    יונתן גפן שמאל???
    אוי ווי

    אהבתי

  5. אבנר הגיב:

    מה זה הקשקוש הזה "אי הבנת המצב החברתי בישראל ובארה"ב, ההתעלמות מיחסי הכוח בין הצבעים, ממעמד האשה, ומעוד שאלות מפתח יוצרות רומן המתאפיין בנטיות שמרניות"? זה רומן, לא סטיקר ולא מצע של מפלגה. מה שחשוב כאן זה השפה ומה עושים איתה, לא מה הוא אומר על "העולם", אם יש בכלל עולם. זו לא הפעם הראשונה שאתה מבקר ספרות כאילו היא תרגיל בסוציולוגיה. אתה פשוט לא מבין את המדיום. לא ברור למה אתה מתעקש לבקר ספרות. מה שאתה עושה משול למדידת חום הגוף בעזרת משקל.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s