שדרות: מדוע מפקירים אותם

בסרט "החלוצים" (2007) של הבימאית סיגלית בנאי ביקשו תושבי שדרות להיות חלק מהנרטיב הציוני ולקרוא מחדש את סיפור "הושבתם" בשדרות כסיפור "חלוצי". אך עד היום סיפורם לא מקבל מקום מרכזי בספרי ההיסטוריה הציונית. הפקרת תושבי שדרות ואי-מיגונם בפני מטר הקסאמים בשנים האחרונות מלמדת אותנו דבר או שניים מחדש על החברה בישראל. הגזענות הישנה שבגינה חולקו משאבי המדינה בין ישראל ה"לבנה" ובין ישראל ה"כהה" בצורה בלתי שיוויונית, לא רק שלא נעלמה, אלא רק החליפה את שמה ואת צורת ההתבטאות שלה.

מדינת ישראל עוברת תהליכים ניאו-ליברליים שבתוכם היא מקצצת את התקציבים החברתיים ומאפשרת לאליטות להגדיל את הונם. בתוך כך וכחלק מהמבנה החברתי-ההיסטורי של הפריפריה נפגעת שדרות באופן כפול. היא גם מותקפת על ידי הקסאמים (בשל מיקומה) וגם לא מקבלת תקציבים מתאימים עבור מיגון וטיפול בקורבנות הטראומה. אל הואקום הזה נכנסים בעלי עסקים אשר נותנים עזרה חד-פעמית מיוחצנת ונעלמים מן העיר. גם אוליגרכים מפוקפקים מחליטים מדי פעם לזרוק כמה חבילות של כספים עבור ילדי המקום, אך השחקנית המרכזית והיא המדינה (באמצעות הממשלה ומשרדי האוצר) נעדרת.

בספר "הפרדה" (בעריכת חיים יעקבי ושלי כהן) אנו למדים כי נולדו ריבוי של חלוקות פנימיות בתוך הערים וביניהם, בין ישובים לבין הסביבה שלהן וכולם על בסיס מעמדי, אתני וגזעי. למשל החומה בין שכונת ג'ואריש לשכונת גני דן, חומת העפר שהקימו תושבי תושבי קיסריה בינם לבין ג'סר א-זרקא ועוד. בתוך השכונות המבוססות ישנם יחידות אבטחה מיוחדות (בקרוב גם המשטרה תופרט). ואילו המשטרה שבאיזורי ההפרדה אלו מתאכזרת לייישובים העוברים תהליכים של החלשה. להפקרת שדרות יש קשר ישיר ועקיף לשאלת ההפרדה בין המרכז לבין הדרום. ההתאכזרות החברתית לקורבנות הקסאמים היא אלימה בכל המובנים. למשל התקשורת לא מדגישה את אחריות המדינה למצב ומשתפת פעולה עם משרד האוצר ומדיניותו. ואילו הצבא מרשה לעצמו להפעיל כוח התקפה אדיר ויקר לפעילותו בעזה שלא עומד ביחס ריאלי לכסף שהושקע בהגנה על הדרום.

בעתירה הראשונה לבג"ץ (11.12.2007) לבקשת מיגון עבור שדרות – המדינה קבעה כי זה לא תפקידה (!) להגן על שדרות: "מיגון שדרות – לא חובה חוקית". בעתירה השנייה לבג"ץ (16.1.2008) הופיע טיעון ניאו-ליברלי ש: "החלטה בנושא עלולה להוות תקדים רב משמעות ביחס לבתיהם של תושבים באזורים אחרים בארץ". כך המדינה קבעה שזה יעלה לה יותר מדי כסף. כי מה יעשו ב"בועה" של מערכת הביטחון אם ערים נוספות (אשקלון למשל) יבקשו להתמגן בפני האיום של הקסאמים. שהרי כסף להגן על המוחלשים משמעו תקציב חברתי וכמובן שתקציבים חברתיים לא נמצאים בכוונות האוצר (וקל וחומר שהשלום הוא לא אופציה – אולמרט לא מוכן לפגוש את הנייה – למרות שזו האופצייה הזולה לניהול הקונפליקט). אם כך שדרות תישאר ללא מיגון ומה זה אומר על הנסיגה בהבטחה הדמוקרטית של ישראל להגנת תושביה ללא הבדל דת, גזע או מין. תושבי שדרות אם כך יכולים לדמיין את עצמם כחלק מן המדינה, אך בפועל הם לא. פעם אחר פעם, אותה אליטה ואותו דיכוי.  רק השפה השתנתה.

 

הדעה התפרסמה לראשונה ב"ישראל היום", 23.1.2008, עמוד 19.

 

ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן

אודות Mati Shemoelof

משורר, עורך וסופר. A Writer
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, עם התגים , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s