אחרי וינוגרד: איפה השאלות החברתיות וחורף אכזרי בכפרים הבלתי מוכרים

אחת הבעיות עם פרסום דו"ח וינוגרד הסופי נעוצה בכך שחברי הוועדה לא דיברו על עקרונות חברתיים ומוסריים – אשר חייבים להיות חלק מעיצוב דמותה של המדינה. נדמה כי במאות הכתבות שנכתבו בעקבות דו"ח ועדת וינוגרד נשכחו שתי אוכלוסיות מוחלשות שלמות אשר עד היום מלקקות את פצעיהן– תושבי הצפון בישראל כמו גם אזרחי לבנון שהופגזו – מעבר לגבול.

בגיליון האחרון של כתב-העת "תיאוריה וביקורת" (גיליון 30) מתח הסוציולוג יהודה שנהב ביקורת על הוועדה (בראשות השופט בדימוס אליהו וינוגרד) שקמה לחקור את אירועי מלחמת לבנון השניה: ראשית, הועדה ממצבת את השלטון בישראל, כמי שבודק את עצמו ואת מנהיגיו באמצעות מנגנונים דמוקרטיים ובכך היא מקנה לשלטון מעמד מוסרי ואתי מחודש. שנית, נקודת המבט של הועדה מעקרת את הדיון במלחמה מכמה שאלות פוליטיות ומוסריות חשובות. למשל היא דנה בהיגיון התפקודי של הצבא. מאחורי תפיסה זו ישנן הנחות יסוד שיש לתקן את כשלי השלטון כדי להבטיח ניצחון צבאי בעתיד. אך היגיון זה מותיר מאחורי שאלות רבות ללא מענה.

מלחמת לבנון והועדה שקמה לחקור אותה יכלה לדון בשאלות חשובות לא פחות מההיגיון התפקודי של הצבא וכשלי המלחמה ברמה הפיקודית. ועדת וינוגרד יכלה לשאול האם היו באותו שעה שאולמרט ופרץ החליטו על יציאה למלחמה (אותו השלטון דאג יותר לדירוג האשראי של ישראל מאשר למאות אלפי אזרחי ישראל שעזבו את בתיהם) היו תוכניות מדיניות אזוריות אחרות. האם נשקלה אפשרות של מו"מ עם חיזבאללה וממשלת לבנון. האם ישראל רוצה בעתיד להגיע לסוג של נורמאליזציה עם מדינת לבנון. מדוע לישראל אין סדר יום פוליטי מדיני בין איזורי. האם באמת היינו זקוקים לזרוע הרס רב כל כך בלבנון.

יו"ר מפלגת "תפנית", האלוף (במיל') עוזי דיין, ממובילי המאבק נגד הנהגת המלחמה וקואליציה רחבה של גופי מחאה, בהם המילואימניקים, פורום המשפחות השכולות והתנועה לאיכות השלטון ודומיהם לא השמיעו את הקול החברתי. כך נדמה כי השבר החברתי-מעמדי והשבר האתני שנחשפו במלחמה זו לא היו ולא נבראו.

אסור להסכים להיגיון המונח בבסיס ועדת וינוגרד ולזה המקשר בין גופי המחאה השונים. עלינו לשאול שאלות על מדיניות ולא רק שאלות צבאיות. עלינו להעלות בחזרה שאלות חברתיות ואזוריות על מחירי המלחמה ועל השברים שהיא חשפה, לפני שנוכל להמשיך הלאה. השבר שנחשף הוא לא רק עורף שהופקר במלחמה האחרונה. השבר הוא חלק מהזנחה רבת שנים של מדינת ישראל את הפריפריה שלה. מאות אלפי התושבים שנאלצו לעקור מבתיהם (במידה והייתה להם אפשרות תנועה) הן בישראל והן בלבנון הם מחיר חברתי שצריך לדון בו. הפריפריה שנחשפה במלוא חומרת הבעיה צריכה להישאל לא כדיון במסכנות. אלא דיון בהזנחה כושלת של חלקי חברה שלמה. יהודה שנהב קובע כי כבר לא מדובר בישראל "השנייה", אלא בישראל "השלישית" – קטגוריה הכוללת קבוצות זהות רבות (יותר) שהופקרו במלחמה: מזרחים, רוסים, אתיופים, ערבים, נשים ומהגרי עבודה. בנוסף, הפגיעה באוכלוסיה האזרחית בלבנון היא שאלה הומניסטית, מוסרית וחברתית נוספת שישראל צריכה לדון בה. אחרת נישאר לעד נטע זר במזרח התיכון.

הדעה התפרסמה לראשונה ב"ישראל היום", 3.2.2008, עמוד15.

 

תגובות:

הבנאליות של הקיפוח, ד"ר אורי אמיתי, 8.2.2008

ההגיון הלקוי של השד העדתי, ד"ר אורי אמיתי, 3.3.2008

***

 

החורף אכזרי בכפרים הבלתי מוכרים

 

קיבלנו טלפון ביום רביעי מסומייה אל עטרש מהכפר סעווה. קשה, היא מספרת, קשה פה. בואו תראו אם אתם יכולים לעזור. רוחות וקור עז היו בכל הארץ. מזג האוויר לא פסח על הנגב. ביקרנו את סומייה. כאשר המדינה לא מכירה בקיום הכפרים, כאשר המדינה לא מאפשרת הוצאת אישורי בניה, כל בית שנבנה, נבנה עם איום הריסה. אדם שבונה בית, בונה אותו בידיעה שאולי יצטרך לבנות אותו שוב, ושוב… וכאשר מדובר באוכלוסיה הכי עניה גם כך, המשמעות היא בית דל מאוד.

הבית של סומייה בנוי פח. הוא בן 20 שנה. פח לא מחזיק מעמד – הוא נחלד, החריצים שהיו בין כה וכה בין סוף הקיר לבין האדמה גדלים לכדי מעברים גדולים. אותו הדבר גם בתקרה. אז סומיה שמה דיקטים שמצאה בכדי לכסות על החורים הללו. גם בגג. ישבנו אצלה, בגשם, ברוחות. הרוח גם בפנים וגם בחוץ. אין חלונות, ובכדי לאפשר למעט אור להכנס, סומייה השאירה את הדלת פתוחה מעט. יש לה תנור גז שהפסיק לעבוד כמו שצריך, אז תרמו לה אותו. הבלון גז בתוך הצריף. במרחק 20 סמ' מהתנור עדיין מרגישים את החום, אבל זהו. שבי על יד התנור – אמרה לי סומיה. המקום הטוב שמור לאורחים. הצריף כולו ארבע מטרים על ארבע. שם סומייה גרה עם הנכד, שהיא האחראית הבלעדית עליו. הגשם הפיל את אחד הדיקטים מהתקרה, והגשם נכנס באופן הרבה יותר חופשי לתוך ה"בית".

החתן של סומיה בנה בית בלוקים. לפני שנה קיבל ביחד עם כל שאר אנשי הכפר שבבעלותם בית בלוקים – 30 במספר – צו הריסה. אספו כסף מכולם ושכרו עורך דין. בית המשפט שאל את המדינה – מה אתם רוצים שיעשו? ענו מהמנהלה לקידום הבדואים – רוצים שייצטרפו לכפר שהקמנו בצד השני של הכביש. שאל השופט – יש כבר מקום לעבור אליו? ענתה המדינה – לא. אז שאל השופט – אם כן, למה כבר להרוס? חכו עד שיהיה להם לאן לעבור… ובינתיים למי שמשלם לבית המשפט 4000 שקל, יינתן צו עיכוב הריסה. החתן שלים 4000 שקל לעורך דין ועוד 4000 שקל לבית המשפט, ולא נשאר לו כסף לקנות חלונות… עכשיו עומד הבית בלי חלונות, ובמקומם יש ניילונים, שלא עמדו ברוחות. חשמל אין. ביתה של סומייה יושבת עם הילדים מסביב לאש, בתוך אוהל. בית הבלוקים עומד ריק – הם ינסו לסגור את הניילונים לקראת הלילה, שיהיה איפה לישון. למשך היום הם מתקבצים סביב האש הקטנה בתוך האוהל.

רבים לא הצליחו לצלוח את דרכי הבוץ בדרכם הביתה, ונשארו מנותקים ממשפחותיהם. אלה אזרחי ישראל – מדינה מערבית עם תל"ג ברמה אירופאית. אשר במדיניות מכוונת מונעת תנאי חיים מינימליים מחלק מאזרחיה.
סיפור סומייה ומשפחתה חוזר בכל בית ובית בכפרים הבלתי מוכרים. כאשר אנחנו ישבנו במשרדים המחוממים, כאשר אנחנו נסענו הביתה על כבישים, וכאשר ישנו בתוך בתים אטומים לגשם ולרוח, ולרובנו אפילו היה חשמל בכדי לחמם את הבית – המדינה לא איפשרה זאת ל 80,000 מאזרחיה.

פרטים נוספים: דר' יעלה רענן, המועצה האזורית לכפרים הבלתי מוכרים. yallylivnat@gmail.com   7487005 054

ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן

אודות Mati Shemoelof

משורר, עורך וסופר. A Writer
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, עם התגים , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

0 תגובות על אחרי וינוגרד: איפה השאלות החברתיות וחורף אכזרי בכפרים הבלתי מוכרים

  1. מתי, אתה כותב:
    יהודה שנהב קובע כי כבר לא מדובר בישראל "השנייה", אלא בישראל "השלישית" – קטגוריה הכוללת קבוצות זהות רבות (יותר) שהופקרו במלחמה: מזרחים, רוסים, אתיופים, ערבים, נשים ומהגרי עבודה.

    ואני שואל – אחרי שהורדת את כל הקבוצות הללו – מי נשאר? אני: גבר, עברי, מוצאי מגולת אירופא (הרבה יותר מזרחי מכל המרוקאים שבעולם), בעל תעסוקה קבועה. אבל גם אני הופקרתי. אז אני ישׂראל השניה?

    רשימת המכולת הזו מעידה על נטיה לקלישאות, שמחסלת באבו את הדיון החשוב שאתה טוען שצריך לקיים.

    אהבתי

  2. אודי מנור הגיב:

    שאני מסכים לכל מלה שלהם ולשמחתי הוא כתב אותם באופן מדויק ותמציתי, יש להוסיף את העובדה הפשוטה, שגם במהלך המלחמה היו מי שעמדו על המימד החברתי של המלחמה הזו, על הביטוי המובהק של מדיניות ההפרטה כפי שהתבטאה במהלכה וכמובן אחריה. נכון, אלו שעשו זאת הן בעיתונות, הן באקדמיה והן בכנסת לא משתייכים לצחי המצפון של [אין] תיאוריה ו[אין] ביקורת, אבל מה לעשות, אף אחד לא מושלם. ואי אפשר שלא להגיד עוד מלה אחת על האפשרות שלא נבדקה לנהל מו"מ עם החיזבאללה, אחרת נישאר כאן נטע זר. אותו מתי שמואלוף שהגדיר את נזיר מג'לי כמשת"פ, מכיוון שהוא אינו מקבל את הגזענות המוסווית של כותבי החזון למדינת פלסטינאיה, הוא אותו מתי שמואלוף שמניח שהחיזבאללה הוא הדבר האוטנטי במזרח התיכון או בלבנון ואילו היהודים, כל מיני יהודים, ולא רק יהודים-ערבים כהגדרת מורו ורבו בעל ה[אין] תיאוריה ו[האין] ביקורת, הם בהכרח נטע זר, אלא אם
    הם 'ישראל השלישיתק כמובן.אני הייתי למשל מציע להתייחס לחיזבאללה ברצינות, וכשהוא אומר שישראל מיותרת כאן להתייחס אליו כאל אויב. לא חיבים אולי לצאת למלחמה של 34 יום נגד כל אויב, אבל מכאן ועד להניח שהבעיה היא שלא בדקו את האפשרות לשאת ולתת עם אויביה של החברה החופשית והפתוחה במזרח התיכון כולה [חברה האמורה לכלול גם זכות הגדרה עצמית ליהודים, כל היהודים] המרחק עצום.

    אהבתי

  3. "ראשית, הועדה ממצבת את השלטון בישראל, כמי שבודק את עצמו ואת מנהיגיו באמצעות מנגנונים דמוקרטיים ובכך היא מקנה לשלטון מעמד מוסרי ואתי מחודש."

    וזה רע? כלומר אני מבין שלדעת יהודה שנהב כל דבר שמקנה לשלטון בישראל מעמד אתי זה רע, אבל מה לעשות שלפעמים זה מוצדק?

    אילו היה שנהב אומר "הוועדה מקנה לשלטון אצטלה לא מוצדקת של תקינות, כי בעצם זו ועדה מטעם ולא ועדת חקירה ממלכתית כפי שראוי היה שתקום" זה משהוא אחר. או שזה מה שהוא אמר ורק אתה לא מפרפרז אותו טוב?

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s