הו האֵימה, האֵימה: על היעדר מנהיגות בישראל

שוב אנחנו שואלים הכיצד לא הצלחנו לגדל מנהיגים בעלי שאר רוח, הבנה במדיניות וחזון אחר למזרח-התיכון. האם הפסקת אש, משא ומתן עם החמאס, הכרה בחמאס, הבאת כוח רב-לאומי לאיזור, הפסקת הרעבת אוכלוסיה אזרחית הם אופציות מוקצות מחמת מיאוס. נדמה כי אנחנו שואלים את השאלות הללו באופן חוזר ונשנה אחר כל משבר והסלמה צבאית והתשובה לא פשוטה. האינטרס של מדינת ישראל לא כלול בעוצמה הצבאית שלה, לא כלול בנקמה, בפעולת תגובה, כלומר בהחמרתו וסחרורו, אלא בהרגעת האיזור, חתימת על הפסקת אש וצעדים להסדרת הקונפליקט וניהולו. האם אלו אירופה ואמריקה אשר תומכות בצעדי ישראל להחמרת הכיבוש, האיראנים שתומכים בחמאס ומצדדים בהחמרת ירי הקסאמים ורקטות, או העם בישראל שמאפשר למנהיגים לבחור באופציות צבאיות, למרות שבסקרים הוא מצדד במו"מ עם החמאס. כנראה שאלו שאלות אשר משולבות אחת בשניה כקשר גורדי שאין אפשרות להתירו. 

באין מדינאים, הגנרלים יורים ומחמירים את המצב. הפרדוכס שבו אנו כלואים כבר שנים רבות הוא בהיעדר חזון משותף לשני העמים, הצבא מנסה ליישב קונפליקט ובהיעדר פתרון צבאי, אזי החזון המשותף לא נראה באופק. אך כדי לצאת מתוך האובייקטיביזציה של החזון ולהפוך אותו לכזה שבו פועלים פוליטיקאים וקובעי מדיניות, עלינו לראות כאלו אשר לא רק מצהירים על "חזון" (כמו רוה"מ אולמרט והנשיא בוש), אלא כאלו אשר באמת פועלים ליישובו. בינתיים פוליטיקאים כאלו לא קיימים באזורינו. ברגעים נדירים שבהם אנשי הצבא הופכים למדינאים, כמו בגין, או רבין נוצר אופק חדש של אפשרויות. בינתיים לתוך היעדר החזון המשותף, מתקרב אלינו החזון של טיהור ישראל מערביותה וטיהור הערביות מכל הכלה של היהודים באיזור. הימנים צוברים כוח ומדברים על טיהור האוכלוסיה הערבית ישראלית מתוך ישראל. קרבים הימים שבהם גם השמאל הציוני יסכים עם נקודה זו. קו הגבול בין ישראל לעזה הוא קו גבול דק. זוהי ההפרדה הפוליטית בין ידיד לבין אוייב. ומעבר לקו הגבול הדק החיים חשופים וניתן לפגוע בערבים בעשרות, אם הם פוגעים בנו ביחידים. ניתן לפגוע בחפים מפשע. הכול מותר מעבר לשיח הדמוקרטי. הדמוקרטיה היא הרחבה של המלחמה והמלחמה מתחילה היכן שמסתיימת הדמוקרטיה. אבל מה אם גם הפלסטינים יכולים לדמוקרטיה. מה אם החמאס נבחר בבחירות לגיטימיות ומדוע לא הכרנו בו מיד לאחר סיום הבחירות בפלסטין. מדוע גררנו את ישראל למעגל דמים אכזרי ומיותר. אולי כי מתחת לתשובות הרגילות על כך שהוא "האחר" לא מכיר בנו, מצוי הפחד שבאמת אפשר להתקדם אל מעבר להפרדה הדקה בין היהודי לבין הערבי. שאולי ישנו קו גבול עבה שבהם הסימונים והמחיקות לא כל כך ברורים.

עלינו להזכיר בכל פורום שהוא שיש חזון אחר, לקרב את הפסקת האש בכל מחיר ואולי יצמחו לנו פוליטיקאים מזן אחר כאלו שגם דואגים לצדק חברתי בתוך המדינה וגם דואגים לנורמליזציה וצדק איזורי מסביב לה.

הדעה פורסמה בתאריך ה-4.3.2008, "ישראל היום", עמוד 19.

המאמר התפרסם בצורות אחרות גם באתרים "מחסום" ו- "קדמה".

אודות Mati Shemoelof

משורר, עורך וסופר. A Writer
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, עם התגים , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

0 תגובות על הו האֵימה, האֵימה: על היעדר מנהיגות בישראל

  1. בועז הגיב:

    אני מסכים לגמרי רק שהייתי נותן קצת פחות קרדיט לעמנו. לדעתי גלגול האשמה על פוליטיקאים רופסים מוריד את האחריות מהעם…בזמן האחרון העם מוכיח כל פעם מחדש כמה צמא דם הוא: דם לבנוני, דם מנהיגים כושלים דם עזתי….זה הינו הך
    לו היינו צריכים רק לחכות לאיזה פוליטיקאי בעל חזון היה מצבנו יותר טוב

    אהבתי

  2. תמי מולד-חיו הגיב:

    מתי, אתה כל כך צודק באבחון רפיסות המנהיגות אלא שהיא נובעת מרפיסות העם- אנו זוכים למנהיגים שאנו מעמידים מתוכנו. קידוש החומר על פני הרוח מביא בחירת אלה שמצליחים על פי קריטריונים של חומר. אידיאולוגיה סדורה, עקרונות מוסר ואתיקה אישית וחברתית כלל אינם מדד- ראה איך נראים הפריימריז במפלגות הדמוקרטיות- בעלי המאה או אלה המחוברים לבעלי המאה הם אלה שיכולים להיבחר. רק הערה/הארה אחת לי: לא לניהול המשבר, הפסקת אש אנו צריכים לשאוף אלא לשלום אמת וזה יכול לנבוע רק מאותם עקרונות מוסר וצדק המכתיבים גם צדק חברתי ושוויון.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s