להחזיר את המופשט להקשר שבו הוא נכתב: ביקורת על "זכרונות מעונה מתה" של ראובן מירן

ראובן מירן זכרונות מעונה מתה, הוצאת נהר ספרים, 2006, 176 עמוד.

הספר של ראובן מירן שהתפרסם בשנת 1996 בהוצאת ידיעות-אחרונות יוצא לאור במהדורה חדשה בהוצאת נהר ספרים. לספר נוספה אחרית דבר מאת שחר ברם, שהסביר את הוצאתו המחודשת של הספר הן בצורתו הפרוזאית פורצת דרך ובמשקל הסגולי המדוד בין חלקיו: "כשהופיע לראשונה, בשנת 1996, לפני שהסיפור הקצרצר הפך לז'אנר רווח ומקובל כאן, הספר הזה כבר הציע הרבה יותר מאוסף של סיפורים קצרצרים." (עמ' 175). שחר ברם מזהה בשבירה של "האני" הספרותי, את אי היכולת של הזיכרון להתחקות אחרי סיפורי העל של המודרנה: "אי אפשר לשמוע סיפור לינארי עקיב […] הספר הזה שואל שאלות על הזיכרון, על הדרך שאנו משתמשים בו, על האופן שאנו מעדיפים לספר (את הזיכרון ובעזרת הזיכרון) ועל המחיר הכרוך בכך" (עמ' 172). ואכן סיפוריו הקצרצרים מתנגדים לצורה הריאליסטית השליטה (עדיין) במרכז הספרותי ומפרקים את חלקיו השונים.

בין עשרות הרישומים הספרותיים של מירן כמעט ולא מציצים לכאורה זמן ומקום. סיפוריו הקצרצרים הופכים את המושגים המוכרים ומבקשים אותנו להגדיר את המקום ממנו אנו קוראים. למשל בסיפור על ה"אצטקים", מספר ראובן מירן על האהבה העזה של האצטקים למוזיקה. "כה עזה הייתה אהבתם שאפילו קורבנות אדם שהם נהגו להקריב לאלים כדי לפייס אותם, היו מנגנים, שרים ורוקדים בדרכם אל המוקד" (עמ' 25). ראובן מירן מעמיד את "האני" שלו בתוך המטפורה הספרותית "בעונה המתה, אני עצמי הייתי אחד מהם, ובמו עיני ראיתי איך הקורבנות נעקדים באהבה ורוקדים את דרכם האחרונה לתוך הלהבות ואני בתוכם" (עמ' 25). ראובן מירן מוכיח את יכולתו הפרוזאית להתיק את סיפור העל ההיסטורי ולהפוך אותו להתבוננות נפשית רפלקסיבית שמתמודדת עם הרגעים החולפים שבהם הנפש מתאבלת, מתה ועולה על מוקד מגרעותיה.

הקושי לספר את הסיפור הגדול והאופן בו הוא מעצב את חיינו הפך להיות תמה מרכזית בכתיבה הפוסטמודרנית. בה בעת שהסיפור הגדול התפרק מנכסיו המודרניים העצומים ומשם אביו ומשושלותיו הספרותיות, התפרק גם הסופר מהביוגרפיה שלו וממרחבי הידע שאצרו את המילים בהן הוא השתמש. הסופר התנגד לסטרוקטורה הספרותית שהציבה אותו בין הספר ואל מול הקורא. כך נוצר מצב אנומלי שהקורא נעקר הן מהיכולת ליצור קשר עם הסיפור ועם הסופר.

בד בבד עם שבירת סיפור העל, עלתה הפוליטיקה של הזהויות והציבה את הספירה הפוליטית בתוך הספירה התרבותית. היא שזרה מחדש היסטוריות מודרות, מושתקות, מוכחשות ומודחקות. במהלך המתקדם יותר היא הציבה את המחשבה ההגמונית התרבותית כבעלת זהות, היסטוריה, שם, צבע עור וכד'. הקולות המושתקים ביקשו נרטיב משלהם, כנגד הנרטיב ההיסטורי, הספרותי השלט וכד'. היכולת של שבירת סיפור העל, איפיינה הן את המדכא אשר ביקש להראות כי נרטיב העל ההיסטורי של קבוצתו כבר לא תקף והן את המדוכא שביקש להתחמק מהדרך בה תופס אותו המדכא.

ספרו של ראובן מירן שייך לזרם הפוסטמודרני שחגג את התובנה כי אי אפשר לספר סיפור, משום האקראיות שלו, היחסים הסימביוטיים בין אמת לבידיון, היחסיות שלו (רלטביזם), השרירותיות והדטרמינזם ההיסטורי ועוד. בתוך כך הספר הנידון שייך לאותו קול מינורי המבקש לחתור תחת הקול ההגמוני ולפרק אותו. אך מי הוא ראובן מירן? האם הוא כותב ציוני המבקש לפרק את סיפור העל הציוני, מתוך העמדה הציונית האפריורית שבתוכה הוא גדל? או שמא הוא כותב מינורי המנסה לפרק הגדרה חיצונית שנכפתה עליו ? האם בכלל ניתן להפריד בין שאלות אלו, או שמא שאלות אלו לא ניתנות להפרדה?

כיום המסר הפוסטמודרני של כפר גלובלי והתפרקות הקול השלט מכוחו כבר לא עובר באותה התלהבות גדולה שאפפה את הגדרתו וקביעתו. למרות זרימת המידע המהירה מקצה הגלובוס למשנהו, רוב אוכלוסיית העולם לא מסוגלת לנוע מזהות לזהות וכי רק בעלי התאגידים נהנים באמת מ"הגלובליזציה". הספרות בפרט והאמנות בכלל מנכיחה מחדש את ההבדל, השונות והדימיון הפוסטקולוניאלי המתקיים כמבנה חברתי בין קבוצות שונות בחברה. בתוך כך עלינו לשאול מה נוכל ללמוד מתוך הספר של ראובן מירן בתקופה זו. אחת התשובות לכך תהיה שיהיה ניתן יהיה להרכיב מתוך הספר את הרגעים שבהם "מציאות" הריאליסטית מציצה מתוך קווי השבר של המופשט, השרירותי והאקראי.

למשל בסיפור "מלאכים בשמי ברלין" מופיעות לפתע סירנות בחוף בבת ים. אף על ההפתעה של המפגש בין המיתולוגיה היוונית לדרום הפריפריאלי הספציפי והקונקרטי הבת ימי, הקול הדובר הספרותי לא מתרגש מכך: "מישהו ראה מלאכים בשמי ברלין ואני ראיתי סירנות בחוף בת ים, אבל זה לא עשה רושם על אף אחד" (עמ' 89). הסרט הקאנוני, האירופאי נותר כסיפור על תרבותי חיצוני. שלוחותיו, הסירנות המסממות בשירתן היפה, לא עושות רושם על אף אחד בחוף הים. ובכל זאת הדובר הוא היחיד שיכול לשמוע את קול שירתן התרבותי, כסוג של קול הגמוני, הפורץ לאוזני כחלק מההון התרבותי שלו: "אחת מהן אמרה לי: "היית מאמין ששכבתי עם ז'אן-פול סארטר?". (עמ' 89) הקול הדובר בסיפור לא מתרגש מההפניה התרבותית הכפולה האירופאית, הסירנות וגם מעשה האהבה עם הפילוסוף הגדול לא עושות עליו רושם והוא הרי כבר חשב שההיסטוריה ההגמונית מתה: "חשבתי שז'אן-פול סארטר כבר מת," אמרתי (עמ' 89). בסיור לא מתרחשת דרמה גדולה.  משום שלכאורה ראובן מירן פותר את המאבק, בין הקול הדובר (עם המבט לאירופה) לבין נציגות המיתולוגיה היוונית האירופית בבדיחה: "זה נכון, אחרי שנפרדנו," צחקה הסירנה, וחזרה לתוך הים שבלע אותה מיד." (עמ' 89). אך הבדיחה מכילה הרבה יותר. הסירנה קופצת לים. אותו ים התיכון ממנו הגיעו המהגרים היהודים האירופאיים לישראל. הסימון של התרבות ביחד עם הים כקו גבול של ישראל היא אמירה על זהותה ברורה של המדינה. ראובן מירן ממקם את סיפורו במפגש הבין תרבותי בין המיתולוגיה היוונית האירופאית הלבנה ובין שכונות המהגרים המזרחית הבת ימית. שזירה מחודשת של הספציפי, המקומי והפוליטי, יכול להוליד קריאות מרתקות במופשט, בהתנגדות ובחתרנות המאפיינת את הכתיבה הפוסטמודרנית היפה של ראובן מירן.

הביקורת התפרסמה ב"עיתון 77", גיליון 327-328, ינואר – פברואר 2008, עמודים 10-11.

אודות Mati Shemoelof

משורר, עורך וסופר. A Writer
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, עם התגים , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s