הַשִּׁירָה וְהַשְּׂרָרָה / יוסף עוזר

[סביב הפיוט ששרים בליל הסדר לפני הסעודה]

אמונים ערכו שבח  /  ר' אהרון כהן  [בביצוע ר' אריה עובדיה]

אֱמוּנִים עִרְכוּ שֶׁבַח לָאֵל וְטִבְחוּ טֶבַח
וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַייָ

הָרִימוּ קוֹל שִׁירִים שִׂמְחוּ בְּלֵיל שִׁמּוּרִים
עַל מַצּוֹת וּמְרוֹרִים אִכְלוּ וּשְׁתוּ יֵינָי
וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַייָ

רִאשׁוֹן לְכָל רִאשׁוֹנִים עַל יַד צִיר אֱמוּנִים
מִיַּד כָּל מְעַנִּים הִצִּיל כָּל הֲמוֹנָי
וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַייָ

נִסֵּי אֵל זָכַרְתִּי וַחֲסָדָיו סִפַּרְתִּי
עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל יְיָ
וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַייָ

כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם מְנַשֶּׁה וְאֶפְרַיִם
יָצְאוּ מִמִּצְרַיִם כָּל צִבְאוֹת יְיָ
וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַייָ

הִנְחִיל תּוֹרָתוֹ לְעַמּוֹ וַעֲדָתוֹ
שׁוֹמְרֵי מִצְוָתוֹ עַם נוֹשַׁע בַּייָ
וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַייָ

נִפְלָאִים מַעֲשֶׂיךָ וַעֲצוּמִים נִסֶּיךָ
יֹאמְרוּ כָּל חוֹסֶיךָ טוֹב לַחֲסוֹת בַּייָ
וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַייָ

*  *  *

השיר האחרון והראשון של אימי

לפני שאימי נפטרה, בגילוי פתאומי שהמם אותי היא השאירה פתקה ובה היה כתוב שיר. שנה שלימה היא עברה עינויי תופת של מחלת הסרטן ואבא היה נודד בודד בביתו. זה היה שיר אהבה לבעלה. אמא לא היתה רהוטה בשפה העברית. נטייתה היתה חזותית יותר ממילולית. היא תפרה דברים מפוארים, היתה לה יכולת אסתטית גבוהה. בכל זאת היא נפרדה מהעולם בשיר. כתב ידה היה רועד. בשל מחלתה היא רזתה בצורה מחרידה. עצמות לחייה בלטו והיא שקלה אולי שלושים ק"ג. אבל רוח פיעמה בה ולמרות חוסר יכולתה לדבר אצבעותיה רשמו:

צִפִּיתִי לְךָ יַקִּיר[י] [.]
וְהִנֵּה בָּאתָ לְבַקְּרֵנִי
בּוֹאֲךָ שִׂמֵּחַ אוֹתִי

עַד מְאֹד.
הוֹי כַּמָּה רֵעִי שָׁמַרְתִּי
לְךָ אָהַבְתִּי
בֹּא וְנִשְׁתֶּה בְּיַחַד
כּוֹסִית אַהֲבָתֵנוּ
הָאֵיתָנָה

אני חותם כעת במקומה כמיופה כח: ברטה עוזר. היא גם לא היתה מסוגלת כלל לשתות באותם הימים, גם לא "כוסית אהבה", אבל הרעב לאהבה והגלות בחדר החולים הסיעודיים היו נוכחים ויצרו עקבות מפליאים בשיר. הרקע היה של ריחות מדכאי ריחות-צואה וריחות חומרי חיטוי במחלקה של החולים הכרוניים בו שהתה. עם רקע זה שאינו פיוטי כלל ועיקר היא נשארה וכתבה באחד הימים את השיר שצילומו מצוי איתי לזכרון. השיר מגלה לנו שכאשר היתה לבד, בבדידות, בשקט, עם קולם המונוטוני של המכשירים המנטרים את הלב והנשימה ומצביעים על המימד החומרי כל כך של האדם, שקיומו מותנה לא במימדים של רעיונות פילוסופיים, אלא בפולס חשמלי קבוע והכרחי בלב, בכמות נמדדת מדויקת של גזים מסוימים, בחילוף חומרים במעיים ובהפרשות תקינות כראוי למי שכינויו הוא נזר הבריאה. אבל אימי נפרדה מהעולם בשיר. היא עזבה אותנו כשהשורות הבודדות האלה מותירות אותי פעור נפש חוץ מהיותי פעור פה.

השיר מצויד במטאפורות שלא באו מנסיון קריאה עשיר. לאמי לא היה נסיון קריאה עשיר. לא מתרגול כתיבה. שיר בא מעומק לב. כמו בפירוש של רש"י ביחס למשה, גם לבה אמר לה לשיר, בפולסים האחרונים של הלב אפשר לשיר. לשיר הוא להיות שׂורר על החיים. כשאבדה השררה הזו, השררה המינימאלית על הריאות, על הלב, אבדה השררה על המחשבה, אבד האני, אבד השיר. בין השררה לבין אובדן השררה על הקיום, בין היות האדם הפרטי… נזר הבריאה לבין אובדן ערכו, כנראה שמתנהל דו קרב פרוזאי שרק הפיוט יכול לו. במקורות מובא שהשירה מלשון שרשרת מעידה על חיבור. עם שלם חרד מאסון המצרים עלה ליבשה ושר את שירת הים. הוא לא השתתף לפני כן בסדנאות שירה. השירה עונה על החרדות הקיומיות במוסיקה שלה בהכרזה שלה: אני שר משמע אני קיים.

הפיוט לפסח

הפיוט המצוטט בראש הדברים הוא שיר יקר ומרגש אשר הושר בביתנו בשיאו של ליל הסדר.
היה אבא שכתב הרבה שירי ילדים לבני המשפחה והיה רגיש למוסיקה, היה מפליג בעיניו למחוזות שידענו שהם מאיתנו והלאה והם מחוזות זכרונותיו מהעליה לארץ ישראל ועד היותנו חקלאים במושב ברק. הוא שר אותו בביצוע בו הוא מופיע כעת באתר הזמנה לפיוט בביצוע ר' אריה עובדיה. שלב ליל הסדר הגיע להכנה לנטילת ידיים עת מברכים על המצה, וכולנו התרגשות שהרי עוד מעט נאכל את החסה הטבולה במעט חרוסת.
החרוסת של יהודי עירק מיוחדת היא ושונה מכל נוהגי שאר העדות: אין היא עשויה מעיסה של פירות ככתוב בספרים אלא מדבש תמרים. הדבש הזה שניחוחו המשכר מילא את הבית עת זוקק על אש קטנה לאחר בישול התמרים על ידי אמא. החרוסת נקראה "סילן". את השם הזה אעניק לספר שירי הראשון שיצא ב"ספרית פועלים" ב1981. יהיו בו שירי חווית הישראליות שלי, ישראליות עניה שהסילן המעורב באגוזים היה לה כסמל הטיט, סמל השעבוד של עם שלא היה אדון לעצמו. "סילן טהור" קראתי לספר.  ערב נטישת האוניברסיטה והכניסה לחיים של שמירת מצוות.

אבא שר:
אֱמוּנִים עִרְכוּ שֶׁבַח לָאֵל וְטִבְחוּ טֶבַח
וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַייָ

ואני ב "סילן טהור" עדיין מעין ישראלי אקזיסטנציאלי, מודע לסופיות הקיום אך עדיין רחוק מתחושת ההיענות לריבונו של עולם אכתוב:

רק בשר

פְּרִי עִם נְקֻדַּת רִקָּבוֹן
מַכִּיר אֶת חַיַּי, נוֹגֵעַ בָּהֶם עַל פָּנַי.

מוּעָד כְּמוֹ פְּרִי גַּם גּוּף הַבַּרְזֶל מִתְפַּלֵּל –
שׁוֹאֵף חַמְצָן. בְּעַל כָּרְחוֹ
צַר עַל גּוּפוֹ חֲלוּדָה,
נִיחוֹחִית כְּמוֹ צֵל.
לוֹחֶשֶׁת לְהַפְלִיא
נְשִׁימָתוֹ כּוֹבֶשֶׁת בְּוַדַּאי אוֹתוֹ
אַךְ הִיא חוֹבֶקֶת גַּם אוֹתִי
כִּמְעַט מִבְּלִי שֶׁאַרְגִּישׁ
עוֹרְבִים עָלַי יָמֶיהָ בִּלְחִישָׁה אֲדֻמָּה.

אֵד זְמַן
אַעֲמִיק הַיּוֹם לָשִׂיחַ
דְּבָרִים נִפְלָאִים:
אֵינִי רַק בָּשָׂר.

נכון, התפילה בשיר הזה היא משהו סרקסטי. היא דו שיח הברזל עם החמצן והחלודה כמענה. השיר הסווה את בקשתי אחר חמצן התפילה ואני הייתי חנוק. ראיתי את רקבון הפרי וחרדתי מהבאות. והנה מגיע החג שבמרכזו מונח הבשר כזכר לקרבן פסח. שירת ההלל משלהבת את המסובים היא שירת האמונה בת אלפי שנים המזהה את סובבי הסעודה סביב שירת הבטחון בזהות היהודית ושירתו של אבא חודרת את הלב:

הָרִימוּ קוֹל שִׁירִים שִׂמְחוּ בְּלֵיל שִׁמּוּרִים
עַל מַצּוֹת וּמְרוֹרִים אִכְלוּ וּשְׁתוּ יֵינָי
וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַייָ

מהו שמרומם את האדם מימי החול? האם האבסורד שקאמי דיבר עליו וטלטל אותי בימי הסטודנטיאליים העליזים, יש לו מענה? התחלתי להתבונן בטקסט והשאלה מהמדרש היתה לי חדשה ונוקבת בתביעת האדם לאיכות קיומית, איכות שתעניק לו פשר קיומי ותמנע את מסקנת האבסורד והחידלון שבעקבותיו, שמצוי בעיצומו של הדיון במסכת פסחים:

(פסחים קי"ח) "אמר ר' יהושע בן לוי, בשעה שאמר הקב"ה לאדם הראשון "קוץ ודרדר תצמיח לך", זלגו עיניו דמעות. אמר לפניו "רבונו של עולם, אני וחמור נאכל באבוס אחד?!" כיון שאמר לו "בזעת אפיך תאכל לחם", מיד נתקררה דעתו.

גם הבהמות ניזונים וגם האדם ניזון. מהו ההבדל בינינו? "בידינו לרומם את האכילה למדרגה רוחנית…" התחלתי לשמוע בפיוט דברים שלא נאמרו באקדמיה.
אחרי שלמדתי אצל נתן זך שירה, בהתלהבות רבה, ואצל פרופ' יעקב בהט מספרות ההשכלה, ואצל עליזה שנהר מסיפורי העם שמקוטלגים במילונים לפי מפתחות, שיחת האדם ואימת מעמד החמור לא היו זרים לי. חרוזי השיר הדהדו לי מפיוטיו של אבא: וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַייָ

היצירה האישית שלי כמשורר והקיום שלי הוטעמו בשפה יהודית מחודשת.

שירה יהודית

ימי האביב של חג הפסח- עם ישראל התחיל לפרוח בראשית הזמנים האלה. בעונה הזו נוסד גם אחד הביטויים האדירים בשירה – שירת הים.
אז ישיר משה ובני ישראל  – היה הכתוב ראוי להכתב אז שרו, בעבר ! אלא – נלמד שהכתוב מתייחס אל העתיד – עם עבדים יוצא ממצרים. והשירה שלאחר העליה מן הים היא אחת ה"יצירות" הנהדרות המלוות אותנו במשך הדורות, בזינוק רב השראה. עם שהיה מנותק מקיום רוחני, מציג שירה מורכבת ומפותחת בכל קנה מידה – תקבולות מצלולים לשון נופל על לשון דרמה ומתח פנימיים –  באיזו סדנה התפתחה שירה זו שצומחת מפי מי שעד עכשו היה הסטטוס שלהם "עם עבדים", לא משוררים?!

כולם יודעים- כשאנחנו מדברים אודות שירה, הדבר המיידי העולה בתודעתנו הוא טכסט,ניקוד וקומפוזיציה כל שהיא.

רש"י יאמר לנו בשירת הים "אז ישיר משה – … אמר לו לבו שישיר וכן עשה" שמתם לב לנוסח המפליא הזה: "אמר לו לבו שישיר"! השיר בא מהלב למשה. וראיתי אצל הרב רפאל שמשון הירש: [– http://www.daat.ac.il/encyclopedia/value.asp?id1=1110 ] "…מה גדול הדמיון ועם זאת מה גדול השוני בין פתיחה זו של שירת הים לבין דברי הפתיחה של שירת העמים : אצל בני ישראל – אשירה לה' – מבטאת ענוה, לא גבורה ונצחון של בעלי העצמה אלא דבקות בבעל השירה עצמו ואילו אצל כל העמים נמצא "לנשק ולגבר אשיר" מילים בהם פותח ורגיליוס את שירתו אינאיס".

וראיתי אצל ההיסטוריון דוד אוחנה בספרו "מסדר הניהיליסטים": מיאקובסקי, חורז את המילה stal ( פלדה ברוסית )  עם סטלין. ובודאי מצויה כאן הכניעה של משורר בפני שלטון עריץ  – הכח היצירתי שלו מגוייס לזה במיטב כשרונו: " הלאה! קדימה! התקיפו! קדימה! / פרצו! לארמון! … הבונה והמורד-הכוח …" [ ראה – מסדר הניהיליסטים, דוד אוחנה,344 ]
המשורר והשלטון העריץ הם כוחות שגוייסו על ידי ממלכות להעצמת הדיכוי של נתיניהם.

בא הפסח לשיר שיר יהודי של בן חורין. הממלכה נופלת. עם העבדים יוצא לבשר לאנושות כולה שירה חדשה:

כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם מְנַשֶּׁה וְאֶפְרַיִם
יָצְאוּ מִמִּצְרַיִם כָּל צִבְאוֹת יְיָ
וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַייָ

ארחיב כאן מעט את תשתיתו של המושג "שירה" כדי להצביע על שורשיו במחשבת הלשון היהודית :

כאשר יעקב נאבק בשרו של עשו במעבר היבוק, מתרחשים דברים בכמה מישורים. מקדים הכתוב ומציין את מצבו של יעקב –  "ויותר יעקב לבדו". לבדו ! זהו מצב הפתיחה. להיות לבד שאינו מתקשר לבדידות קיומית – זהו מצב של היות לבד עם הישות השלמה של מי שכאשר היה בכיוון הפוך – שקעה לו השמש ועכשיו היא עומדת לזרוח. הוא איננו זר בעולם. הוא לבד ומשהו ממהר להציב מולו אנטיתזה: "ויאבק איש עמו…" !
בשלב הזה אנו עדים לחדירת מושג הזמן: "…עד עלות השחר" עלות השחר בכוונתו המדייקת, ההלכתית הוא זמן ראשית האור, כנאמר במסכת ברכות. אחריו – הנץ החמה.
למאבק נכנס יעקב דקדקן בפרטים "פכים קטנים " כדברי רש"י. הוא יוצא מצד אחד צולע. מצד שני מתחדש לו שמו  – ישראל. יעקב שמו כגולה, יעקב שמתייחס לחלק התחתון הנרמס של הגוף היעקבי. ישראל  יהיה שמו החדש שיהיה שמו הכולל של עם שינחיל שירה של גאולה ששאיפתה אוניברסאלית.

מביאור מרתק על פרק שירה ששמו "כנף רננים" נלמד שהמושג שיר משמעו האחד הוא עיגול. (במסכת שבת נמצא – הבהמה יוצאת בשיר, שהוא עיגול המתכת שבאפה ) כך לפי בעל "כנף רננים", כל מילה ששורש האותיות ש,ר, כלול בה  מגדירה את מהות הדבר – אצל יוסף – בנות צעדה עלי שור – שור: החומה המגדירה את העיר. שררה: המצב בו בעליה מקיף את הסרים למרותו. תשורה : מגדירה את רגשות הנותן למקבל. השראה: מצבו של האדם המקבל  רוח נשגבת.  שיר: מקיף ומגדיר עניין הראוי להכלל במילים בו הוא מבוטא. ישראל: מגדרים את יחסם כמי ששרים שיר לא-ל.

השירות הגדולות באות ברגע של קטסטרופה – שירת הים, שירת דבורה, שירי דוד, במצב של התערערות ואימה קיומית, כשיש סכנה של אבדן, יש סכנה גם של אבדן אמונה, חורבן נפשי עלול לגרור לאובדן פיסי. בא השיר הישר שיש בו גם שררה פנימית על הישראליות האמיתית והוא מחדש את החיבור ומעיד כלפי שמים – שיר מתחבר לשיר והחוליות מצטרפות להיות רצף שלם –  שיר שישירו בני ישראל ויאמרו לאמור – אשירה ל ה'   …
הילד שלי יושב מול הגמרא ומדבר עם רש"י שבאמצע הדף הוא מתייעץ עם רבנו תם בשולי הדף וחוזר לתנא המחביא משהוא בין סתרי לשונו. הילד שלי עושה זאת בלי לומר את המילה היפרטקסט אפילו פעם אחת כך עושים ילדים רבים מגיל עשר, בולשים בנהרות הסבטקסט העתיקים ושותפים לנהרה גדולה של דורות יוצרים יהודים . מרחקי הזמנים שבין הדוברים בטקסטים מאבדים משמעות. החלל והזמן מתאחדים והאפוס אינו מופסק בצלצול הסלולארי כי הסלולרי מכובה עד סוף השיעור.

פתחנו ביעקב הנאבק עם המלאך. שם התרחשה התפנית שחברה את כלל ישראל עם השירה הכללית לבעל ההשגחה על הגולה השב הביתה. הדמות הנשית בה החל תהליך זה הלא היא זקנתו – שרי  ששמה משתנה לשרה – השררה היא המודגשת בשמה אבל גם השיר.

לא פעם מעדיפים חז"ל את האשה על הגבר: בבראשית רבה (מז, א) על "אשת חיל עטרת בעלה" (משלי יב , ד) – נאמר בדיוק כך:  "בעלה נתעטר בה והיא לא נתעטרה בבעלה "

הסיטואציה של יעקב היא של מאבק – יעקב נאבק ( עלה האבק עד כסא הכבוד, חולין צא) הבה ניתן למלאך ההוא להתבטא במושג שלו  – "כי שרית עם אלקים ועם אנשים…"&n
bsp; שרית, שבגינו שב ומהדהד לנו מושג המאבק השלטון והשיר.
כי באותו הזמן של ה"מאבק" קורה דבר שראוי לשים אליו לב:
ה"מלאך" מבקש: "שלחני כי עלה השחר" את טיב הבקשה מסבירים חז"ל – הגיע זמנו של אותו מלאך לומר שירה. עניין הזמן ומילוי השליחות הוא קריטי. ברגע שיעקב מקבל שם חדש והוא "ישראל" הוא רגע שבעולמות העליונים נעשה זמנה של השירה ללא דיחוי.

לא יהיו הדברים שלמים אם לא נצמיד לדברים כיוון אחר המדגיש במשמעות המושג שיר גם את  עניין הישרות – הושע מזכיר את הדברים – " בבטן עקב את אחיו ובאונו שרה את אלקים [שימו לב] וישר אל מלאך ויכל בכה ויתחנן לו. ובתהילים –  רַנְּנוּ צַדִּיקִים בַּ-ה' לַיְשָׁרִים (!) נָאוָה תְהִלָּה וכן –
בְּפִי יְשָׁרִים תִּתְהַלָּל,
וּבְדִבְרֵי צַדִּיקִים תִּתְבַָּרַךְ,
וּבִלְשׁוֹן חֲסִידִים תִּתְרוֹמָם …

המושגים המתקשרים למושג השירה כאן הם הפניה לגבוה, יושר וענוה, השורשיות באבות האומה, היות השיר אמת מידה לאמונה בשעת משבר . הוא שיאו של זמן מבחן קיומי.
האם זהו הזמן המדויק בו אנו עצמנו נמצאים? האם עלינו להמתין לנביא שישיר לנו שירה חדשה (שירו גאולים נאמר שם ואנו איננו גאולים לדאבון עיניים ולב)
ובכל זאת הרי לא יתכן שבטרם שעטו חילות סיסרא על עמק יזרעאל היה מונח בלב דבורה אותו השיר – שבגלל גאוה שהיתה לה  נאלצה לבקש ולהתחנן שתשרה עליה רוח הקודש: עורי עורי דבורה עורי עורי דברי שיר, ובטרם היכו הפלישתים מן המארב בגלבוע ההיה כבר מוכן דוד עם מילותיו הלקוחות מרקיעים עליונים – הצבי ישראל על במותיך חלל ?

האם מותר לדרוש מעצמנו מנהיג ראוי או קודם שירה ראויה? הרוח קודם, אם השררה?
אהה, אהה, הא בהא טליא!

הנה כך, השירה בפסח תהיה משיאי השירה היהודית – הגמרא בפסחים (דף פה, ב): "כזיתא פסחא והלילא פקע איגרא", כל אחד אכל כזית מהפסח אך ההלל הושר בחזקה, נדמה היה שהגגות עומדים לפקוע מעוצמת השירה /

 

התגובות למאמר 'מות הפיוט' מאת יוסף עוזר,
פורסמו ב 4-4-2008 בעתון "מקור ראשון" [פרשת תזריע]

 

הפיוט חי וסוחף- מאת פרופ' אפרים חזן

במאמר מרתק ומעורר מחשבה, הכתוב מנקודת ראות אישית מובהקת, הציג המשורר יוסף עוזר את הרהוריו לפיוט 'עזר מצרי היית' לפייטן הבבלי ר' עזרא בן ששון עזרא. עוזר התייחס בהתייחסות של 'קירוב ודחייה',  כדרך רבים אחרים שכתבו על פיוטים שונים מתוך מבט אישי. אלא שמורכבתו של הכותב והקושי לתייג אותו, הופכים את התגובה לאתגר מיוחד, ומבליטים את הצורך להתמודד עם השאלות המועלות. ההתייחסות האישית שלו לנושא מביאה אותו לכמה הכללות, הכרעות ומסקנות, שלא אוכל בשום פנים ואופן להסכים איתן, ואפרט כעת חלק מהסתייגויותיי.
לסמוך בוזגלו לבוזגלו
ראשית, הפיוט לא מת. אני חוזר עתה מיום עיון, שהסתיים בביצוע פיוטים בידי צוות מן התזמורת האנדלוסית. ההתלהבות העצומה של הקהל, הצטרפותו לפייטן, בנימין בוזגלו, ומחיאות הכפיים הסוערות תוך כדי שירת הקהל – כל אלה מלמדים שהפיוט הוא חלק מחוויית חיים מתפרצת. לא בכדי הזכרתי את שמו של הפייטן במקרה זה, זאת כדי לסמוך בוזגלו לבוזגלו, 'מבחן בוזגלו' מלמד על קשר בין דור לדור ובין שמחת פיוט לשמחת פיוט.  מכאן שאין מקום לדבר על מות הפיוט אלא אם כן מתכוונים להמיתו.
שנית, בניגוד לעולה מדברי עוזר, הקורא את הפיוט שלפנינו ומי שמכיר פיוטים בכלל יודע כי מכלול הפיוטים הם פיוטי גאולה דווקא.  גם אם נקבל את השם 'פיוטי הגלות', הרי שדחייתם תהיה בדיוק כמו דחייתו של 'היהודי הגלותי' בימים שאינם זכורים לטוב.
שלישית, עוזר כותב כי הפיוטים "אינם מאפשרים לילד להיות שותף בהם". נכון, שירה לילדים אינה שירה למבוגרים. ואל לנו לשכוח כי ספרות הילדים בכלל, וספרות הילדים העברי בפרט, היא מאוחרת למדיי. בילדותי בג'רבה ניזון יצר האהבה שלי לספרות ולסיפורים מסיפורי על פה שאבי ע"ה היה מספר ומן הסיפורים הכתובים בערבית-יהודית באותיות עבריות, וכאלה היו רבים בקרב יהדות תוניסיה. עם עלייתי ארצה, כבר 'בלעתי' ספרות עברית לילדים ונוער מכמה וכמה ספריות. האם זה אומר כי הפיוטים 'אינם מאפשרים לילדים להיות שותף בהם'. לא ולא. גם ריחוק השפה לכאורה אינו מחסום בפני הילדים ויעידו עשרות ילדים הבאים לאירועי שירת הבקשות ברחבי הארץ ומשתתפים בהם השתתפות פעילה. אמנם הם זוכים ל'שקיות' בתום המאורע, אך עירונותם במהלך האירוע ורצונם העז להשתתף בשירה עצמה, עתים אף כסולנים, אומרת כי הם שותפים מלאים ושווי זכויות, ומהם יצמחו הפייטנים לעתיד. אשר ללשון הגבוהה הם יפנימו אותה במשך השנים ולשונם תועשר מעבר ל'שמח ומבדח', ותעמיק מעבר ל'קרני תיש ושיני ליש'.
תובנה חשובה ניתן ללמוד מהשתתפותם של ילדים בני שש-שבע בקריאת התרגום בבית הכנסת התימני. כאשר הלימוד הוא חלק מסיטואציה קהילתית הילדים נשאבים לתוכה. קטע תרגום אונקלוס שסטודנט ללשון באוניברסיטה שובר עליו את שיניו – נקרא ברהיטות  ובדייקנות בפי ילד רך האמון על המסורת ועל מסגרת בית הכנסת.
לא לרידוד הלשון
ועוד כמה הערות: עוזר כותב כי "הגיע הזמן  ליצור ברצינות פיוטים חדשים ועכשוויים". אכן, הגיע הזמן, והדבר קורה כפי שציין כותב המאמר והדגים יפה. כל זה לא היה קורה אלמלא 'תנועת הפיוט' על כל גווניה ואלה רבים הם.
הוא כותב כי יש "לוותר על רוח הניו אייג' והפולקלור". אלא שאיני מבין מה רע ברוח הניו אייג' עם כל לועזיותו. אך יותר מכך קשה לי להבין את 'גיוס' הפולקלור לציון דבר שלילי. הפולקלור כשמו כן הוא 'ידע עם' ויש שפתגם, שיר עממי ואף תרבות חומרית, עשויים ללמד על עם ועל רוחו יותר מעשרות מחקרים. חקר הפולקלור הגיע לרמות גבוהות ומשמעותיות, אך הפיוט רחוק מן הפולקלור באשר הוא יצירה אישית מתוכננת ובעלת סגולות שירה מודעת.
ג. עוזר טוען כי לפיוטים יש צליל מלנכולי. כך בהכללה גורפת. אכן הפיוט הבבלי נוטה למלנכוליות מאז נהרות בבל, אולם גם בו יש שירים שמחים יותר, כגון הפיוט 'מה נאוו על ההרים רגלי…' שגם קיטועי המשפטים שבו תורמים משהו לחדוות הזמרה. אך פיוטים יש בעדות רבות, והפיוט המרוקאי, למשל, ברובו שמח ומשמח ומטיב לב.
ד. הוא טוען כי "הפיוט נדחה על ידי העולם הדתי –חרדי וכו". לאיזה עולם דתי חרדי כיוון הכותב? בוודאי לא לזה הספרדי, המתחבר לפיוט בכל הזדמנות הנקרית לו וגודש את אירועי שירת הבקשות ואת אולמות הקונצרטים של האנדאלוסית, ודי להשתתף בשבת חתן באחד מבתי הכנסת. על כורחנו נאמר כי כיוון לעולם החרדי האשכנזי – עולם זה מחובר לפיוט משלו, אלו פיוטי הימים הנוראים והמועדים והיוצרות לסוגיהן. האם נופתע לגלות ש'ונתנה תוקף' הוא פיוט מן הפיוטים הקדומים. יתר על כן, דווקא המנהג האשכנזי שמר על אמירת פיוטים בתחנתם המקורית בתפילה. וכך נוכל למצוא במנהגים מסוימים את הפיוט 'יום ליבשה נהפכו מצולים' לרבי יהודה הלוי מושר בברכת הגאולה על פי ייעודו המקורי, ואילו הספרדים ישירו את הפיוט בהתלהבות גדולה בהקשרים שונים, אך לא בתוך התפילה. ואם הזכרנו את יהודה הלוי, האם ההכללות הדוחות את הפיוט כוללות גם שירתו, ושירת גבירול, ומשה אבן עזרא, ואברהם אבן עזרא ורבי ישראל נג'ארה . קשה לשער.
הבטחתי לעצמי מראש להסתפק בהערות, שכן עיקר העניין אינו בהתייחסות לפיוט המסוים אלא בהכללות, באמירות ובקביעות שאיני מסכים עמן כלל. ובעיקר איני מסכים לרדד את לשונם העברית של הילדים. ילדים רדודי לשון יגדלו ויהיו למבוגרים רדודי מחשבה. האם ילד יכול להתמודד עם לשון גבוהה. ספרי הילדים של בני הדור הקודם יוכיחו.

* פרופ' אפרים חזן הוא ראש המחלקה לספרות עם

ישראל באוניברסיטת בר אילן
…………………………………………

עוד לא התחלנו להכיר – מאת יאיר הראל

יצירה חדשה ומשמעותית תוכל להגיע רק לאחר שיהיה מגע עם היופי והחכמה של הפיוטים ששרדו דורות רבים
שאלות חשובות וראויות מעלה יוסף עוזר במאמר שפורסם כאן. עוזר מכריז על מות הפיוט המסורתי, מציע לו מקום של כבוד במוזיאון וקורא ליצירה חדשה ועדכנית. אך בדרכו אל הפתרון הוא לוקה, לעניות דעתי, בניתוח שטחי של המציאות, כורך בכריכה אחת אוקיינוס שלם של יצירה ספרותית ומוסיקלית שאת רובו (לפחות בהקשר המוסיקלי) הוא עוד לא זכה להכיר, ואת טעמו אולי לא זכה לטעום, ובכך חוטא בחטא הקדמון של הממסד הישראלי המערבי.
עוד על הדרך הוא מבלבל בין הרבה עולמות שכל אחד מהם דורש התייחסות נקודתית מעמיקה  (ילדים, מבוגרים, אמנות מסורתית, מילים, מוסיקה, יצירה חדשה, יצירה קלאסית, מוסיקה פופולרית ועוד ועוד).
אקדים ואומר שאני כיוצר בא ממקום של שאיפה וכמיהה ליצירה חדשה, חסרת פניות וגבולות. גם בהקשר של הפיוט, כבכל יצירה מסורתית, ללא יצירה חדשה שרוח הזמן מפעמת בה המסורת עצמה מאבדת מכח חיוניותה ומהרלוונטיות שלה.
עד כאן טוב ויפה. אך בכדי לדבר על יצירה חדשה בתחום הפיוט, בישראל של המאה ה-21 הכרחי להבין את הקונטקסט ואת המושגים.
יצירה חדשה ספוגה
השבוע התקיים פסטיבל הפיוט הראשון בישראל (ומן הסתם גם בעולם בכלל), בירושלים ובירוחם, ביוזמה משותפת של בית אבי חי, אתר 'הזמנה לפיוט' ועמותת 'עתיד במדבר'. מופע הפתיחה של הפסטיבל הפגיש לראשונה בין ר' חיים לוק–  מגדולי הפייטנים בדורנו, אומן ביצוע אדיר בכל קנה מידה, שהציבור הרחב בארץ לא זוכה לשמוע, לבין אמני ג'אז ישראליים בינלאומיים. כן השתתו אנסמבל נגנים שמורכב בעיקרו ממוסיקאים צעירים שנולדו בישראל ומשתפים פעולה עם ר' חיים לוק בשנים האחרונות, ומוותיקי המוסיקה האנדלוסית בארץ.
היצירות שעלו במופע כוללות עיבודים מיוחדים לפיוטים מצפון אפריקה ומהמזרח ולשירים ישראליים. הקו המנחה בעיבוד המוסיקלי הוא הקשר הטבעי בין המוסיקה המסורתית ויסודות האלתור המוטבעים בתוכה  לבין שפת האלתור החופשי.
מה שקורה במפגש הזה גרם לי לבכות ולצחוק ולרקוד ולשמוח עד מאוד. המפגש עם המעמקים של הפיוט הצפון אפריקאי בהקשר הזה, כפי שעוברים דרך ר' חיים לוק הוא מהמם. כמו שציינתי ההרכב ברובו לא גדל על הדברים האלה, אך כולנו הרגשנו מבורכים עד מאוד, מלאים בהשראה, בהרגשת זכות גדולה ובתקווה.
עולם הפיוט, כמו המסורת בכלל, בהחלט זקוק למידה של ביקורתיות שאולי קצת אבדה לו בדורות האחרונים, תהליך שאפשר להבין אותו בעיקר על רקע האינסטינקט של אנשי המסורת לשמר מה שאפשר במרחב של תרבות ישראלית המבטלת  במודע, או שלא במודע, את היצירה המסורתית היהודית במזרח ובמערב כאחד.
אני מסכים שחסרה יצירה חדשה בתחום הפיוט, ובפרט בתחום של כתיבת טקסטים חדשים, ואולי גם מבט חדש על כל ההגדרה של פיוט בימינו. זה המקום היסודי ממנו אני אישית מגיע כאמן, אך יצירה חדשה משמעותית בהקשר של הפיוט חייבת להיות ספוגה היטב בכל הטוב שיש למסורת המוסיקלית הכי מגוונת ועשירה בעולם להציע.
לעשות את הטרנספורמציה
ידידי, יוסף עוזר, כאשר אתה מדבר על יצירה חדשה בתחום הפיוט ומפנה את מבטך בעיקר אל המוסיקה הפופולרית בעיני אתה טועה ומטעה.
הדוגמאות שציינת הן מבורכות. אני שמח על ההתעניינות שמגלים יוצרים רציניים מתחום הרוק והפופ בפיוט, מהיכרות אישית עם חלק מהדמויות, הם לא רואים את עצמם כתחליף. חשוב להבין שמדובר על התחלה של התחלה, ולדעת שעוד לא התחלנו להכיר את מה שנמנע מאתנו, וגם מאבותינו בחלק מהמקרים. הגעגוע העמוק שלנו הוא למים חיים שמחלחלים עמוק לתוך הנשמה, שמדגדגים את עומק הזיכרון שלא ידענו שהוא קיים, לפגוש את הקולות שדרכם עוברת חכמת הדורות, חכמה שלוטשה במאות שנים ושקנתה לה מקום בלבבות של דורות ששרו אותה. לחנים ששרדו מאות שנים יש בהם סוד וכח ואמת שחוצה גבולות.
כל מה שנכתב כאן בשנים האחרונות בתחום, כולל הדוגמאות היפות שמביא עוזר, עוד לא מתקרב לאחד מעשרות הלחנים המסורתיים לפיוט "ידיד נפש" לבדו, למשל.
אני מרשה לעצמי לקבוע שמעט מן המעט ממה שנכתב ימשיך ללוות אותנו הלאה, כפי שקורה לרוב היצירה שנכתבת במהלך הדורות ולא עומדת במבחן הזמן. מה שמצליח להחזיק מעמד לאורך מאה שנה הוא בכלל מעט מזעיר ואומר דרשני. וכאן יש לפנינו מאות ואלפי לחנים שצלחו את הדורות. יצירה חדשה משמעותית תוכל להגיע רק לאחר שיהיה מגע משמעותי עם אותו יופי, אותה חכמה. צריך לאפשר את החשיפה. ולדעת לעשות זאת בחכמה, באופן שיביא בחשבון את הפערים שנוצרו כאן בדורות האחרונים.
כן, יש פיוטים שבהקשבה ראשונית שפת הביצוע שלהם נשמעת רחוקה, וייתכן כי אכן ילכו לקבר, עם אחרוני הפייטנים שעוד שרים אותה במבטא כבד, כזה או אחר. אך גם זו הכרעה שלא הייתה עושה באופן קטגורי. יקומו אנשים רגישים שידעו לעשות את הטרנספורמציה, ולאו דווקא לבחור באופציה המיידית של חוסר הזדהות על רקע מבטא כבד.
מועלם מתחיל לבכות
אני רוצה לשתף כאן בחוויה קטנה ואישית, אחת מיני רבות בהקשר הזה:
אני עובר לפני התיבה בבית כנסת אשכנזי. יש לי בדם צד שזוכר שהוא היה מתישהו במזרח אירופה, בקייב ובריגה. יש בי גם צד שזוכר שהוא היה בבגדד ובכורדיסטן. אני נזכר פתאום בהקלטה של החזן שלמה מועלם. מועלם, מגדולי החזנים הבגדדיים של המאה ה-20, עלה לארץ בשנות ה-50. מישהו מהמשפחה הקליט אותו שנים ספורות לאחר שעלה לארץ. הקלטה פשוטה בטייפ ביתי בסתם יום שגרתי. מועלם שר במבטא עיראקי
כבד, וכמעט תמיד, כשהוא מגיע לבית השלישי של הפיוט הוא מתחיל להאט, לאלתר בקצב חופשי ולבכות. סתם כך ביום רגיל, בלי הקשר חגיגי, הוא שר את המילים והן גורמות לו לבכות.
התמימות הזו של מועלם, הכל כך נדירה במקומותינו,  נוגעת בלבי בעודי עומד מול העמוד. מתחשק לי פתאום להתפלל במבטא אשכנזי כבד, מבטא גלותי, לא ישראלי, לא מעודכן, כזה שבא מזמן, שאולי משמר איזה סוג של תמימות שאבדה. אבל אין לי מבטא כזה. אני נולדתי כאן להורים שניסו לשכוח את המבטא, להתמזג עם התדר הכללי. אני מנסה למצוא בכל זאת, בתנועה עדינה, את המבטא שלי.
יש משמעות למבטא אך מניסיוני ראיתי הרבה מקרים בהם לאחר תהליך משמעותי של הקשבה, למידה וספיגה, מצליח ביצוע כן ורגיש של לחן ממסורת כזו או אחרת, כאשר הוא מבוצע בהבעה יותר עכשווית, להישמע פתאום קרוב הרבה יותר. זהו עוד אחד מהאתגרים הגדול לאמנים, פייטנים, חזנים בני ימינו  – להצליח ליצור את החיבור באופן אורגני אל השורש ולהלביש אותו בלבוש  אישי כנה, אולי עכשווי יותר.
הילדים שרים סולו
אני תוהה האם עוזר מכיר את הלחן הנפלא של יהודי בומביי למילותיו של ר' ישראל נג'ארה – 'יונתי זיו יפעתך', המושר בטקס החופה. האם יצא לו לחזות בתגובה של ישראלים צעירים לפיוט הזה. או האם יצא לו להיחשף לעשרות הלחנים המופלאים שקיימים לפיוט 'שער פתח דודי', או 'ידידי השכחת', או 'שחר אבקשך' ועוד ועוד.
אני שותף לאינסטינקט המרדני הזה שמזהה איזו שהיא התחלה של נהירה של ציבור לכיוון מסוים ומרגיש את הצורך לעמוד מנגד. אך קודם ראוי לו למבקר שידע על מה הוא מדבר. הרוח המורדת המנחה אותו בדבריו, גורמת לו  לשפוך את התינוק שעוד לא נולד עם המים.
אכן לעיתים הגעגוע העמוק הזה מביא אותנו למקומות קצת מוזרים. זכיתי להיות בין המקימים של "קהילות שרות" והנחתי במשך חמש שנים את הקבוצה הראשונה בירושלים. לשמוע קבוצת ישראלים הכי מגוונת שאפשר לדמיין, שרה פיוטים עיראקיים כבדים, זהו מחזה שיכול להיראות תמוה. יש בו מן הפרפור הרוחני הניו אייג'י כלשונו של עוזר, אך הוא מבטא בראש ובראשונה את הצורך העמוק שלנו להיות במגע עם השורש, עם המעיין של חכמת הדורות. אז אם אנחנו חוטאים בתמימות יתרה ובאנכרוניזם מסוים – לא נורא. גם התהליך הזה הוא דינמי, והוא יוצר תשתית למשהו מבורר יותר שיבוא בהמשך.
אחתום בעניין האתגר של שירי הילדים. כהורה לילדים רכים אני נמצא בתוך ההתמודדות הזו. אני מחפש את הדרך אל הלב של הילדים שלי, ולא תמיד מצליח. הפיוט מעיקרו לא נכתב לילדים רכים, וכאן יש מקום חשוב ליצירה חדשה, שתעמיק את הרפרטואר שיש לנו להציע לילדינו, למשל בהקשר של החגים השונים. אך גם כאן האתגר הגדול הוא להצמיח יצירה שיונקת מהמכלול הרב תרבותי היהודי, מהמסורות המוסיקליות המגוונות.
ולזכור שבמקביל, אין כאן אמיתות מוחלטות. ראיתי ילדים בני שש שרים סולואים בשירת הבקשות. וראיתי את הבן שלי, עוד מעט בן שבע, לא חובב פיוט גדול אך פתאום הוא נדלק על פיוט לפורים ושר בלי להתבלבל את כל חמשה עשר בתיו.
………………………………………………………………………..
*יאיר הראל הוא מוזיקאי, מנהל ועורך הראשי של אתר "הזמנה לפיוט" ומנהל אומנותי של פסטיבל הפיוט.  חבר באנסמבל "האומן ח"י ("קולמוס הנפש"; "מגדל הפורח באוויר") ובטריו "תפילאלת"
………………………………………………………………………..

חווית הפיוט מבית אבא- בעקבות רשימתו של יוסף עוזר בגליון שבת פרשת צו : אסתר ז. ויתקון

…………………………………………………..
קראתי בענין רב את רשימתו הכנה של המשורר יוסף עוזר. רגשותיו המורכבים כלפי פיוטים מבית אביו וסבו , במהלך שנות חייו בארץ ישראל בעקבות השפעות תרבותיות שונות , שהביאוהו לשינוי טעם
הניגון המתלווה לשבת ולמועדים היהודים ועם השינוי רגשי האשמה,
קירבו אותי עולמו הרוחני היפה והמסובך  של יוסף עוזר, ועם
זאת התברכתי בליבי ,שבשונה ממנו אני מחוברת חיבור חזק, טבעי ומתמשך עם הניגונים מבית-אבי. ניגוני השבת, והימים הנוראים כשליח שציבור וחנוכה, וליל הסדר , שהביא עמו מגליציה. גם בני ואישי ואחייני ממשיכים להנות הנאה אקיטיבית מפיוטים אלו ,ואף הקלטנו את אבי מבצע את הפיוטים השונים. בימים הנוראים אני נוהגת להשמיע לעצמי את הדיסק ובו פיוטי התפילה של אבא לראש השנה וליום הכיפורים.
גם במשפחתנו
אוהבים יצירות קלאסיות מערביות מסויימות מאד,  ואוהבים שירי א"י היפה, שירי העמק וההר.ואני –  במיוחד את שירו של יהושוע רבינוב , שבא מבית חסידי ובשירתו משוקעים יסודות מיסטיים למרות שחי את חייו הבוגרים בקיבוץ–ירדה השבת על בקעת גנוסר, וירח עתיק בשוליה וכו'.( לפני שנים כתבתי מאמר על שירתו מושכת הלב והמיוחדת במינה) ואולם  יותר מכל אני מוצאת עצמי מזדהה עמוקות עם שירה הנפלא של פאניה ברגשטיין – שתלתם ניגונים בי אבי ואמי…כל הגה יתם וכל צליל יאלם והרני אתכם מעל לחשכת התהום.'
לניגונים ולפיוטים מבית אבי יש קדימות מוחלטת אצלנו במשפחה על כל שאר ההשפעות , שהוטמעו בנו , גם על הפיוטים החדשים והנעימות החדשות ,שנלמדו בישיבה או במסיבות רעים של הציונות הדתית .
אני מרגישה את חיי המוסיקה האמונית שלי כחוליה בשרשרת הדורות המוסיקלית, שכל דור מעבה את טבעתו מהפיוטים של בית אבא ומהפיוטים בני דורו. ולכולם יש מקום סביב שולחן שבת ומועד. כל משפחה עם הדגשיה והעדפותיה. במשפחתו של בני נתווספו
סביב שולחן שבת פיוטים נוסח אלג'ריה ,שבני התאהב בהם בשומעו
את חמיו, שר אותם. ותחושת העושר הרוחני מתעצמת, ואני מקווה לזכות לשמוע אותם על שולחן נכדי .

*אסתר ויתקון היא משוררת.
……………………………………………………………………………….

תגובת יוסף עוזר:

תגובה לתגובות פיוט
יש דברים שנראים כבדיחה לאחר מכן שמים לב שהם מחייבים מחשבה. מהי התשובה הנכונה לשאלות הרגשיות שעוררתי במאמר?

ראשית לכל: נוגד את השכל הישר להסיק שאני, הבטל בשישים טפות מים, ירצה ב…מות הפיוט. ענקי ישראל כתבו פיוטים! השאלות שעוררתי, [כך כותב פרופ' חזן], חשובות ובהן חשוב להתמקד.

גם הפרופ' שמתפקידו להביט במיקרוסקופ, התבצר בפרספקטיבה המתבוננת פנימה, הגן על העבר הפיוטי ולא השיב לשאלה הצופה למרחוק: מה הלאה?

יאיר הראל מונה למעני את הסיבות לנכור הפיוטים מהדור הצעיר בנוסח "יוסף עוזר אינו יודע שיש כתיבה למבוגרים ויש לילדים": ממש תודה, למדתי משהו. אבל יאיר, למען הרבות חכמה בישראל, צריך היה להוסיף: שהפיוט נראה מיושן כי הוא נזקק ללשון המקרא והמשנה, ושנהגו בצירופי לשון שהיום נראים מלאכותיים, וכו, וכו,  והוא אשר אמרתי: גם יאיר יודע שכותבי הפיוטים היו גדולי ישראל. והמשבר הוא שהעולם האמוני כיום אינו [!] מאפשר צמיחה של יוצרים חדשים.

שים לב יאיר הראל: מה שהדתיים יצרו בפיוט בלהט אמונה גדול ונטשו בדור האחרון, שרים היום החילונים בלי שום חיבור אמוני אך בהתלהבות מכמירת לב. יש פה מהומה קיומית וחוש הומור שהוא גרוטסקה של מצבנו הקיומי.
בכל אופן, המגיבים מביאים לראיה את חידוש הפיוט באולמות קונצרטים. החידוש הזה מביא בידור איכותי במקום הטלביזיה שנמאסה! הוא מביא גם פרסום וכסף ואין רע בזה! אבל אני מדבר על חידוש הפיוט האמיתי שהוא מתקיים רק בהיכלות הנפש . וכמעט שאין יצור כזה היום.

פרופ' חזן יודע שהרבנים היום אינם, מוסיפים ליצור יותר טכסטים אומנותיים. דברתי על שירת השבת כמו שהיא מופיעה בשיר "ירדה השבת על בקעת גינוסר" והיא שירה חילונית ומלאת פלא. לעומת השיר שבו האדם הדתי דוקא, מזמר על "מערב מזמינים ברבורים ממולאים שלו ודגים".

פיוט שייכתב היום אפשר שיובעו בו רעיונות הרבה יותר מופשטים כי התודעה של כלל האדם במאה העשרים עברה תמורה.
היום לא יכתבו: כמו שכתב אברהם חיון בר שלמה, בתורכיה- במאה ה18
בפיוט: אזכיר חסדֵי אל :
…רָחַשׁ לִבּוֹ לִדְבַר זִמָּה  לְהָבִיא וַשְׁתִּי עֲרֻמָּה / וַתְּמָאֵן לֵאמֹר: לָמָּה  אַרְאֶה יָפְיִי לְעַם נָכְרִי  – בשיר זה מובא קיצור המגילה והלכות פורים…

תורת הנפש, תנועת המוסר, ערכו הגובר של האינדיבידואל, כל אלו ועוד, יכתיבו יצירות חדשות ושונות ביחס לחוית האדם היהודי. על זה לא דברתם ולא אל זה נדרשתם וחבל.

אסכם:

1 פיוט מעולם דתי יצמח. העובדה המוחצת היא שאין יצירת פיוט חדש כדרך שרבנים כתבו .
2 הכותרת הפיוט מת היתה בחירה מוצלחת של העורך… היא בעצם צעקה להחיות את המת לא בפסטיבלים שהם מערביים מטבעם.
3 הספרות העברית ידעה רנסנס מדהים כי היא חידשה קונבנציות וז'אנרים.
4 אין בכח איש לדחות את הפיוטים וברור שהם אוצר יקר שהוביל את עם ישראל "עד הלום"
5 הפרו'פ מסביר "אשר ללשון הגבוהה הם יפנימו אותה במשך השנים ולשונם תועשר" תגובה: חשובה לי העשרת שפה. אבל לפי עקרונות האוריינות לא זו הדרך. אני בהחלט נבוך למדי מהידיעה שעד לעת האחרונה בכל דורות היהדות לא היתה ספרות ילדים בעולם היהודי!

 

מאמר נוסף של יוסף עוזר על העיר ירושלים באתר שלו בבננות.

0 מחשבות על “הַשִּׁירָה וְהַשְּׂרָרָה / יוסף עוזר

  1. אולי זה לא כל כך קשור, אבל מה שעלה בדעתי הוא דווקא עוד קבוצת מיעוט שלא יכולה להאבק למען עצמה- קשישים שגוועים בבתי החולים.
    למה מי שלא מוצא את מותו בתאונה צריך למות בבית החולים, עם ריח הדטרגנטים שמכסים על ריח ההפרשות, ועם האכזריות האדישה של המטפלים (ואין להאשים אותם בחוסר אנושיות. הם אנושיים באדישותם ובאכזריותם- הם לא יכולים לתפקד אחרת) עם ההשפלה והפומביות של הגוף ותפקודיו, עם העונש והסבל שאתה גורם בעצם קיומך דווקא לאלה שאוהבים אותך, עם הקורבן שאתה כופה עליהם להקריב בשבילך.
    למה יש אפשרות לבחור בלידה טבעית, אבל לא בפרידה טבעית מן החיים, במקום נעים, בבית?

    אהבתי

  2. זה נכון אמנם שהשיר הוא שורר של החיים או, על החיים, מן הסתם איך שתקרא לזה מר גיסר היקר.

    אלא, שבמובן הכי עמוק שיש, החיים הם שמולידים את השיר, התולדה ועצם הלידה של המילים, נובעת מסבל הקיום והתייסרו המין האנושי, השיר שורר את היסורים של החיים, אך נולד באופן טבעי מתוך האטמופסירה של הטבע, היקום וחבלי משעוליו, מהלכיו, זרמיו והתפעמויותיו של האנוש בטבע, טוב מאד. כרמיתי רינצלר

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s