הברווזים השחורים: הכיוון מזרח קומיקס פוליטי וחברתי

 

לא מעט שנים מנסים אוהבי קומיקס ישראלים למצוא פתרון לחידה מדוע תרבות הקומיקס למרות שורשיה היהודיים, לא מצליחה להיקלט ולפרוח בישראל. בוודאי שלא כמו בעולם המערבי שאליו אנחנו כל כך רוצים להשתייך. דודו גבע האבא הגדול של הקומיקס הישראלי, נאבק בכל כוחו לכבוש לקומיקס חלקה משמעותית בתרבות. הוא היה משוכנע שהיעדרה של מסורת ויז'ואלית הוא המכשלה העיקרית להצלחה, והאמין שדור האם.טי.טי שנחשף באופן קבוע למסרים מהירים וקטועים, יחולל את המפנה, לצערנו זה עדיין לא קרה.

 

ציטוט אחד בגיליון 15 של כתב העת "הכיוון מזרח" יכול אולי לספק תשובה מעניינת לחידה. הציטוט שייך לפראנץ  פנון, שקטע מספרו 'עור שחור מסכות לבנות' פותח את החוברת החדשה, המוקדשת ל'קומיקס חברתי-פוליטי'. "בכל חברה, בכל קבוצה," כותב פנון, "יש, חייב להיות, ערוץ, בכל קבוצה", כותב פנון, "יש, חייב להיות, ערוץ , דלת יציאה שדרכה האנרגיות המצטברות יכולות להשתחרר בצורת תוקפנות. לשם כך מיועדים  המשחקים במוסדות החינוך לילדים, הפסיכודרמה בטיפול קבוצתי, ובאופן כללי יותר, השבועונים המצוירים לילדים". פנון כתב את ספרו ב-1952, ואצלנו- כאן – כאז כן עתה – ידוע לאן דוהרת התוקפנות ואיפה היא משתחררת. אולי משום כך הקומיקס העברי צריך להיאבק על חייו  ועל זכותו להתקיים גם מחוץ לשוליים התרבותיים.

 

בקומיקס בכלל יש משהו פרדוקסלי. מצד אחד הוא נחשב "נמוך", עממי ושייך לתרבות הפופולרית, ומצד שני, במיטבו, הוא יצירת אמנות מורכבת. וככזה, צרכניו העיקריים – מזהים נכון גם עורכי הגיליון מתי שמואלוף ובת שחר גורפינקל – הם השכבות האליטיסטיות. "הקומיקס בישראל", הם כותבים, "מהדהד לחלוקת העבודות התרבותית והפוליטית בחברה. הוא אינו צומח מתוך המעמדות הנמוכים בחברה". ולכן כנראה הם מתקשים למצוא בקומיקס הנוצר כאן את הרוח הלוחמנית, הפוליטית, שהם מחפשים. מן המאמר שלהם מבצבצת נימה ביקורתית על הקומיקס הישראלי, שאותו הם מאשימים בביצוע "אסימלציה על מנת להתקבל בשווקים הגלובליים של אירופה ואמריקה". בניסיון להראות שאפשר גם אחרת הם מפרסמים בחוברת מאמרים הנוגעים לקומיקס בארגנטינה, באפריקה, באיראן, ומאזכרים את הקריקטוריסט המצרי המנוח, נאג'י אל-עלי. "הנדלה, דמותו המפורסמת ביותר", הם כותבים, "הדגישה את כוחו של הקומיקס לייצר אמירה מלאה ומתריסה".

 

כזה היה גם הברווז של דודו גבע, שנולד בין קריקטורה לקומיקס. וכאן אולי נעוצה המכשלה בדרישתם של עורכי הגיליון. על אמנות אי אפשר לצוות להיות םוליטית. כשהיא רק כזו, היא פלקט, בנוסח הציור של דולה יבנה, שמופיע בעמוד 44 בגיליון, המעוצב כמין מודעה לחטיפי תימן: "הם קטנים, הם שחומים, הם נעלמים ברגע. מיני ג'חנונ'ס". זה כנראה נראה לעורכים מתריס במידה הראויה. אבל מה עם תבוסת האשכנזים המפוארת של דודו גבע? עורכי הגיליון קובלים על כך שטרם נוצר הקומיקס על מהפכת הפנתרים השחורים, אבל שוכחים את מה שעשה גבע כבר לפני מיותר מ-20 שנה, בספר 'המגוחך' וב'יומן הפקיד', למתעשרים החדשים בעלי הסיגר והכרס. זה לא פוליטי? הם זוכרים רק את גבע מתרומתו לעיתון "הפטיש" (שהוקם בשנות התשעים על ידי עיתונאים ויוצרים מזרחיים), אבל מתעלמים מעבודה בלתי נשכחת שעשה תחת הכותרת" "אני גזעני? אחי נשוי לפרענקית".

ולמרות הגישה המעט שטוחה לשאלת האמנות הפוליטית, הגיליון בהחלט מעניין. הוא כולל כמה עבודות אמנות ראויות ושירים מוצלחים, וחוץ מזה הוא מוסיף כמעט סנטימנר (עובי) למדף הקומיקס הישראלי המצומצם עד דמעות.

  • הברווזים השחורים
  • ציפה קמפינסקי, 7 לילות – ידיעות אחרונות, יום שישי, כ"ח באדר, 4.04.2008, עמוד 22.

 

אודות Mati Shemoelof

משורר, עורך וסופר. A Writer
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, עם התגים . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

0 תגובות על הברווזים השחורים: הכיוון מזרח קומיקס פוליטי וחברתי

  1. קרוסלה הגיב:

    גם בהגדלה, הטקסט קטן מידי.

    אהבתי

  2. הנה הקלדתי את הטקסט

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s