מלחמת גרילה תרבותית: ראיון לגלובס

בחרתי להצטלם בחנות הספרים ובית הקפה "הנסיך הקטן"  בתל אביב.

מה חביב עליך בקפה הזה?
אהבתי את הנסיך לפני שהוא הפך לבית של השירה – אז הייתי יושב שם ואני שומר לו אמונים גם היום. הנסיך גם חבוי מהרחוב, אך קרוב אליו. הוא עומד באמצע של חנות ספרים משומשים שלא רודפת אחר רבי המכר כמו כל החנויות הנוצצות החונקות אותנו. ואפשר להיכנס אליו, לשכוח מהזמן, לצאת לחצר, לשבת מתחת לאריה בסימטה פלונית, לקפוץ אפילו לקפה רומנטי בסוניה, לקרוא טקסטים חתרניים בסלון מזל ולחזור לשיחות אינסופיות על קפה וסיגריה בתוכו.

 
מי היית רוצה שיישב בשולחן שלך ?
משה, סוקרטס, דיוטימה, ארז ביטון, טוני מוריסון, פרדי מרקורי, מחמוד דרוויש, סבתי, אחיותיי וילדיהן ואימא שלי.

אם היית יכול לצותת לשולחן הסמוך, מי היית רוצה שיישב שם?
הייתי רוצה שהנסיך הקטן יהפוך למכונת זמן, שבה אפשרויות שונות של ה"אני" שלי היו מתיישבות שם. הייתי מיידע אותן בדרך עקיפה שהן נקודות ציון בחיי – ולשמוע מה הן חושבות על מי שאני כיום. מה מתי של 1994, 1980, 1976 היה חושב על מתי של 2008.

ספר לי על דמות שהשאירה עליך רושם מיוחד.
ג'רי רובין (Jerry Rubin) מנהיג ההיפים בארה"ב כתב ספר אוטוביוגרפי "Do It!" בשנת 1970. למרות שלכאורה זה לא ספר פרוזה, אלא אוטוביוגרפיה, יש בו פרגמנטים של דמות מהפכן המבקש בעצם הכתיבה לייצר מבני חשיבה חדשים (נוגע בשאלות של גזע, סמים, חינוך, פמיניזם, מיניות ועוד). למרות שג'רי רובין לבסוף הפך לקפיטליסט, המסרים בספר של גרילה תרבותית השפיעו עלי מאוד. ולאחרונה בשיתוף שולה קשת מתנועת "אחותי" ועו"ד שלי דביר ייצרנו אירוע סולידריות והזדהות עם מפוטרות פולגת באיזור התעשיה של קריית גת בהשתתפות משוררים/ות ומוזיקאים/יות ופעילים/ות חברתיים/יות רבים/ות. האירוע היה מוצלח מאוד ויכולתי לראות כיצד רעיונות ספרותיים התרגמו לפעולות תרבותיות פרקטיות במציאות החברתית בישראל. ישנו דימיון מפליג בין הסיסמא של ההיפים וג'רי רובין – "Do It!" והסיסמא של חברת "נייק" – "Just Do It!" שמונה עשרה השנים המפרידות ביניהן רק מראות את מידת ההשפעה של התנועה על המחשבה האמריקאית. הניכוס של תעשיית הנעליים את סיסמת המהפכנים החברתיים הצעירים היא חלק ממעבר ממחשבה סוציאל-דמוקרטית שמאלית רדיקלית למחשבה קפיטליסטית שמרנית רפובליקנית.

לאיזה ספר אתה חוזר שוב ושוב, ומדוע?
התנ"ך. כי הוא מכיל ריבוי סגנונות, שפות, דימויים, דמויות. הוא לא שייך ליהודים, הוא לא שייך לנוצרים, או למוסלמים אבל אי אפשר בלעדיו. ברגעים של דיכאון הוא נותן נחמה וברגעים של עושר הוא נותן הודיה. ברגעים של ספק הוא מרחיק אתך לאופקים של תהייה וברגעים של גאולה הוא מתקרב לניצוץ המהפכה. ברגעים של אהבה הוא רוקד אתך, ברגעים של שינאה הוא מעניק לך עיר מקלט.

אתה בעיר זרה, ויש לך פנאי לבקר רק במוסד אחד,  מוזיאון, בית קפה או חנות ספרים. לאן תלך?
אני חושב שאשב בבית קפה. אני אוהב להביט מתוך זרות במתרחש סביבי. המבט הזה של הזר המנסה לדעת תרבות אחרת, מכיל בתוכו מוזיאון של התבוננויות וחנות ספרים של רגעים מרגשים ואפורים.

אתה צריך להעביר שעות אחדות בהמתנה לטיסה. איזה ספר תיקח איתך, ומדוע?
בפעם האחרונה בנסיעה לבודפשט לקחתי את מעין 4 שיצא לאחרונה וכלל את מערבון (כתב עת לקולנוע), "עין הכמהין" ספר השירה של ואן נויין והמון המון שירה חדשה. הייתי גם לוקח מאמרים שלא הספקתי לקרוא בפעם האחרונה שהייתי בסיני סיימתי את הספר  "דמשק שלי " של מזל ויגרט  (1983) שלא הצלחתי משום מה לסיים בישראל.

ספר לי על הספר האחרון שעבדת עליו.
 בחודש פברואר האחרון יצא לאור "ציור ללא קיר" הגיליון האחרון (מס' 15) של הכיוון מזרח בעריכת בת שחר גורפינקל ובעריכתי. הגיליון הוקדש לקומיקס חברתי ופוליטי.  הגיליון פותח ברצף של יצירות מדהימות של קומיקס שעוסקות בפאן החברתי, המגדרי, האתני ובאופן רב תרבותי. ורק לאחר מכן מגיע פתח הדבר ומאמרים על קומיקס. עבדנו הרבה גם להביא יצירות שיראו קומיקס שעוסק בבעיות שאיתן אנו מתמודדים בישראל וגם לשאול מדוע עד היום אין קומיקס שעוסק בשאלות מוכחשות. ההישענות בכתב העת על יצירות ויז'ואליות ואמנות פלסטית היא חלק מתהליך שעברנו בעריכה והייתה לי הרגשה שזהו כתב עת הכי אוונגרדי שהייתי שותף בו.

אם לא היית גר בישראל, היכן היית רוצה לחיות?
ברמאללה, בעזה או בכל כפר או עיר בשטחים הכבושים ובמחנות הפליטים. הייתי רוצה לחוות את המציאות מהצד של הכבוש. לא מתוך ערגה אוריינטלית, או מרומנטיקה של המוחלש. אני חושב שאפשר ללמוד רבות על אופקים תרבותיים חדשים דווקא מתוך המצב הקשה של אותן אוכלוסיות שהממסד מנסה בכל כוחו לדחות.

איזה מקום תופסים מוספי ספרות ומדורי ספרות בתפריט הקריאה שלך?
מקום גדול במיוחד. אני קורא בחו"ל ובארץ כל מה שמתפרסם. ההישענות שלי כיום היא פחות על העיתונים, אלא דווקא על הבלוגים, האתרים והעיתונות האינטרנטית. כי ניתן בקלות ללמוד על הלכי רוח במקומות שונים בעולם ובארץ בלחיצת כפתור. וכך רעיונות יכולים לעבור מגבול אחד למשנהו, מבלי באמת שנעזוב את הכורסא והמחשב. בעולם אני קורא במיוחד את הספרות של הניו יורק טיימס, והגארדיאן ובאל אהרם המצרי, הדיילי סטאר של לבנון ועוד. בארץ אני קורא במיוחד את ספרים הארץ ביום רביעי, תרבות וספרות ביום שישי, שירה חברתית שמתפרסם בקדמה, באתרים מיוחדים לאמנות כמו "מארב", "המאסף", באתרים מיוחדים לנקודות מבט מסוימות כמו אתר "מחסום" המביא את הקול של האוכלוסיה הערבית ומתרגם הרבה מעיתונים ערבים. גם הפלטפורמה של פייסבוק עשתה מהפכה וניתן להבין רבות על צורות אמנותיות ותרבותיות, מאנשים ששולחים שירים ברשת החברתית ועד לדיונים בפורומים על יוצרים ויצירתם באמצעות הקבוצות (groups) אליהן אתה משתייך.

האם לדעתך יש ב-2008 מקום למגזינים וכתבי-עת לשירה ופרוזה?
כן. אין תחליף אמיתי למגזינים וכתבי עת לשירה ופרוזה. למרות שכמעט לכל כתב עת יש אתר עדיין כתבי העת כמו "עיתון 77", "סדק", "דקה", "מאגמה" נחוצים. אין תחליף לתחושה כשאני מחזיק כתב עת, קורא אותו ומניח אותו בספרייתי. יש ממד חשוב ביותר המתבטא בנגישות לטקסט, לרעיון, באמצעות הצפייה הבלתי אמצעית במילה, בתמונה המונחת בצידה וכד'. באותה הצורה שוידאו לא החליף את הרדיו, כך ניתן לומר שגם כל המוספים האינטרנטיים לא החליפו את הצורך במילה הכתובה.
במובן התרבותי הרחב יותר, אין גם תחליף לעושר וההפרייה שכתבי העת לשירה ופרוזה ואף הפנזינים המחולקים חינם ("קטע", "נפץ", "אורבניה" ואחרים) מעניקים. תמיד לאחר שאני מסיים לקרוא את כתבי העת הצעירים והותיקים, המפורסמים יותר ומפורסמים פחות, קיימת התחושה שיש בידי כלים חדשים להבין את המציאות ולספר עליה לאחרים/ות.

יש בשנים האחרונות התרחקות של הקוראים הישראלים משירה.
שירה חיה כבר אלפי שנים. התנ"ך, שירת הטרגדיות היווניות, ההודיה לאלים השונים ברחבי העולם, המשוררים שהיו פוסעים מכפר לכפר ומספרים את הסיפור בואריציות שונות, עדיין קיימים ולא ניתן לעולם להכחידם.
נכון שיש תקופות שנדמה כי השירה והסיפורים הקצרים נדחקים הצידה, אך הז'אנרים הללו, כשהם מונחים בידי רבי אמן, מפעילים את קסמם בכל מקום ואל מול כל אדם. רק בשנה האחרונה הייתי שותף לעריכת "אדומה " בשיתוף של כתבי העת: "הכיוון מזרח", "מעין" ו"אתגר". אנתולוגיה זו של מאה משוררים ומשוררות, נתנה ייצוג גם לקול הערבי, המזרחי והפמיניסטי וקולות נוספים באופן הכי רב תרבותי. וללא העזרה של צומת ספרים, או סטימצקי הגיעה כבר למהדורה שלישית ומכרה מעל שלושת אלפים עותקים (במחיר של עשרים שקל ליחידה). ההצלחה האדירה של "אדומה" הייתה גם באופן הבלתי אמצעי בה היא דיברה לאוכלוסיות שונות שבאו לראות אותנו ברחבי הארץ. נכון, לא היו הרבה אנתולוגיות בשנים שעברו, אבל לאחרונה יש תחושה שמתחדשת האפשרות להתארגן בתרבות ולעמוד מול התאגידים שהתשלטו על עולם התרבות ולז'אנרים אותם הם מנסים לקדם.
מי שקורא את כתבי העת של "הו!", או "מסמרים" ואחרים מבחין שהז'אנר של סיפורים קצרים לא נעלם, אלא מתקיים בצורה נפלאה ומתבטא בצורות מקסימות על ידי כותבים שונים. לא מעט מסיפורים אלו גם מתפרסמים באינטרנט והופכים לנחלת הכלל.
אם כך קשה לי הקביעה האם רוב הקוראים מעדיפים רומאנים, או שמא התאגידים שקשורים להוצאות מעדיפים את הצורה הזו כדי לייצר רווחים גדולים יותר. בתור איש תרבות, משורר ועורך ולא איש עסקים, אני יכול להבחין בתגובות המגוונות ליצירות השונות שעולות באמצעות הסיפורים הקצרים והשירה. וקשה לי מאוד הקביעה שרוב האנשים מעדיפים צורה אחת על השנייה. ההפך, אנשים מרגישים בדוחק בתרבות הפופולארית המוגשת להם, אבל כשאתה מציע צורה תרבותית בלבוש חדש, הם נפתחים עם כל הלב אליה.

מה יחסך לגבי הוראת ספרות בבתי ספר?
זו שאלה ענקית שתשובה קצרה עליה לא תועיל. הייתי מבקש ממי שרוצה לשנות את דרכי ההוראה של הספרות בבתי הספר לעיין קודם בעבודת דוקטורט של דליה מרקוביץ' "אתניות חינוך וזהות: המקרה של בית ספר קדמה, תיכון עיוני בקהילה" (2007) על בית הספר ב"קדמה" בירושלים ועל הדרך בה הוא יישם שינוי מבני ותכני ועדיין העניק בגרות מלאה לתלמידים בשיתוף מלאה עם הקהילה.
חצי מבני הנוער בארץ לא מסיימים בגרות ולכן מערכת החינוך לא מתייחסת אליהם כשווים. שש מאות אלף ילדים חיים מתחת לקו העוני ולכן כל שינוי בבתי הספר לא יכול באמת לעזור להם, כשהמשפחות שלהם תחת מכבש של דיכוי חברתי. מדינת ישראל במאקרו צריכה להגדיל מיד את התקציבים למערכת החינוך ולעשות שינוי ערכי ולנסות באמת ליישם את עקרון שיוויון ההזדמנויות. זאת אומרת שהאוכלוסיות המוחלשות חייבות לקבל התייחסות אחרת ובתי ספר חזקים יותר. לא יתכן שיפריטו את מערכת החינוך בשורה של רפורמות שעוזרות לאוכלוסיות המבוססות.
נדמה לי שכל דיבור על תכני לימוד, שילוב רב תרבותי של פריזמות מגוונות, בהיעדר של מערכת מבנית וערכית סוציאל-דמוקרטית, הוא לא נכון. אך מאידך אי אפשר לעשות שינוי שהוא רק תקציבי וערכי, אלא חייבים בד בבד לעשות גם שינוי תרבותי בערכים שעליהם מבוססות המדינה, כלומר להעצים את הפריפריה, הכפרים הערבים, עיירות הפיתוח והשכונות ולהרחיב את רעיון האזרחות (למשל לקראת האוכלוסיה של מהגרי העבודה והפליטים) שיכיל רעיונות חדשים. לא יתכן שישבו אוכלוסיות שלמות בבתי ספר שהרעיון המרכזי של בית הספר מוחק את הנרטיבים שלהם.

מה מעורר בך השראה?
אני מקבל השראה מיוצרים/ות ששוכנים בגטאות חברתיים ולמרות תנאי החיים הקשים הם אלו אשר מקדמים את התרבות בישראל. למשל אני חש עוצמה רבה מתוך הכוח של המוזיקה המזרחית, אשר במשך שנים ארוכות שכנ
ה בתוך קהילות סגורות, בחאפלות, מבלי לקבל הכרה תרבותית בגיוון, בעושר ובהתכתבות הארוכה שלה עם רצפי שפה, זיכרון והווויה יהודית-ערבית. הצער בשירת הפיוטים של הלהקה העיראקית היהודית של צ'רלי בגדד, הטקסטים והשירה של זוהר ערקובי ארגוב ז"ל ואביהו מדינה (שיבדל לחיים ארוכים), הפאנק בשירה של ג'קי מקייטן, הסול של אהובה עוזרי ועוד – כל אלו יצרו בתוך חומות של חוסר הכרה והבנה ובו בזמן פתחו ערוצים חדשים של ביטוי.
ביצירה אליה אני שותף אני מנסה להאיר את הזרקור לקולות כאלו ולשתף אותם, כי אלו הם הקולות שבעזרתם ניתן לייצר שינוי חברתי. הם גם פותחים את הלב, הנשמה והרגש וגם מרחיבים את אפשרויות הביטוי וההשתלבות שלנו במזרח התיכון.

 
מהו הספר האחרון שקראת והשאיר עליך את רישומו, ומדוע?
הספר האחרון שקראתי והשאיר עלי את רישומו היה הספר של סטפן צוויג "העולם של אתמול" (1941), (הוצאת זמורה-ביתן, תשמ"ג 1982, תרגם צבי ארד)  זהו ספר שמראה את הקריסה הטוטאלית של האריסטוקרטיה הוינאית היהודית, זו שהאמינה בכל כוחה בשילוב, אינטגרציה עם העולם המערב אירופי. הספר מעביר בדיוק רב את עוצמת הנפילה של ערכי המודרנה, ההשכלה, האוניברסליזם, הליברליזם, אל מול מלחמות העולם. סטפן צוויג כאחד מהסופרים היהודים המצליחים באירופה לא מצליח להבין כיצד הוא לא איתר את סימני הדרך אל מול אותה אירופה אשר זיהתה את "היהודי" כחלק מפרוגרמה גזעית, אוריינטליסטית ואירופוצנטרית. הספר הזה חידד אצלי את ההבחנה כלפי אותה חשיבה. אני שואל את עצמי שאלות רבות כלפי הדרך בה ישראל מנסה בכל דרך לאמץ אל חיקה את אותו מערב אשר הוקיא את יהודי אירופה מתוכו. אני שואל את עצמי, באמצעות סטפן צוויג, האם ערכי המודרנה, ההשכלה, הדמוקרטיה, אשר קרסו במלחמות העולם, יכולים באמת להתגבר על גזענות, חשיבה גזעית ותהליכי הגזעה כלפי קבוצות אחרות. ומה התפקיד שלי, כאיש רוח, לאתר את הלכי הרוח המובילים למלחמות וכיצד ניתן להתמודד איתם. סטפן צוויג התאבד לבסוף לאחר שעקר וברח כפליט מאירופה. אותה אירופה שהייתה לו כיבשת רוחנית. הפגישה שלו המתוארת עם פרויד מראה את הכאב של האליטה היהודית כשהיא מבינה שכל אוצרות התרבות לא יכלו להציל את אירופה הנורמאלית, ואולי דווקא אירופה הנורמאלית מעולם לא הייתה קיימת, כשהיא מכילה בתוכה זרמים לא רציונאלים שכאלו.

מה חסר במיוחד בתרבות הקריאה הישראלית?
הייתי רוצה שתרבות הקריאה הישראלית תעבור סוג של ניתוח לב פתוח. משום שאני מרגיש שהלאומיות, והחשיבה האירופוצנטרית לא נותנת לנו אפשרות להיפתח אל המקום, אל המזרח התיכון, אל אוכלוסיות שלמות שנותרות מחוצה לה. הייתי רוצה להשאיר מקום לפחדים, לחרדות, לתקווות השונות, אבל במרכז, לא הייתי רוצה את אותה ליבה חד גונית, חד ערכית, את אותו מבנה היררכי שממקם את המערב מעל למזרח. אלא דווקא הייתי רוצה את מה שפרופ' יוסי יונה מכנה אופציה של "בזכות ההבדל". לתת מקום לגיוון, להטרוגני. ואז הקריאה יכולה להבין נקודות שונות שקוראות את החברה שלנו בצורות רבות. אין ישראלי, יש המון נקודות מבט על הישראליות, ואלו יכולות להשמיע לנו את הנחיצות בשינוי תרבותי וחברתי רחב. ואסיים בשורות המצויינות של המשורר הנפלא ארז ביטון המעבירות את התחושה עליה דיברתי:
 "מי שלא היה בחתונה מרוקאית מימיו […]
הנה לך כרטיס /
בוא כנס /
אל מהומות החזה /
שלא המית בו אף פעם".
אותה חתונה מרוקאית שהפכה למבט אקזוטי על היהדות המזרחית, הופכת לכרטיס כניסה, שמעניק המשורר,  למהומות חזה בשירה. אם לא תכנס (באמצעות הקריאה) לא לא תכיר את מהומות החזה, דפיקת לב שלך תחסר ובעצם התרבות בישראל תהיה מוגבלת.

בועז כהן, גלובס תרבות ב-12.5.2008.

פורסם על ידי Mati Shemoelof

Mati Shemoelof was born in 1972 in Haifa. He is a poet, editor, and writer. He graduated with honors from the University of Haifa where he studies Film and History. He has published seven poetry books so far. The last of these was published in Germany in 2019 in a bilingual edition "Baghdad | Haifa | Berlin", published by Aphorismha Verlag [Berlin]. His first article book “An eruption from the east: Re visiting the emergence of the Mizrahi artistic explosion and it's imprint on the Israeli cultural narrative 2006-2019“ was published on “Iton 77” publishers in Israel (2020).

%d בלוגרים אהבו את זה: