מדף הספרים שלי: רשימה שהתפרסמה במעריב

 

הספרייה של מתי שמואלוף

הספרייה שלי

ספרייתי מכילה זיכרונות מתקופות קריאה שונות. ישנה התקופה הבודהיסטית, היוונית, המזרחית, הערבית האפרו-אמריקאית, ביקורת הציונות והתקופה היהודית ועוד. בכל תקופה קניתי ספרים חדשים ובעיקר משומשים, שאלתי ספרים ולא החזרתי, הושאלו ממני ספרים ולא הוחזרו. אין לי חברה זוגית, אין לי מדינה שפויה, וגם לא מולדת, אבל יש לי ספרים שהולכים איתי בנאמנות מדירה לדירה.

הידע שבספרים מחכה כל הזמן להיפתח ולנשוף בנו כוח לשינוי. הספרים הם המכונות, החיילים של המהפכה, ובעזרתם אני מאמין בעתיד אחר לי ולמדינה במזרח התיכון.
הקלישאה אומרת שעשרה ספרים לא יצליחו להיכנס לרשימה אחת. אבל אנסה לתאר תקופה אחת מכל התקופות שבספרייה שלי ואדגיש שאפילו ספר אחד לא יוכל לתאר את החוויה המיסטית והפוליטית של הקריאה בו. אתאר את התקופה האחרונה שבה אני נמצא כי בה נמצא הנצח שלי.

ציפור בין יבשות (שירים) – ארז ביטון
ארז ביטון הוא הבסיס לתודעה התרבותית שלי. הוא כותב כמו מרטין לותר קינג והוא מלא חמלה ואהבה במצב של דיכוי קשה. בעיני זהו אחד מספרי השירה הכי טובים שנכתבו ואני מחובר אליו ברמה התרבותית כמשורר, כאבא רוחני, שממנו אני מתחיל לכתוב ובמישור של עוגן מזרח תיכוני למקום בו אנו חיים.

כל ספרי השירה של ברכה סרי
ברכה סרי, היא דוגמא מרתקת למה שכינה טופאק שאקור (2pac ) "פרח שגדל בבטון". בפוריות רבה, שנה אחר שנה, מוציאה סרי את ספריה בהוצאת "האור הגנוז". בכל פעם שאני מוזמן לערבי שירה, אני מניח לצידי את אחד מספריה וקורא בהנאה את שיריה לקהל. אני יודע כי רובו של הקהל לא מכיר ולא קרא ספרי ברכה סרי. בשנות השמונים היא כתבה את "קריעה", אחד המחזות הקשים שנכתבו בתיאטרון הישראלי, שעובד להצגה על ידי אמיר אוריין בתיאטרון החדר.
היא כותבת בשפה פשוטה כסוג של משוררת כמיטב סיגנון הכתיבה של הביטנקיות – אשר כתבו בשפה בהירה וניסו להוריד את השירה ממגדלי השן שלה. ברכה סרי לא מוותרת על הנחת ההיסטוריה שלה כאישה וכמזרחית ומאידך היא מגחיכה את הסטריאוטיפים של החברה. לאחרונה ספרותה הפכה יותר ויותר רוחנית ומלאה בעוצמה ואור.

כל ספרי הוצאת בימת קדם
שמעון בלס, אלה שוחט, שושנה שבו, עידית שמר ויצחק גורמזאנו גורן הם כמה מתוך הכותבים והכותבות שספריהם ראו אור בהוצאת בימת קדם. ההוצאה נוסדה כדי להציג את היצירה המזרחית ונפלאותיה. בתחילת שנות האלפיים פירסמה ההוצאה גם אנתולוגיות של מאה יוצרים ומשוררים בשירה ובפרוזה כדי להציע אפשרויות קריאה נוספות לספרים שעד אז הציג משרד החינוך. כתב העת "הכיוון מזרח" יוצא גם הוא בהוצאה זו. חלומי התגשם ויצא והפכתי לאחד מעורכיו והוא היה לי למעבדה של חלומות רבים.

כל הספרים של סמי ברדוגו
סמי ברדוגו הוא הסופר האהוב עלי. הוא מצליח להתחקות אחר הנימים הכי רגישים של החברה בישראל. הוא לא כותב מאז'ורי, כלומר לא מבקש להקיף את כל התרבות בכתיבתו, אלא מחזיק בפינה שלו ועוקב אט אט אחרי גיבוריו. לשמחתי יכולתי לערוך כמה מסיפוריו הן ב"תהודות זהות: הדור השלישי כותב מזרחית" והן ב"הכיוון מזרח". בכל קריאה של סיפוריו נוספה חוויה משמעותית ואחריה פרשנות והתפעמות. אני זוכר שאחרי קריאות מרובות בעריכה של הסיפורים, סיפוריו של ברדוגו נצצו בשיאים של כשרון וידע אדיר בחוכמת אמנות הפרוזה.

הרנסנס בשירה המזרחית של ימינו
לאחרונה יש רנסנס של השירה המזרחית. ודי למנות את "צימאון בארות" של אלמוג בהר, "אינה דדי: משירי האם הגדולה" של יעקב ביטון, "היהודים" של סמי שלום שיטרית, "יפה אחת קודם" של ענת זכריה, "חול ולימונים" של משה אוחיון, "הבולימיה של הנשמה" של אמירה הס (שכל ספריה ראויים לציון) ועוד. אי אפשר לעצור את עוצמת הריפוי, השמעת הקול והחזון התרבותי הרחב של משוררים הללו. השירה והתרבות בישראל תישאר מצומצמת ותחסיר חזון וסדר יום חברתי חדש לחברה בה אנו חיים ללא שירה זו. הארמון בעל אינסוף הדלתות של אלמוג בהר, העוצמות של הדיסטורשון היהודי של יעקב ביטון, התודעה הגלותית של סמי שלום שיטרית, הנועזות המגדרית של ענת זכריה, אהבת דימונה של משה אוחיון והחוכמה העשירה של אמירה הס, כל אלה הם חלק מנפלאות השירה הזו.

הספרייה של מתי שמואלוף

הספרייה שלי

<!–<<>>

כל הספרים שכתבו יהודה שנהב וחנן חבר
אין מקום לחוכמה שלנו ללא ההיסטוריה. אי אפשר לייצר שינוי ללא הגבישים הטהורים, הקריסטלים הרדיקליים שבאים מהאקדמיה.

חנן חבר מצליח בספרו האחרון "הקאנון והלאום" לבקר את הלאומיות מהתחלתה בפלסטין המנדטורית ועד ימינו.
חבר עובר תקופה אחר תקופה ומזהה באוסף מאמריו המבריקים את הדרך בה הלאומיות כוננה את התרבות וההפך. בקריאה הפוסטקולוניאלית הוא מאתר את הדפוסים החוזרים וממציאים את הסיפור המעגלי המוביל מגולה לגאולה ושתחילתו קודמת בהרבה "ישראליות.  הוא מתחקה אחר הציר הלאומי, כדי לבדוק מי נותר בחוץ, מי הפך לאחֵר של המעשה הלאומי ומחזיר אותו בקריאותיו החדשניות לחיים.

יהודה שנהב, הוא הדו בוייס (W. E. B. Du Bois) (אותו סוציולוג שחור שהיה לראשון שכתב על התודעה הכפולה של השחורים בארה"ב ושסיים את אוניברסיטת הרוואד) של החברה בישראל. הגותו הסוציולוגית מתחילה בחקר הבירוקרטיה והניהול בתוך הקפיטליזם האמריקאי. הוא ידע לצאת נגד קשר השתיקה על השאלה המזרחית ואיפשר לדור שלם של חוקרים וחוקרות לדבר על מזרחיות באוניברסיטאות. אחר כך ערך ספר על המצב הקולוניאלי וביקש לתת דחיפה לדה-קולוניזציה של התרבות והחברה.

בית בקהיר של נג'יב מחפוז, בתרגום של סמי מיכאל
אי אפשר להבין את ההיעדר של תרגומי ספרים מהשפה ערבית לשפה עברית.מדינה ישראל היא המדינה ה"ערבית" היחידה שלא מכירה את תרבות אדמתה. ובכל זאת התרגום של סמי מיכאל מביא לתוך העברית את אחת מיצירות המופת של התרבות הערבית. נגי'ב מחפוז מתחקה אחר קורות משפחה קהירית וצמיחתו של האינטלקטואל המודרני. מחפוז עומד לצד עיתות הזמנים וכותב ברהיטות ביקורת חריפה על המודרניות והיכולת שלה לתת לנו גאולה, קידמה, באמצעות האידיאולוגיות הגדולות.

כל הספרים של הוצאת אנדלוס
מה להוסיף. ישראל לא תוכל להתקיים ללא התרבות הפלסטינית הגולה והמקומית. במיוחד אציין את התרגומים של מוחמד חמזה ע'נאים המנוח לשיריו של דרוויש.

קשת של דעות: סדר יום מזרחי לחברה בישראל, עורכים: יוסי יונה, יונית נעמן ודודי מחלב
גדלתי בקשת הדמוקרטית המזרחית. בתוכה למדתי על אפשרויות חדשות של חשיבה. למדתי על אפשרויות לחזון חברתי חדש. כל מאמר בספר העשור של הקשת נותן לנו אפשרות רעננה לגשת לחשיבה על צדק חברתי, ערבות הדדית והשתלבות במזרח התיכון.

האוטוביוגרפיה של מלקולם איקס
זהו הספר ששינה את חיי. קריאה בספר מלמדת כי אפשר לגדול בגטו ולהפוך למנהיג ואי אפשר לעבור שינוי חברתי, ללא שינוי רוחני. צריך ואפילו חייבים לעמוד בכל הכוח ולדרוש שינוי חברתי, כי אחרת השלווה צבועה. האוטוביוגרפיה עדיין לא התרגמה לעברית, והיא מדגימה את היצירתיות והתרומה המשמעותית של התרבות השחורה לחזון של עולם חדש, והשם ישמור, עד כמה היא רלוונטית לימינו.

 

הרשימה התפרסמה ב"ספרים" מעריב 12.6.2008.

אודות Mati Shemoelof

משורר, עורך וסופר. A Writer
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, עם התגים , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.