דליה מרקוביץ על יוחאי מטוס – "בראש ערוף"

 

Talking Heads | דליה מרקוביץ'

זוהר אבוד

בניגוד לשמה, מציעה התערוכה "בראש ערוף" חקירה רפלקסיבית של הפנים, הנתפסים כראי הנפש. פניו של האחר – פניה של האחרוּת – מתפקדים כאתר אותנטי, ייחודי, שהוא "מעבר לכול תיאור",[1] ואף כמטונימיה של הגוף הביוגראפי השלם. הכוח הייצוגי הטמון בהם, מעניק חרך הצצה ייחודי אל נבכי "האני האותנטי", אך בה בעת הוא מרמז, כפי שעולה משם התערוכה, כי האותנטי מתקשה להתאקלם במערך הייצוגים הנורמטיבי.

הדיוקנאות המרכיבים את הסדרה, מצליבים אסתטיקה קווירית עם דימויים של גבריות אחרת, המתוארת מנקודת מבט ביוגראפית. העבודות מנציחות רגעים אישיים מגוונים באמצעות סדרה של תצלומים מטופלים ופעולות שונות של התחפשות, שיש בהן מן האינטימיות והבדיה, המאפיינת את יצירתו של מטוס מראשיתה. כל הדיוקנאות מאופיינים בחריגה משיטות הייצוג המקובלות. קיבוצם יחד מייצר מעין עדר של "כפילים" משובשים, המטילים ספק באפשרות קיומה של דמות לכידה ומגובשת.

הפורטרטים נרקחו ברובם משברי איברים, קולאז'ים סוריאליסטיים, ציפוי לכה ונצנצים כחולים. החומר האבקתי המנצנץ ממלא בדיוקן תפקיד כפול: מהותו חודרת הכול מייצגת את האנימה – היסוד הנשי, המוטבע על פי קרל יונג[2] ב"אני" הגברי – הזכרי, ובה בעת הוא מתפקד כסוכן של זוהר בעירבון מוגבל. התוצר הסופי מגולם בדמות סהרורית-"מודולארית"-מקוטעת, המתקיימת בממלכת הטרש והקיטש. כל אלו הופכים את שטח הפנים של הגוף, למצע קקופוני – דחוס, המייצר הזרה חריפה לתפיסת הגבריות המקובלת.

לצד עבודות הדיוקן, ניצב נוף מפוברק המשמש כתפאורה של האירוע כולו. הנוף מורכב משני דולפינים מלאכותיים, ושקיעה "מרהיבה" בצבעי פסטל. הדולפינים שפוסלו מפורצלן, מזנקים אל ריק פרודי, כשהם נוטפים שכבה בוהקת של נצנצנים שהתקרשו. השפיכה הנוצצת, הכחולה, העצלה, של החומר המתכלה והזול, מעצימה את המתיקות הסכרינית המיוחסת לחיית המחמד הימית. כזהו גם הפוסטר הישן, המשחזר דימויים חבוטים של גלים מלטפים ושקיעה רומנטית.

התמונה הכוללת מוסרת לצופה את "גן העדן האבוד", המתענג באירוניה גלויה על הבדיה האסתטית המפורשת שהוא חושף לראווה. כדי להעצים את הממד האירוני, הוצב הנוף הקפוא דווקא לצד הדיוקנאות, ולא כמתבקש – בגבם. מיקום זה מקנה לנוף מעמד של אובייקט עצמאי, המשגר קריצה מבודחת אל הזוהר "ההוליוודי" ההזוי הנשקף מן הפורטרטים עצמם.

זוהר אבוד מאוד

סדרת העבודות "מדוזה" מוליכה את הדיוקן העצמי של מטוס אל מחוץ למיקומו המגדרי ה"טבעי", שכן הגורגונה מדוזה הייתה בעברה נערה יפיפייה ורבת חן. אולם, זעמה של האלה אתנה, הפך את פניה החינניות של המדוזה לסמל מטיל אימה. מאז, מאופיינת דמותה, בתווי פנים גבריים: פה ענק, נחיריים רחבים, ניבים חדות, לשון מחורצת ופקעת שיער מתפתלת – שורצת נחשים ארסיים. עיניה של המדוזה נשפו זעם רצחני; כל מי שנתן בה את מבטו הפך לנציב של אבן. מאפיינים אלו הפכו את דמותה של המדוזה לייצוג בלתי אפשרי: היא דמות נשית הנטועה בתבנית גברית – היא טוענת לכוח אך נמנעת מלממשו, שכן אילו מימשה את האיום הגלום בה לא ניתן היה להביט בדימוי. במילים אחרות, המדוזה מגלמת תבנית מגדרית שלא ניתן לייצגה; בפניה נטוע מבט שאינו ניתן לצפייה.[3] מטוס פתר את בעיית הייצוג באמצעות יצירת דימוי היברידי – "רואה ואינו נראה"/"נראה ואינו רואה" – המאופיין בעיניים מהופכות המכוסות בשכבה של לכה. זהו פורטרט עצמי שוויתר במודע על הכוח הגלום במבט, ובתוך כך חילץ את דיוקנו מן המבט המגדרי המקטלג המאפיין את המובן מאליו.

בסדרת העבודות "שנה טובה" (2008), מקודד הכוח החברתי המאבן, באגרוף שנשלח בהתרסה אל הריק. זוג האגרופים המאיימים, כמו קורעים מסווה בלתי נראה, ארוג מאלפי פיסות זוהרות של נצנצים כחולים. התוצר הסופי מורכב ממחווה גופנית אלימה, עדויה תכשיטים כבדים ושכבות עבות של אבקה זוהרת. תבנית שעטנזית זו, מכוננת יחידה גופנית מורכבת, הטומנת בחובה דרך קבע "חלק מן התיאור השולל אותה".[4] עבודת הוידיאו "Making Up Tears" (3:40 דק'), פורעת אף היא את הקונבנציות הגבריות המוכרות. העבודה צולמה במרחב האינטימי – בחדר השירותים הביתי של מטוס. מטוס נראה כשהוא עומד מול עדשת המצלמה המתפקדת כמעין מראת טואלט. ברקע מתנגן השיר –"Nothing's Gonna Stop Me Now"– הלהיט הפתייני של אלילת הפופ הנשכחת סמנתה פוקס. מטוס מטביע את מבטו ב"מראה", תוך שהוא מורח על פניו בריכוז שכבות עבות של איפור עשויות נצנצים כחולים. ההתבוננות באני המשתקף במראה – בבבואה של הדבר האמיתי – חוזרת ומייצרת שוב ושוב, דימוי שנלכד בתוך עצמו.

הייצוג המִמתי, האשלייתי, מסמל אובדן כפול המגולם הן בפעולת האיפור ההופכת מאקט של התקשטות לאקט של יציאה לקרב; הן בתשוקה הממכרת, הטמונה בהתבוננות הנרקיסית המובילה לחיפצון עצמי. אולם בניגוד לנרקיסוּס שאינו יודע כי הוא צופה בדמותו שלו עצמו, חושפת פעולתו של מטוס את הממד הפרפורמטיבי הטמון בדימוי, ואת האופנים בהם הוא הופך לדבר "האמיתי". הפרפורמנס מאפשר לצופה לעקוב אחרי יצירת האשליה, ואף להיות שותף לכינונה. מהלך מורכב זה מסמן את הדימוי המוגמר כאקט ביצועי "מסוכסך", המחבל בצורה מכוונת בצימוד הבינארי גבר/אשה.[5] האלמנט הכוחני הטמון בבריאה העצמית, מגולם באקט היציאה לקרב. הקרב המטפורי מתפקד ביצירה כמניפסטציה של התהליך הדיסקורסיבי עצמו, תהליך המתעקש לעצב את הגוף כסובייקט מגדרי מובהק ("גבר" או "אשה"). הכוח החברתי נוכח גם במנפיסטציה מסוג אחר, המופיעה בעבודה "ליקויי" (2007). בעבודה זו הפך שמו של האמן לאובייקט פאלי אלים, המדמה צורה של מטוס קרב. מטוס הקרב קשור בטבורו לגבריות ולמלחמה. המטוס נבנה באמצעות קווים גיאומטריים פשוטים שייצרו נורות הפלורסנט הלבנות. דומה כי הקו הישר והפשוט מגלם את היפוכו הקוטבי של המעוקל, המעוות והאי-רציונאלי. המטוס הרציונאלי – הגברי, משייט בשמים הפתוחים וכופה עליהם את שלטונו. אלא ש"המטוס" המסמן את האמן, חב את קיומו הממשי לאור הניאון הזמני שמפיק הריצוד הפלורסנטי. פעולה זו ממירה את המרחב הגברי באפקטים קליידוסקופים זוהרים המאזכרים בחזותם האשלייתית רחבת ריקודים נוצצת. אפקט זה מנשל את הייצוג הגברי מכוחו ההתקפי, ובתוך כך מתיק את הפעולה האמנותית מן המרחב הציבורי, הנוכח בעבודות מוקדמות של מטוס, אל הממד הםוליטי המקופל באישי.

הצלבת הזהות המרחבית עם הזהות הגברית הקווירית, מופיעה גם בעבודת הוידיאו "Fame"  (2005, 7:50 דק'). העבודה מתעדת ריסוס כתובת גרפיטי נוצצת על קיר מתקלף בדרום תל אביב. הגרפיטי מהווה חלק מתרבות הרחוב הקווירית שהתפתחה בשנים האחרונות בישראל. לצד הגודש המילולי הממוסחר המציף את המרחב הציבורי – סטיקרים, שלטים, מודעות ופוסטרים, ולאחרונה גם מסכי ענק – משמר הגרפיטי את מעמדו כצורה אלטרנטיבית של דיבור. החזות "הגנרית" המאפיינת מדיום ויזואלי זה, מאפשרת להעביר מסרים קליפיים הנושאים אופי אנונימי – פיראטי. מטוס בחר לקודד את המסר, המיוצג גם בדיוקנו האמנותי, באמצעות המילה הנוסטלגית – Fame – המשמשת כמעין מטונימיה של התרבות הקווירית עצמה.

"Fame" הוא שמה של סדרת נעורים מיתולוגית, המתעדת מרדף אינסופי בעקבות התהילה הנכספת. אולם השימוש שעושה מטוס במילה מתויגת זו, חושף את העורף הלא יציב של החלום הקפיטליסטי. מטוס התיז את המילה הזוהרת על קיר תל אביבי עלוב וסתמי. דֶבק, מסקנטייפ ונצנצים כחולים, הם חומרי הגלם ששימשו להפקתו. האפקט שמייצר הזוהָר המתכלה, קורץ באדישות מלגלגת לסרגל המאמצים ההישגי שאימצה החברה המודרנית, ואף מעיד בחזותו הזולה, הזוהרת, על האסתטיקה הקקופונית החריגה המאפיינת את התרבות הקווירית בכללה.

השפה הקווירית מורכבת מחומריות זולה ומתכלה, הנראית במבט ראשון כמו חצר גרוטאות רעשנית. הצבעוניות הקאמפית במופגן, הופכת את האסתטיקה הקווירית הצוהלת למפגן אנדרלמוסי הגובל בביזאר. התוצר הסופי מגולם בזוהָר תלוש ומרופט, המייצג את היפוכו הקוטבי של עיקרון הצבירה הבורגני. אם החלל הבורגני משכפל בתוכו עקרונות של סדר ושליטה, הקוויריות היא התעוזה הכאוטית המקננת בשטחי ההפקר.

תודעה זו מוטבעת גם על שטח הפנים של הגוף הקווירי, כפי שמגלמות עבודותיו של מטוס. הגוף הקווירי הפך את חוסר היציבות לחלק בלתי נפרד מהווייתו. הדיפוזיות המאולתרת, לכאורה, כוללת בגדים מצועצעים, אביזרים בלתי שגרתיים ואיפור כבד. לעיתים אף הופך הפרפורמנס הססגוני להצהרה פיזיולוגית קבועה, וזאת בעקבות שימוש אינטנסיבי בקעקועים ובהורמונים. המראה הוא תמיד קרנבלי, אך לא בהכרח מן הסוג הנהנתני. נוכחותו הכפולה: ביצירות האמנות ובחיים עצמם (כפי שמגלמת העבודה "Fame"), מבקשת למקם את הקווירי בנבכי המובן מאליו, ולערער בתוך כך על תיוגו הסטריאוטיפי כאיקונה של המוזר, החולני והסוטה. אורח חיים זה מצליב יחד מיניות, יצירה ואסתטיקה, ואף הופך את החיים עצמם לעבודת אמנות מתמשכת. החשיפה האמנותית והאחרת, תובעת להעניק למה שנתפס כ"גן החיות" הפריקי של המוזרויות האנושיות, נראוּת פומבית המסומנת באמצעות כוחו של הסגנון.[6]

מטוס עסק בתרגום הזהות הגברית, האחרת, למונחים חזותיים כבר בעבודות קודמות. בעבודה "I'm Jay" – "I'm Not" (2007), ייצג הבגד הריק את מהותו החמקמקה של הגוף. במרכז היצירה עמדו שתי גופיות עבודה לבנות ששימשו כ"לוח מודעות" גופני – נייד. על "הלוח" נכתב, תרתי משמע, התעתוע המגולם בזהות וזאת באמצעות הכתובת המשובשת "I'm Jay". גם הפעם נכתבה הזהות באמצעות הנצנוץ הכחול.

הצימוד הבינארי שייצרו ההצהרות החידתיות, התייחס הן אל אקט היציאה מן הארון, הן אל תפיסת הבגד כנשא של זהויות. השימוש בבגד כאמצעי לסימון הגוף כסובייקט מיני, המצהיר על העדפותיו המיניות, מנכיח את הממד הפרפורמטיבי של הזהות ואת התנועה הדינאמית המתקיימת בין עמדות סובייקט שונות. "טעות הכתיב" המכוונת,  מצהירה ומסתירה, חושפת ומחביאה, זהות שמסרבת להיכתב בהתאם לכללים המקובלים. ברוח זו, מבקשת ההצהרה הפומבית הטמונה בכיתוב הגלוי, לפרוע את הקשר המחייב שכופה המוסכמה החברתית – הציבורית על ההגדרה האישית של ה"אני". בה בעת, פועל הדמיון בין שתי הגופיות לטשטוש קווי התיחום הדרמטיים המבחינים את הזהות המינית "הנורמטיבית" מן הזהות המינית "הסוטה".

העיסוק בחומרים מתכלים, תוך הנכחת התרבות והזהות הקווירית, מהווה המשך ל"אמנות הרחוב" בה עסק מטוס שנים רבות בשיתוף עם מיכל צדרבאום. בפרויקט שלטי הרחוב התערבו צדרבאום ומטוס באתרים שונים במרחב הציבורי, וזאת באמצעות לבבות מפוקסלים שקישטו פינות רבות בעיר. העבודה "לב שבור" (2007), היא אחת מן ההתערבויותהפיראטית הבולטות שנוצרו בסדרה זו. העבודה מתעדת הרס של לב גדול שנבנה מאריחי קרמיקה אדומים בשדרות רוטשילד בתל אביב. הלב האדום והבוהק שימש כקריאת תיגר מחויכת על התרבות החומרית המאפיינת את העיר, ואף הפך לנקודת ציון אורבאנית, בניגוד לתפיסת המתכננים הרשמיים. בין שהלב גילם את העיר כאידיאה של יצירה וחופש, בין שהוא גילם פעולות של חבלה או אקט של שיבוש תרבות, הלב העירוני נדון להרס על ידי פקחי העירייה.

העקבות שהותיר הלב ההרוס הן התעתיק הנסתר של הכוח המגולם בחוק העירוני. התיעוד האקראי של החרבת הלב, שנעשה באמצעות טלפון נייד, מסמל ביתר שאת את גורלה של חתימת היד האישית המעטרת את המרחב הציבורי.

בעבודה "אחו" (2006)הפכה ההתערבות במרחב הציבורי לאובייקט פיסולי – מוזיאלי, העוסק באיי הדשא הירוקים המנקדים את המרחב העירוני. יריעות הדשא הנקנות מן המוכן, מנסות לשוות לעיר הישראלית חזות אירופית מצוחצחת, העומדת בניגוד קוטבי לאווירה החתרנית שמייצרת תרבות הרחוב. מטוס הפך את המשטחים האופקיים, הנמדדים במטר רץ, לפעולת התרסה אנכית, באמצעות הטלת כרי הדשא זה על גבי זה. פעולה זו רוקנה את הדשא העירוני מתפקידו הממשי והסימבולי. כדי להעצים את המימד האירוני הטמון במגדל הדשא הזקור, הניח מטוס בראשו להקה של סוסים מפלסטיק ש"דלגו" להנאתם באחו. הגחכה צינית זו, הפחיתה את החומר האורגאני – החי לדרגה של חומר גלם מתכלה, תוך הפיכת המרחב הפונקציונאלי המסומל בו לאובייקט סמלי מופשט.

מה טמון אם כך בנבכיה של פעולת הייצוג העצמית, הנעה בין צילום, פיסול ווידיאו? מה מגולם בתנועה התזזיתית בין הקיטש העולה על גדותיו לבין דימוי נוּגה של אגרוף בודד? ומהי בכלל זהות קווירית: היסטוריה שכבר הפכה לדימוי איקוני, או ייצוג נזיל שנדחה בזלזול כסימולקרה משוללת הקשר? דומה כי כובד משקלה של הזהות, המיוצגת בעבודותיו של מטוס, מתפזרת בין עשרות ייצוגים שבלוניים שסטו ממסלולם המקורי: כרי דשא זקורים, דולפין קפוא, מדוזה כחלחלה ולב אדום בוהק. אלו גם אלו מסמנים את התשוקה להיכנס לנעליו של דימוי נוצץ, המבקש לצעוד בנתיבים מגדריים משוחררים מסייגים והתניות קודמות.


[1]               עמנואל לוינס, תשנ"ו [1982]. אתיקה והאינסופי, תרגם: אפרים מאיר, מאגנס: האוניברסיטה העברית בירושלים, עמ' 23.

[2]               Jung, C. Gustav, 1986. Aspects of the Masculine, Princeton, N.J. : Princeton University Press.

[3]              Rainer Mack, 2002. “Facing Down Medusa: An aetiology of the Gaze,”Art History, 25 (5): 570-604.

[4]               מישל פוקו, 2008 [1984]. תולדות המיניות, כרך II השימוש בתענוגות, תרגמה: הילה קרס, רסלינג: תל אביב, עמ' 21.

[5]           Butler, Judith, 1990. Gender Trouble: Feminisms and the subversion of Identity. London: Routledge.

[6]               על "הסגנון כצורה של סירוב" ראו: דיק הבידג', 2008 [1979]. תת תרבות פאנק, משמעותו של סגנון, תרגמה: רונה כהן, רסלינג: תל אביב, עמ' 32.

לקריאה נוספתיוחאי מטוס באומן 17 בוואלה תרבות | תודה לדליה מרקוביץ' ויוחאי מטוסלצפייה בעבודות נוספותיוחאי מטוסללא כותרת, תכשיטים, 11X30לב נוטף, טכניקה מעורבת, 34.5X90שקיעה כחולה, טכניקה מעורבת, 40X40X40רחם כחול, טכניקה מעורבת, 25X35

שלושה שירים / אבי דנגור

בוא

בוא לכאן יא ארנב משופד
עשוי סוכרים ובדיחות
גומע שיני יהלום ופלסטיק טהור
מישיר מבט של עיוור בדיסקוטק

חלוץ בביטחה את נעליי
ברר את פשר אנחותיי

מתחת לשמיכות הדופק שלי נוקר
אם תצמיד את האוזן תידקר
בוא תוריד לי את העניבה ששיספה את גרוני
בוא שב אצלי

שיר בקול של משורר

התחצפתי לנהג האוטובוס.
קראתי לו חלב חמוץ.
כי
כשאת מתחצפת לנהג האוטובוס
את סקסית. מה-זה סקסית.

במקלחת

נעמדתי במקלחת.
מים נופלים שיער נצמד.
אמר אני לא אוהב בחורים בסטייל בחורות
אמר הוא רוצה להיות תמיד מצולם בתור בחור
אבל רוצה בחור ינוח עליו ואז להתנהג בחורה.
ישר אמרתי
רגע רגע רגע

פורסם על ידי Mati Shemoelof

Mati Shemoelof was born in 1972 in Haifa. He is a poet, editor, and writer. He graduated with honors from the University of Haifa where he studies Film and History. He has published seven poetry books so far. The last of these was published in Germany in 2019 in a bilingual edition "Baghdad | Haifa | Berlin", published by Aphorismha Verlag [Berlin]. His first article book “An eruption from the east: Re visiting the emergence of the Mizrahi artistic explosion and it's imprint on the Israeli cultural narrative 2006-2019“ was published on “Iton 77” publishers in Israel (2020).

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: