דם סמיך, כהה זורם כמו לבה וכותב ספרים: על ילדי הטל

(ביקורת זו מובאת בשינויים  קלים מהמקור)

        "על פסגה כמעט מישורית בקצהו של הר הכרמל שוכן הכפר הפלסטיני אם אלזינאת " (עמ' 13). כך נפתח ספרו של הסופר והמשורר הפלסטיני הגולה מחמד אלאסעד. השנה שבה מתרגם ספר זה לעברית הינה 2005, שנה שבה החלה ממשלת ישראל בתהליך ההתנתקות ממספר התנחלויות ובאותו הזמן גם הרחיבה את האחיזה והכיבוש בשטחים. לכאורה ישנם יחסים בין תאריך הפרסום הספר, לזמן ההתרחשויות הייצוגי הפוליטי, אך במקרה שלנו נדמה, כי אין שום קשר, לכאורה בין המצב הפוליטי שבו נבנו חומות (בין ובתוך החברה הישראלית לחברה הפלסטינית) לבין זמן פרסום הספר המקסים בעברית, שנכתב על אירועי הנכבה וההיסטוריה האישית/לאומית/אוטוביוגרפית של המחבר.

ובכל זאת אני מוצא קשר בין תרגום נובלה זאת לעברית בידי יורם מירון (מהמכון ללימודים ערביים בגבעת חביבה) לבין התקופה בה אנו חיים. והדבר מתרחש משום שהממשל הפוליטי שמנסה בכל כוחו לדמיין את השוני ואת" האחרות" האולטימטיבית הלא מסופקת של קטגורית הפלסטיניות (אשר ידועים בשמות הציוניים שהוצמדו להם כגון, פלשתינאים מהרשות, או ערבים-ישראלים, או המיעוט הערבי בישראל ועוד) מקטגוריית הישראליות, לא עומד בפרץ התשוקה הלא מסופקת של הספרות העברית לשמוע, להשמיע, להאזין ,להכיל, לקבל, לבכות, לכאוב, לרחם ולקבל רחמים מבניה ובנותיה של פלסטין, אשר בצל יצירתם ניתן לחזור לשפיות מזרח-תיכוניות. לדעתי הספרות העברית לא תוכל להתקיים ללא הספרות הפלסטינית הגולה בדיוק כמו שהיא לא תוכל להסתדר ללא הספרות היהודית הגולה.

מחבר היצירה ניסה בכל כוחו לשרטט מפה לוגית מרצף האירועים אשר סופרו לו. הוא ניסה להכניס משמעות לשינוי הדרסטי שחל בחייו ובחיי מאות אלפי פלסטינים, אחרי בואם של נציגי הציונות ואחריהם נציגי הקולוניאליות הבריטית והנכבה הפלסטינית כתוצאה ממלחמת.48  הניסיון של המחבר למפות לעצמו זהות יציבה, למתוח נרטיב, בעל התחלה, אמצע וסוף, ולדברר  את ההיסטוריה המושתקת, שלא עלתה על דפי ההיסטוריה הלאומית מקומית הוא ניסיון פוסט-מודרני, ששיך גם לאוכלוסיות אחרות בעידן הפוסט-קולוניאליסטי. שפת הכובש מצמצמת את הכרת המדוכא, והמדוכא מחפש להרכיב בעצמו "מחדש" את זהותו, במיוחד לאחר שהוא מבין את היעדרותו מהתיאטרון הלאומי המציג את זהות הכובש באתרי זיכרון קולקטיביים מרכזיים. עם זאת מתוך דרישתו לחבר את הקול הפלסטיני המקוטע נוצרת גם התייחסות לאומית לעבר, שהופך לפלסטיני. המגע האישי של המחבר עם עברו, אשר מדוברר מתוך דמויות אימו ושאר משפחתו ויכולתו היצירתית האדירה להתחבר לסגנונות כתיבה כה רבים (ספרי היסטוריה, אנציקלופדיות, עדויות אוראליות ,עדויות כתובות, כתיבה קומית/טרגית/צינית/פנטזיונרית וכד ('יוצרת מארג שלא נופל תוך הקלישאות והפתוס של הלשון הלאומית.

ישנן אירועים חוזרים בנובלה ילדי הטל מנקודות מבט שונות, בהם זיכרונו ודימיונו של המחבר מנסים ליצור מחדש סדר בבלגן כמו קוביות של דומינו אשר מתחברות בצורות שונות בכל פעם שהילדים משחקים בהם וסדר הופעתן יוצר משחק שונה. כך גם סדר הופעת האירועים יוצר בכל פעם משמעות שונה. נדמה כי ישנן אינסוף אפשרויות למשחק של המחבר ומצאתי את עצמי לא פעם נהנה מן השפה, הדימויים ועולם הספרות הפלסטיני, כי לא הצלחתי להתחקות אחרי כל ההבדלים הדקים שיצרו את סיפור "הראשומון" הזה.

לאקאן, הפסיכואנליטיקן הצרפתי, תיאר את היווצרות "האני "בתור הבבואה שניבטת אל התינוק מתוך דמות אימו ויותר מאוחר מתוך דמות המראה, שאליה הוא מביט, בזמן שקול חיצוני של אימו מבשר לו, שזה הוא, מאותו הרגע ישנו פער גדול בין הניסיון של הסובייקט ליצור משמעות מתוך המראות החיצוניות לו. המבנה תופס את הסובייקט ולא הסובייקט את המבנה, כלומר אין בעיה ברכישת השפה, אלא יש בעיה לדעת איך המבנה של השפה תופס כל אחד כדי לעשות ממנו סובייקט מדבר, סובייקט שיש "לא מודע". גם כאן בנובלה ישנה איזה תשוקה עזה שאין לה סוף, הדורשת להבין, להכיל את הכאב וחוסר המשמעות וישנה הרגשה שאם היו למחבר כוחות נפשיים נוספים הוא היה ממשיך לכתוב את "הסיפור" עד שייוודע.

בקריאה בספר "ילדי הטל" עלו מיד זיכרונות ואלוזיות מקריאות בטריטוריות של סופרים/ות פלסטינים/יות אחרים/ות .אחד הסופרים הפלסטינים המרכזים שעלו באוב קריאת סיפור זה, היה אמיל חביבי ובמיוחד ספרו סראיא, בת השד הרע : ח'וראפ'ייה (מערבית :אנטון שמאס, תל-אביב: הקיבוץ המאוחד, 1993). הלשון הפלסטינית המתכתבת עם ז'אנרים של פנטזיה והשירה הערבית, אשר מקבלת חיים בתוך מבנה הפרוזה. לשון המזרח, אשר כוללת בתוכה שפה "אחרת" הכוללת כישופים, הזיות ,עולמם מציאות העולה מלשון מסורתית עשירה. שפה זו מתריסה ועושה מימיקה מעניינת ומרתקת ללשון המערב. אותה התופעה המתרחשת גם במפגשים אחרים בין הלשון הכובש ללשון היליד. וכך נוצר אותו מרחב שלישי בין המדוכא למדכא, שעליו כתב הומי ק .באבא, אלא שלעיתים המחבר מוצא המחבר שלא להתעכב על ההשפעות של העולם הפלסטיני על המציאות הציונית-אשכנזית ומצבם המורכב (מצב פליטות – המפגש הזר עם התרבות הזרה על אדמה זרה). המרחק בין ההתעכבות שלו על מצב הפליטות הפלסטיני לבין ההתעכבות של פנים חדרו של המדכא, מבקש מכותבים פלסטינים נוספים לקרום עור וגידים ולפרק את המחסור בספרות פלסטינית, המנסה לפרק ולרדת לעומקם של שורשי הגזענות היוצרים את מבני העומק של החברה הישראלית. זהו אותו מודל שחוזר מהתיאוריה האוריינטליסטית שייצר פרופ' אדוארד סעיד המנוח באומרו שעל המזרח לכתוב על עצמו דווקא בגלל שהמערב כתב עליו בצמצום. הכותב המערבי תחת הקולוניאליזם של תקופתו לפי סעיד, כתב לפי תפיסת האוקסידנט את האוריינט ולא כפי שהוא "היה באמת". ותיאוריה זו עזרה לקולוניאליזם לבסס את שליטת המערב במזרח. היום חוקרים פוסט-קולוניאליים מפרקים את הקשר הזה למרחבים יותר רחבים, תחת סטרוקטורות שונות של פרשנות, וגופי ידע שונים מרכיבים את היחסים הללו, ואין הן נשענות רק על שני הקטגוריות הללו" – מזרח" מול "מערב ."איני בטוח אם הסופר אכן החליט על עמדתו בנוגע להתנהלות הציונית בתקופה הנידונה ולעיתים הוא מדבר על ניכוסם את הסמלים הפלסטינים ומחיקת הזיכרון, אך לעיתים נדמה  אין הוא יודע בדיוק מה התרחש בתוך חדר הקיבוץ אותו הוא מזכיר תכופות.

מתוך הנובלה "ילדי הטל" עולים ומבעבעים רעיונות ושאלות שעדיין לא נידונו מספיק בהיסטוריוגרפיה ובספרות המקומית. למשל המחבר מזכיר שחלק מן הפליטים יושבו בבתיהם של היהודים העיראקיים" כשם המחקר החשוב "מגלות לגלות”[1] שנכתב על ספרות יהודים עיראקיים שהיגרו לישראל. אותו מצב פליטות כפול, מצב טרגי בו הושבו היהודים המזרחים בתוך בתיהם של הפלסטינים שגורשו ממדינת ישראל, ובו מצאו את עצמם הפליטים הפלסטינים מיושבים בבתי היהודים שהיגרו החוצה ממדינות ערב, זקוק לעיבוד נוסף בתוך גופי הידע האמנותיים/  אקדמיים וכד'’ על מנת שנוכל לחקור את כל המשמעויות המתבקשות מתוך מבט שכזה. פרופ 'אלה שוחט הייתה בין הראשונות לכתוב על רגע זה במאמרה  "המזרחים בישראל: ציונות מנקודת מבטם של קורבנותיה היהודים "[2]. הדיכוי המזרחי עולה ונדון גם כתוצאה מגלותו של המחבר בעיראק ובקבלת עדות מיהודים מבצרה, על שקרוביהם גרים במחנות הדומים למחנות הפליטים הפלסטינים.
המחבר עובר על הקיבוצים ועל מקומות היישוב היהודי, אך הוא לא מעז להיכנס, לגעת ולפרק את הקטגוריה הציונית-אשכנזית בפרט והיהודית בכלל . היום, בחקר הזהות האפרו-אמריקאית, לא ניתן לחקור את הזהות השחורה, מבלי לפרק ולהבין כיצד נוצרת הזהות הלבנה וכיצד היא מתקבעת בתוך קטגוריית "הלבנות". היה מעניין לראות ניסיון של כותבים פלסטיניים להיכנס לתוך ההיסטוריות ההגמוניות על מנת לומר, יש לנו נרטיב שונה, אך אנחנו מערערים על הגטואיזציה ועל הגבולות הקשיחים של הזהות, ומנסים לייצר מבט דיאלקטי בתוך ייצור הידע ולומר גם הסיפור הזה שייך לנו ולפרשנותנו.

הקדמה של יוסף אלגזי מרתקת, ומספרת את הקונטקסט של היוולדות היצירה ומעין כרונולוגיה של אירועים חשובים בחיי היוצר. היא משרטטת את עמדותיו הפוליטיות של היוצר לגבי האירועים שקרו וכלו שהתרחשו גם בהווה הקרוב לפרסום היצירה, תולדות משפחתו.

שיא ההקדמה (אם ההקדמה נתפסת גם היא כבעלת חיים משלה ,וכסוג של נרטיב) הוא הסיפור של הקשר האישי שנוצר בין יוסף אלגזי לבין מחמד אלאסעד ,שגילה שיצירתו תתורגם לעברית ושהיא תורגמה גם לשפות אחרות.

יוסף אלגזי מביא לנו מספר של ספרים אשר עמן היצירה מתכתבת, ואף נותן ביוגרפיה קצרה של המחבר. הביוגרפיה הפוליטית שקשורה לאירועים פוליטיים עכשוויים, עומדת מצד אחד ומביטה מרחוק על הנובלה שדנה במתרחש בעבר ובעיקר בנכבה – כתוצאה ממלחמת.48 שהרי אין קשר לכאורה בין חלק מהאירועים הקרובים להווה כתיבת הספר, לבין לעולם העלילה המתרחשת בנובלה, מצד שני אנו יודעים היום כתוצאה מחקר הספרות האוטוביוגרפית שישנו קשר הדוק בין הווה כתיבת היצירה (תחילת שנות התשעים של המאה עשרים (לבין המבט אחורה לאירועים שהתרחשו לקראת מלחמת 48. היחס נשען על שכבות עומק של היצירה, אשר מתכתבות עם אידיאולוגיות שונות. מעניין יהיה למשל למצוא מחקר שיבדוק נקודות מבט שונות על המתרחש בנכבה, ובהקשרים לחיי המחבר ואירועים שהתרחשו קרוב לזמן כתיבת הספר.

אחד הדימויים המעניינים שעלו מתוך הכתוב בנובלה, היה הדימוי של התורה, אותה תורה שקשורה לגורל הפלסטינים, זאת אשר יצרה קשר מעניין, שגם עדיין לא נידון מספיק בין הגורל הפלסטיני לגורל היהודי. המחבר התדיין עם המאורעות הכנעניים למשל ובאותו הזמן הוא שאל מדוע הגיעו למדינת ישראל פליטים יהודים ללא שמות תנכי"ם, שאלות אלו הם שאלות מעניינות ומראות על תשוקה לדיון נוסף, בהתייחסות של הפלסטיני לשאלות מורשתיות בתוך  אורתודוכסיה הדתית היהודית .הקשר הפרימורדיאלי "המדומיין "חשוב לסופר והוא לעיתים
משתמש הכובש לעיתים, כשהוא מנסה לדמיין את עברו ולקשור אותו לזמן עתיק. המשמעויות המתקבלות מתוך המשחק עם המילה "תורה" וכן משמעויות אחרות מתוך מילים שתורגמו לתוך שפתו של קהלת "הבל הבלים" יוצרות מרקם עשיר וחדש של טקסט שהוא תנכ"י בסוג התחביר שלו, וכתוב על ידי פלסטיני, אשר חי בפלסטין/ארץ ישראל וגורש ונידון לנדוד בעולם) לפי יוסף אלגזי נדד המחבר יותר מפעם אחת, בשל אזרחותו הפלסטינית הבעייתית . (אותו דימוי של יהודי נודד שפרופ' אלה שוחט קשרה במאמרה "גלות כשטח המריבה"[3] לכתיבה של האינטקטואל אדוארד סעיד את האירוניה ההיסטורית בה מסמניה  התרבותיים של היהדות, בפרט בשיח הציוני – גלות, גולה, נדודים, מולדת-  מתארים את החוויה הפלסטינית. כך המחבר בנובלה ילדי הטל נארג ביחד עם התרגום של יורם מירון לתוך השפה העברית ונותן לנו אפשרות, מבט לעתיד, של קטגוריה לא פתורה עדיין, שבה הספרות העברית והספרות הפלסטינית יקיימו יחסים הדדיים ויפרו אחת את השנייה. הנובלה ילדי הטל היא אחת היריות הנוספות, במפעל התרגום של יצירות פלסטיניות של יוצרים פלסטינים לשפה העברית, כפי שלקחה על עצמה מקימת הוצאת "אנדלוס" יעל לרר לעשות. מי ייתן ועוד סיפורים של פלסטינים גולים יתורגמו ואף ייכנסו למערכת הלימודים.

מאמר ביקורת על הספר "ילדי הטל" שהופיע בכתב העת "עיתון 77" (ספטמבר 2005) תורגם לערבית וראה אור ב"אלחיאה אלת'קאפיה" 24.1.2006


[1] Berg Nancy, E, Exile from Exile: Israeli Writers from Iraq, (Albany State: University Press of New-York. 1996).
[2]  בתוך: זיכרונות אסורים: לקראת מחשבה רב תרבותית,תרגמה לעברית יעל בן צבי, ת"א: הוצאת בימת קדם לספרות, 2001.
[3]  שם.

אודות Mati Shemoelof

משורר, עורך וסופר. A Writer
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, עם התגים , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s