רחוק מהפסגה: על הספר "לוויה בצהריים של ישעיהו קורן

הספרות בישראל חגה במעגלים סביב עצמה. אך מהו העצם העומד במרכזה. יש הבדל גדול בין ההגדרה של הספרות העברית לבין הספרות הישראלית. הספרות "העברית" היא דקה וצרה והספרות הישראלית אמורה לכלול את כל מי שנמצא בטריטוריה של ישראל. בשביל לזהות את הספרות "העברית" עלינו לקרוא היטב בין השורות של אלו המגדירים אותה מחדש. כך עלינו לשאול כיצד ספרים, סופרים, עורכים, מעניקי פרסים ומבקרים מעניקים לה משמעות מחודשת. הסופר שירצה להתקבל למשפחת הספרות "העברית" יתבקש לשמור על גבולות הסיפור הלאומי. באופן פרדוכסלי שמירה על הנחות יסוד אלו תאפשר לדמויותיו מרחב אינסופי של התנגדות, מרד אדיפלי, הרג, הרס, בגידה, שבירת מוסכמות, ניתוץ פרות קדושות, וכל סוג אחר של תשוקה יצרית.

ההוצאה המחודשת של הספר "לוויה בצהריים" לוותה בשורה של ביקורות נלהבות, ריאיון מיוחצן עם עורך הסדרה, שורה של מבקרים שהכתירו אותה כפסגת הפרוזה העברית ואף זיכתה את מחברה בפרס ביאליק. אך מהי הספרות העברית, שנטען כי קורן חיבר לה נוסח מיוחד וייחודי שאין דומה לו.

ישעיהו קורן ב"לוויה בצהריים" לא הניח לסיפורו לחרוג מעבר לגבול הלאומי מסומן. וזאת למרות שדווקא הספרות היא זו אשר יכולה להעניק לנו אופקים חדשים של מחשבה, דמיון ודרכים לזהות את האחר. במשפט הפתיחה אשר מכיל את הצופן הכולל של הספר אנו מבינים כי הכפר הערבי עזוב. תושביו עזבו: "הגר ארליך ישבה במרפסת הצופה אל הכפר הערבי העזוב" (עמ' 7). לא ברור לאן הם עזבו. ומדוע הם עזבו ואיזה אלימות הושקעה בעזיבתם. ואילו הגיבורה היהודייה יושבת במרפסת חדשה, יציבה אשר מאוחר יותר נדע שהיא שייכת למושבה אי שם במרכז הארץ. ניתן לראות כי הערבי נשלל ואילו היהודי מתקיים, בהתאם לאנלוגיה שמעמידה בצד אחד את הערבי וכפרו אשר חסרים שֵם ובצד השני את היהודייה בעלת השם הפרטי ואף שם המשפחה: הגר ארליך. מאוחר יותר תספר לנו הגר כמה היא מתגעגעת לתושבי הכפר ועסקיו, אך היא לא תצייר בבירור את אלו שאחראים להרס תשוקתה לגור לצד הכפר הערבי ותושביו. ההיסטוריה תישאר חסרת תוכן רציף ומובן.

הספר נותן תחושה של הומוגניות, של אחדות. המושבה מעמידה במרכזה את הדמויות של היהודים יוצאי אירופה. אירופה היא צל שיושב על המושבה היהודית. אך איננו מבינים לגמרי את הקשר שבין אירופה לבין הלאומיות. מדי פעם יש אזכורים לעולם הממשי שמבחוץ להתנהלות המטאפיסית של יושבי המושבה. "באותם ימים היו מופיעים בבקרים כרוזי תעמולה של המפלגה הקומוניסטית על עמודי החשמל, ובמספרה של לייבוביץ' חשדו כי הדבר הוא מעשה ידיו של בולקין" (עמ' 80). המחשבה הקומוניסטית מופיעה אך מתפוגגת מיד כשליבוביץ' מטיח בבולקין חברו: "שטח פרטי יש לך. וגם לול שלם של תרנגולות. וזה מה שיש לך לעשות בבוקר? להדביק כרוזים על עמודי חשמל?" (עמ' 81). הציונות אשר קירבה לליבה את המחשבה הסוציאליסטית ועיקרה אותה מתפקידה האוניברסאלי, מביטה בנו לרגע לא מספק. אך המתח הלא הגיוני בין המעמד לבין הלאום, אשר יכול להוות מטפורה מרכזית בסיפור, מתעמעם ומתפוגג לאוויר.  

המרחב הערבי בעכו נשלל ביחס למושבה שהופעתה מיתולוגית וחסרת זמן, מקום ושֵם. "ריח מוזר של ים, פירות באושים, וניירות מתגוללים על אבני הדרך הצרה. אונקלים של בשר. מדרגות.ילדים רצים בהן, נעלמים בפתחים האפלים הכרויים בחומה, בקירות הארוכים האטומים" (עמ' 105). האם הקירות אטומים למבט היהודי על האחר. האם כך היה כותב על הקיר סופר שנולד בעכו. או שמא הקיר האטום, הלכלוך הוא חלק מההגדרה של ה"פתוח", "המתקדם", וה"ליברלי" היהודי שהביא את ה"קידמה" לפלסטינה.

השימוש באחרות כדי לחזק את המעמד השליט, הגבוה ובו בזמן השקוף של חלק מהדמויות הופך לקרקס לא ברור של דמויות שוליים שהופעתן שרירותית. בטיול של יפתח לעיר עכו ביחד עם בולקין (היצרי) וחלמי (הערבי של בולקין) הם חוזים באדם שאיבד את אנושיותו וכמעט הפך לאשפה: "לא רחוק ממוכר-הגרעינים, ליד פירצה שהיתה בחומת-האבנים, שכב זקן, מכוסה בשקים. על זקנו האפור רחשו זבובים ויתושים, ורוק ניקווה בקצה שפתיו. בולקין התקרב אליו והשליך קומץ של בוטנים על הריצפה. הבוטנים נפלו ליד ראשו של הזקן, אשר לא התעורר עדיין משנתו. "תראה סמרטוט," אמר ליפתח" (עמ' 105). דמויות השוליים הנלעגות מתקיימות גם בתוך המושבה המיתולוגית, למשל הילד שנולד לשרה שכנתה של הגר, שמשום מה היא עקרה. "מכווץ, כמו קיפוד חסר קוצים, שכב על הרצפה, שעוּן על הדלת" (עמ' 18). ואף נדמה כי הסופר והן הדמות של שרה חסרי אונים כלפי התינוק, "אולם ככל שגדל גופו של התינוק, וככל שהפכו תגובותיו יותר ויותר חסרות-פשר, הותירה שרה את החריצים שחרצו ציפורניו בקירות, וגם בגינה חדלה לטפל" (עמ' 41). ולבסוף, לאחר היעלמות יפתח, שרה השאירה אותו במוסד מיוחד לא נסעה לבקר אותו.

            אי אפשר לדעת לאן הולכת הגר ארליך כשהיא עוזבת את המושבה, איפה בדיוק ממוקם הכפר הערבי, מדוע אנו שוב דנים בבת של משפחה יהודית אירופית עשירה. ברור לנו, שהמושבה לא תיעלם, הכפר הערבי לא יחזור לקדמותו, ושאין באמת מבט אוניברסלי של קורן בסביבתו, ואפילו רק על עצמו הוא לא סיפר. נדמה כי קורן אף "חטא" בניסיון לתאר את האחר ובבד בבד כלא אותו בגבולות מבטו. לכן לא תעזור לנו הקריאה הליברלית של חלמי: "אני לא ערבי, ואני לא מלוכלך יותר ממך. בטח שלא מלוכלך. כן ערבי. אבל לא כמו שאתה אומר." (עמ' 106) כשבפועל הכפר הערבי ריק מתושביו ורק קבוצת חיילים (שאחד מהם זוכה למערכת יחסים עם הגר מהמושבה) מתאמנת בתוכו. האלימות שהשתמשו בה כדי להשתלט על הטריטוריה, הופכת לאלימות של שתיקה של הספרות העברית. קריאתו של חלמי שהוא לא ערבי ולא מלוכלך יכולה לחזור להיזרק לחלל האטום של הספר, משום אי היכולת לערער את הגבולות הלאומיים של הספרות העברית. וכך מתקבל מחדש קורן לתוכה ואנו מתבקשים לשכוח מה שמאיים, ומפחיד – היסודות האלימים של החברה בישראל.

אודות Mati Shemoelof

משורר, עורך וסופר. A Writer
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, עם התגים , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

0 תגובות על רחוק מהפסגה: על הספר "לוויה בצהריים של ישעיהו קורן

  1. יוסי הגיב:

    לפני הרבה שנים היכרתי אישית את שייקה קורן מעבודה משותפת במשך כמה שנים – שום דבר שקשור לעבודתו הסיפרותית.

    אחלה בן אדם!

    אהבתי

  2. אבנר הגיב:

    שמע, אתה לא מבין מה זה ספרות. אתה מתייחס לטקסט כמו איזה מאמר סוציולוגי. הביקורת שלך עקרה והכתיבה שלך עקרה. לרועי ארד לפחות יש חוש הומור (הוא גם צוחק עליך, אבל לא נכנס לזה). לכתוב "אך המתח הלא הגיוני בין המעמד לבין הלאום, אשר יכול להוות מטפורה מרכזית בסיפור, מתעמעם ומתפוגג לאוויר" זה פשוט בדיחה. אם זה לא קיים שם – אל תדמיין את זה. כנראה שקורן לא התכוון לכתוב את המטאפורה שאתה משתוקק אליה – או במילים אחרות: תקרא את הטקסט, לא את הפרשנות הפושרת שלך.

    אהבתי

  3. נטלי הגיב:

    יש פה איזה פספוס שקשה לי לקבלו.
    גם לי בקריאה ראשונה ועד מחצית הספר, המסגרת הלאומית ציונית אשכנזית צרבה לי מאוד.
    בשלב מסוים הקריאה בספר גורמת להתפתלות בחוסר נוחות, יש מתח שקט שלא ברור לאן הוא מוביל.
    קורן פועל בתוך הגבולות של הספרות העברית, כשם שציינת, אך מעמיד אותה כל הזמן במבחן סמוי, בסימן שאלה. אחד הדברים הבולטים ביותר ברומאן, הן כל השאלות שלא ניתנות עליהן תשובה. כל השתיקות. בעיקר הגר נוטה לרוב לא לענות ולהותיר שתיקה באוויר. ניתן לומר כי קורן מעביר ביקורת בשקט האופייני לו ובקצב אחר. קורן הוא לא מורד גדול, והדמויות שלו לא צועקות כלום, הן שותקות ,יש דברים שעליהם לא מדברים. הגר ארליך וכל מה שהיא מייצגת, חונכה לחשוב כי הכפר עזוב. קורן לא צועק כיבוש ופה הכוח שלו בעיניי. תשוקותיה לחייל, ומימושן בבית הנטוש, הן הסטייה הציונית לאומית הכי טהורה .זהו הכיבוש של קורן. לכן זהו איננו החטא של הגר. החטא האמיתי שלה הוא הכישלון שלה בלשמור על הילד. היא איננה דמות חינוכית. אי אפשר להתעלם מהמשמעות של החינוך בסיפור. המורה שמתה, הספרים של הגר, הראיון לבית הספר, בית הספר הריק בחופשה וכו… ללמד זוהי ההזדמנות של הגר להיות מן הישוב. והגר נכשלת. אין לה ילדים, והסיבה איננה משמעותית כלל, הנורמאליות שלה נמדדת שוב ושוב ביחסה וברצונה ללמד, ולהביא ילדים ובסופו של דבר ביחסה ליפתח.
    קורן מבקר פה את מנגנון העיירה ,שיכולה להיות כל עיירה במרחק של שעה מנתניה. העיירה חסרת השם, שלידה כפר ערבי עזוב. בכפר הערבי טמונים כל הסודות והחטאים, של מי שעבר את הגבול, לא הגבול הפיזי אם כי הגבול המטפורי על פי אמות המידה של הנורמליזציה שהמושבה מייצגת. עיירה בה אין מקום לתינוק בעל מום, בשביל זה יש מוסדות. לדוגמא רק הגר ויפתח הבחינו בכיתוב המתקלף של בית הקפה "בצל האורנים" . או שבסוף הסיפור חלומי הערבי הוא זה המוביל אותה אל הגופה, בסיטואציה בה הגר צריכה להחליט עם מי ללכת עם הערבי או עם החייל, החייל מביע את פחדו מהערבי, כפחד לאומני מופשט, הגר הולכת עם הערבי. היא יודעת שהוא יראה לה את האמת. לא במקרה הערבי ובולקין, המייצגים את האחר, כל אחד מכיוונו,{ בולקין המורד היצרי והבודד} הם חושפים בפניה את הגופה הרקובה, והריקבון כסמל לחברה של הדחקות והכחשות.
    כמו כן אין להתעלם מהקשר המקראי לסיפור הגר ושרה.
    קורן חושף לאט ובגמגום, את הביקורתיות שלו על המושבה והתנהלותה. יש משהו בגמגום הזה שמותיר בלבול. נשאלת השאלה אם אכן זוהי ביקורת ברורה מספיק לכל קורא תמים. מה שכן מי שמצליח לא ליפול לבור הלאומי , נתון לחוויה מינורית, של סיפור ישראלי מקומי, קטן ושקט עד כאב.

    אהבתי

  4. תודה רבה על התובנות המרתקות. אני מסכים עימן לגמרי. ראיתי לפני את האינטרטקסטואליות של הטקסט עם הגר ושרה וגם כמובן הבחירה בשם יפתח. אך הייתה קשה לי המסגרת של האחרות בתוך הטקסט. קרי הדיון אל מול הכפר השומם כבר.

    ברור היה לי שקורן מבקר את העיירה, אך כפי שהבהיר לנו יצחק לאור בביקורת על א.ב. יהושע, ה"השתקה" של הערבים היא לא מקרית.

    בנוסף, הביקורת שלי ניסתה להבין מדוע הטקסט "חוזר" היום. יכול להיות שבהתעלם מהציניות שבה לדעתי משתמשים בטקסט כדי להכשיר רבי מכר פחות טובים (רמזתי על כך בביקורת ונדמה לי שכתבו על כך כבר ב"מעריב"), ישנה איזה שהוא ניסיון חזרה אל הספרות "העברית". אך עלינו לבחון מדוע ואיך כדאי לחזור לספרות ואולי היא זו שצריכה להיות היום ספרות ישראלית.

    דבר נוסף אם אני לוקח את הטענה שלך בצורה חיובית, יכול להיות שהביקורת "החוזרת" של קורן על הציונות היא שלב נוסף בהתפרקות של הלאומיות. כמו החומה שמראה כיצד הציונות צריכה חומה בפועל כי בתחומי המחשבה שלה הגבולות הטשטשו. או העובדה שאולמרט לרגע היה מוכן להחזיר עשרים אלף פליטים בהסכם האחרון עם הפלסטינים שלא בוצע. אולי כל אלו מרפרפרים לחזרה של הספר לספרות כחלק כאמור מהביקורת של קורן על המחשבה הלאומית.

    אהבתי

  5. אבנר הגיב:

    שמע, בורשטיין סיכם את הענין יפה, ובאמת אין קשר ביננו. הוא צודק מאד, וגם בהמשך דבריך אתה מגלה את אותו "עיוורון". הנה למשל בעוד ענין אחד, בשביל הרקע ההיסטורי, שקצת ממוטט את התיזה שלך בדבר "התפרקות הלאומיות". ציטוט: "העובדה שאולמרט לרגע היה מוכן להחזיר עשרים אלף פליטים בהסכם האחרון עם הפלסטינים שלא בוצע". הנה טיפ קטן, בהזדמנות תלך לקרוא: ממשלת ישראל הסכימה כבר להחזיר מאה אלף פליטים. כן כן. זה היה ב-1949. האמריקאים לחצו ולממשלה לא היתה ברירה. האם זו "התפרקות הלאומיות"?! ההפך הגמור! זו הציונות המעשית במיטבה. לא מטושטשת, לא מבולבלת, פרקטית להחריד וחסרת כל עכבה מוסרית.
    אתה שוב שורק מתחת לפנס שהדלקת בעצמך ומתפלא שאתה מוצא רק עשר לירות.

    אהבתי

  6. אשר הגיב:

    ממש לא מובן כל המהומה. ממש לא. הכתיבה של ישעיהו קורן מלאת חורים, יש דמיון
    לכתיבה של עמוס עוז בתחילת דרכו ולסופרים ישראלים שכותבים בצימצום במימדים מינימליסטים טכניקה הדורשת באמת מהקורא להשלים חלקים לא כתובים לבד. כתוצאה מסוג הכתיבה הזה, (שהפך פופולארי מאוד גם בזמן האחרון), החורים שנוצרו אמורים להתמלא בהשגות, מחשבות,תובנות או ביקורת, הקורא אמור לקרוא פה פרוזה לא. סגנון הכתיבה דומה לסרט קצר, מי שאוהב את הסגנון אוהב, אבל בגלל שיש חורים מכוונים אפשר לפרש את הטקסט גם במשמעות של שמואלוף:
    "
    ילדים רצים בהן, נעלמים בפתחים האפלים הכרויים בחומה, בקירות הארוכים האטומים" (עמ' 105). "

    שמואלוף אומר על זה:
    "
    האם הקירות אטומים למבט היהודי על האחר. האם כך היה כותב על הקיר סופר שנולד בעכו. או שמא הקיר האטום, הלכלוך הוא חלק מההגדרה של ה"פתוח", "המתקדם", וה"ליברלי" היהודי שהביא את ה"קידמה" לפלסטינה.
    "
    לא יודע אם חלק מההגדרה של קיר אטום או מלוכלך זה ליברלי, אבל כנראה שסופר שנולד בעכו היה מדגיש את היופי של הכיעור הזה, או מתאר אותו יותר, שם לב אליו יותר. אני מבין את העניין אצל שמואלוף שמנסה להתבונן בטקסט דרך תמיהה על הסופר שכאילו "מיישר קצוות". שמואלוף מדבר על שחצנות אשכנזית דרך הטקסט. אני לא בטוח שהוא לא צודק. גם אם אני אשכנזי….

    אהבתי

  7. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    כל השאלה היא האם יש בטקסט של קורן חורים מכוונים, כי אם כן, מה רע במה ששמואלוף אומר מהזווית שלו?

    עד כמה שקראתי יש חורים מכוונים, אז שסופרים לא יתפלאו שלחורים האלה נכנסים מגמדי צלקות!

    אהבתי

  8. כוח הגיב:

    מה שמופרך בכל העניין הוא שלא רק על הכפר הערבי ההרוס איננו יודעים דבר וחצי דבר,גם על הדמויות הראשיות והמשניות אנו יודעים מעט מאוד.אפילו הטענה שהגיבור היא "אשכנזית ממשפחה עשירה"זה רק משאלת לב הנובעת מסטריאוטיפ.זוהי עצמתו של ישעיהו קורן וכאן פקטור הכוח שלו.מסיבה זו עולה ישעיהו קורן למרכז הויכוח הסוציו ספרתי והסמי פוליטי-כל אחד משתמש בו לצרכיו.מנחם פרי כהוכחה חיה לתיזה שלו (שלו?) בדבר תורת הפערים, ושלך בעניין ה"מושבה האשכנזית " והיש הנעדר – הכפר הערבי ההרוס.הנקודה המכרעת בסיפור של קורן אינה הכפר הערבי ההרוס ולא מילוי הולם של פערים אלא האנומיה והאנונימיות או הכמעט אנונימיות ביחסי אני אתה -העובדה שעל רוב האנשים שיש לנו איתם היכרות איננו יודעים כמעט מאום,בלא שיפחית הדבר הזה מהטראגיות הבסיסית של הסיפור.כאן העוצמה שלו,ולא בהקשר הפוליטי הקיים או הנעדר.אני כולי תקווה שימהרו לשכוח מקורן,שקורן ישאר מחדש נחלתם של קוראים מעטים,בשבילם החגיגה וההדפסות המחודשות והראיונות והביקורות שמוץ להקשר הם רק הפרעה בזרימה,בתדר המיוחד שבו ורק בו אפשר לקרוא ולחזור ולקרוא את קורן.

    אהבתי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s