חמלה זה לא מספיק: על ספרו של יהושע קנז (2008) "דירה עם כניסה בחצר וסיפורים אחרים"

יהושע קנז. cc: wikipedia

יהושע קנז. 1981 cc: wikipedia

ספר הסיפורים החדש של יהושע קנז משקף את חוסר האונים שלו לומר אמירה חדה על החברה בישראל. הסיפורים כתובים בכישרון רב, רחוקים מהמציאות אבל גם נטועים בה – אבל מתקשים לייצר חזון חברתי כולל.

יש יאמרו שהספרות בישראל לא צריכה להראות את הדרך. יש ירחיקו דבר ויטענו שלספרות יש אוטונומיה משלה. אך דווקא בסיפורים של קנז יש רצון להקיף הכול. אך לא ברור האם אפשר להקיף את כל החוויות בספר אחד. ואם הם מקיפים את החוויות מה נשאר מחוצה להן. ומהם הערכים שמבנים את המציאות המצויה בתוך הסיפורים.

הספר נפתח ב"בשר פרא, בשר זר", נובלה ארוכה המתחקה אחר הכניסה של ניצולת שואה לתוך בית ציוני-אשכנזי במושבה ותיקה. מפגש זה מעורר חוסר נחת בקרב המשפחה המארחת ובעצם משקף בצורה עדינה את יצירת האחרות: "מה יכולה אחת כמוני – צברית, פלמ"חניקית לשעבר, היום מורה לפסנתר ולמוסיקה במושבה ותיקה – לדעת מה מתרחש בתוך נפשה של הבחורה הזאת? אף אחד לא בא משם נורמלי לגמרי. לפעמים אני מסתכלת עליה ואומרת לעצמי: אוי ואבוי לנו, זה מלאך המוות שלנו" (עמ' 7). הנובלה הזו דווקא משקפת את הכיוון שבתוכו קנז מתנהל בצורה הטובה ביותר. בדיוק כמו שחנוך לוין לא זז מההוויה הגלותית בה גדל ואותה ביקר בחדות. כך גם ממשיכו אסף ציפור ב"חמישה הקאמרית" וב"בורגנים" לא ניסה לשבור מחוץ לגבולות האשכנזיות את מבטו, אלא חידד כמו מחדד מילים מחונן את יצירתו בקרב מעמד הביניים המבוסס.

הסיפור "רגע מת בזיכרון", מוביל שורה של ילדים להתחקות אחר דאסה אליהו המשוגע של המושבה אשר מסתובב בפרדסים. מעשיית הבילוש מובילה את הילדים אל דאסה אליהו וזה בשיאו של הסיפור מציג בפניהם גופה של ערבי מת שלא ברור האם הוא הרגו. הסיפור מזכיר מעת את היצירה של קורן "לוויה בצהריים". רק כאן השיגעון של דאסה הוא קצה הנדנדה אותה חולקת הערביות אל מול הציונות. כתבתי כבר באחת מרשימותיי הקודמות לזו (על יצירת ישעיהו קורן) , על יצירת האחרוּת בספרות העברית על ידי ההפרדה בין תושבי המושבה לבין הערבים המתים, הנעלמים, אלו שברחו, נטשו, הוברחו וגורשו. לאחר שההפרדה נעשית יוצרים הזדהות עם הערבי, אך הוא בדרך לא יכול לעמוד בצורה שווה, לאחר ההפרדה שנעשתה בינו לבין היהודי.  יתרה מכך, ההזדהות עם האחר הופכת להיות קרדום לחפור בו, וזו מוציאה את הערבי כסובייקט פעיל ופועל, חושב ונחשב, בעל זכויות שוות לזה של היהודי. והפרדה זו לא נעשית במקרה, היא נעשית כחלק מיצירת פיגומים לפרויקט של תפיסת בעלות על המרחב, באמצעות השפה, התרבות וההון הסימבולי. קנז, עושה זאת בסיפור, מבלי להתכוון, ובאופן אתי, הוא מצביע על חוסר ההיגיון והאי יכולת להבין את רצח הערבים, אך הדרך שגויה. הערבים מופיעים ברקע של הסיפור "מקרה שיזף", שבו קבוצת חיילים פושעת במדבר בגזל של גמל ואכילתו: "בערב ישבו סביב המדורה, ריח הבשר הנצלה מילא את האוויר ונספג בבגדים ובנקבוביות העור. החיילים מכיתת האבטחה שהופקדה על המחלקה תפסו בֶּכֶר צעיר מעדר גמלים שרעה בסביבה, כנראה ללא רועה והביאו אותו לשטח המחלקה. מאחורי הגבעות שחטו אותו, פשטו את עורו וביתרו את בשרו, הנצלה עכשיו במדורה" (עמ' 103). שימו לב שבנובלה אין רועה. הנובלה הגיעה מהמילואים לתוך ת"א "החזקה" והסתיים בביקורת חברתית על ההידרדרות של אחד מ"החבר'ה". יחד עם זאת גם נקודת המבט הס' יזהרית הזו לדעתי פוגעת בעיצוב הדמות ולא מוסיפה לה.

בורשטיין, 2009. cc: wikipedia

בורשטיין, 2009. cc: wikipedia

עוד אחת מהרעות החולות של הספרות העברית היא ההנגדה בין הגבוה לנמוך. איני מבקש מקנז לשנות את העולם בו הוא חי. וכבר ביקשתיו להתרכז בעולם המוכר לא ולא להיות מומחה בכל העולמות החברתיים בישראל. יחד עם זאת קשה להתעלם מהיחס של קנז למעמדות הנמוכים המתבטא למשל בסיפור "התיק השחור". הילד הזרוק ולא ברור איך ומדוע הגיע למסעדה ומדוע הוא חולם לגנוב איזה תיק שנמצא שם. מה קרה לאביו ולאימו. ואם הסיפור לא ריאליסטי, אלא רק מטפורה על ילד שלא הולך לבית ספר ונמצא במסעדה מזרחית. מדוע הוא מקיא את האוכל בסיום הסיפור. הרמז לחוסר היכולת של מערכת החינוך להגיע אל הילד מודגש ביחס של המורה שעוברת שם ליד:
"המורה השכנה שהייתה קודם במסעדה, נכנסה לשביל והתקרבה אליו.
"הקאת. שמעתי."
"הרגשתי לא טוב ולא הספקתי להגיע הביתה."
ועכשיו?"
"יותר טוב."
מה אכלת שם?"
"חומוס." (עמ' 100).

הספר כתוב בכישרון רב. אך אנו זקוקים לספרות שתגדיל את הגבולות, שתאשים ולא תפחד לקרוע אמיתות. כדי ללכת מעבר לגבולות הברורים והידועים של הספרות בישראל, צריך לייצר גיבורים חדשים. או להשתמש בגיבורים המוכרים בתוך סיטואציות לא מוכרות. נדמה כי בספר הסיפורים החדש של קנז אין בינתיים שבירת גבולות מאסיבית. ומה נותר לנו אולי להישאר עם עטיפת הספר שמספרת כמה הסיפורים מלאים חמלה ועצב ומעניקים פורקן לגיבורי הספר. ואנו נישאר ללא פורקן, אבודים בים של חמלה ועצב ולא אשמים, תלויים בין סיפורים לא ריאליסטים, לבין ריאליזם לא נגמר וגבולות צרים. צרים מדי.
הביקורת התפרסמה לראשונה בשינויים קלים מהמקור ב"ספרים" ב-YNET – אתר "ידיעות-אחרונות", 12.9.2008.

אודות Mati Shemoelof

משורר, עורך וסופר. A Writer
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, עם התגים , , , , , , , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

9 תגובות על חמלה זה לא מספיק: על ספרו של יהושע קנז (2008) "דירה עם כניסה בחצר וסיפורים אחרים"

  1. לא חומוס,טחינה הגיב:

    מתי היקר,שום חומוס ושום טחינה,אפילו לא טחינה גולמית.בסיפור מתואר מפגש שבועי במסעדה בין אב לבנו.במשפחה שהתפרקה.הבחילה שתוקפת את הילד ממנת החומוס אינה קשורה לדחיית עדות המזרח או מזונם או משקם.ההזרה במפגש הזה אכן מוקצנת,בעיקר מצד הילד המתמלא אימה מול התנהגות אביו שאינו מעניק לילד כזית תשומת לב מעבר לניסיון להאביסו ובעצם,עסוק באלף דברים אחרים-מסחר מכר ועד שיחה עם זוגתו או חברתו החדשה.יכול להיות שגבולות הסיפור צרים,אבל בוא נקרא נכוחה מה כתוב בתוך הגבולות הצרים האלה.

    אהבתי

  2. ז'ניה הגיב:

    בחיי שאני לא מבינה מבינה איך אפשר להיות כל כך מגמתי וחד ממדי בהתייחסות לאמנות. הכל נמדד בכלים של "X הצליח או לא הצליח לייצר חזון חברתי כולל". אנחנו מדברים כאן על אמן או על מפעל לייצור חזונות חברתיים?

    וישנו כמובן המשפט המדהים (עם הפיסוק המרתק): "קנז, עושה זאת בסיפור, מבלי להתכוון, ובאופן אתי, הוא מצביע על חוסר ההיגיון והאי יכולת להבין את רצח הערבים, אך הדרך שגויה."
    כמו הערה של מורה לחשבון: התוצאה נכונה אך הדרך שגויה.

    שלא יהיו אי הבנות, עם העמדות הפוליטיות שלך אני מזדהה לחלוטין, אבל ההתייחסות הקומיסרית הזאת לאמנות כמעט גורמת לי להיות נבוכה בזה.

    אהבתי

  3. יש להניח שאצונזר הגיב:

    לא היה רצח ערבים. אתם חוזרים על תעמולה ארסית שהתבייתה בראשיכם. מעט הגיון: המיעוט היהודי נרדף ע"י הרוב הערבי. מי רצח את מי?

    אהבתי

  4. פיציקטו הגיב:

    חמלה זה יותר ממספיק!

    אהבתי

  5. Mati Shemoelof הגיב:

    תודה פיציקטו

    אהבתי

  6. אני כבר לא זוכר את הרומן הזה בדיוק, אבל אני די בטוח שאותן דמויות ״שאוכלות חומוס״ הן ״המאזינות למוזיקה קלאסית״. אבל אולי פספסתי משהו.

    אהבתי

  7. Mati Shemoelof הגיב:

    מכיוון שהספר לא ברשותי – הורדתי את ההערה

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s