הנסיכה הכלואה

(הכתבה מתפרסמת באתרי בשינויים, מזו אשר פורסמה בYNET)


מהאוסף של משפחת בן-שמחון.

תארו לעצמכם שיש לספרים שלנו גבול. ומעבר לגבול מסתובבים יצורים קסומים שאין אנו מכירים ומדברים בשפה של אגדות ענקיות. כך הרגשתי כשהגעתי לראשונה לשירה של מירי בן שמחון. שנים שלמדתי על וולך ואבידן וחשבתי שהם הפיות והטרולים של השירה ולפתע קלטתי שיש גבול. ומעבר לגבול שוכנות אגדות בשפה אחרת. שפה שהכרתי בתוך תוכי אך לא הגיע לתוך השפה העברית. פתאום דודות וסבתות שלי דיברו אלי בתוך ספרי השירה. אבל איך זה יכול להיות. שסבתי, אימי, אחותי והבת שלי יופיעו לפתע בתוך ספרי השירה. אבל כך זה קרה. ולא רק שהם הופיעו אלא הן היו חצופות, הן לגלגלו על המלכים ועל הנסיכות, על הפיות ועל הטרולים והראו את מערומיהם. פתאום לא הייתי "הכבשה השחורה" אלא השירה הייתה "הכבישה השחורה" אבל יפה כזו מדהימה, כוחנית, עוצמתית, מלכת עולמות ונכנסתי עמוק לתוך משמעות ספרה של מירי בן שמחון והתענגתי והתנעקתי (הפכתי ענק) בזכות התובנות שהיא למדתני.

השכונה, השיכון, אלו שישבו על הספסל וחיכו לגיבור שלא יגיע לשכונה שלי. הריחות של הבישולים, הדיכוי של המוצא. הבושה אוהה כמה בושה, ככה חדרו לתוך עולם האגדה הלבן, שרק ניסה לדבר על הרומנטיקה של השפה, השפה הרומנטית ופתאום נושאים אחרים ודרכים אחרים להביע אותם. והאגדות השחורות היו מרתקות יותר, חריפות יותר. ואל תחשבו שזה קל להיות גבר ולקרוא את החוויה הזו. זה באמת לא קל. אני המבט, אני הדימוי הדכאני. אני זה שכותב את האגדות  שכולאות את הנסיכות. אבל לקרוא ולהבין זה חשוב ומפייס במידה מסוימת. השירה של מירי בן שמחון הסבירה לי כמה אני כלוא במבט, ונתנה לי מפתח החוצה. מפתח שאני לומד להשתמש בו בימים אלו.
ראש השנה העברי בפאתי תשס"ח, ועדיין השירה של מירי בן-שמחון לא קבלה את ההכרה הראויה לה. קשה להבין מדוע דווקא לאור הפריחה והרנסנס בשירה המזרחית עם ספרי השירה הראשונים של ענת זכריה, אלי אליהו, אלמוג בהר, יעקב ביטון, וגם ספרים חדשים שנכתבו על ידי ותיקים יותר כמו סמי שלום שטרית, מואיז בן הראש, אמירה הס, רוני סומק, שבא סלהוב ועוד.

כנראה שהתרבות בישראל לא מוכנה (עדיין) להכיר בעומקי היצירה פורצת הגבול של המשוררת המזרחית המופלאה מירי בן שמחון. ספרים על יצירתה לא נכתבים בכמות הרצויה. האקדמיה מתעלמת כמעט לגמרי ממחקר על ספרותה. וספריה עדיין לא זכו להיכלל באנתולוגיה מסודרת של "כל כתבי" הראויה.

מירי בן שמחון נולדה בשנת 1950 בצרפת בעת שמשפחתה שהתה במחנה מעבר בדרכה לישראל מפז שבמרוקו. גדלה בשכונת הקטמונים בירושלים למשפחה שהגיעה ממרוקו. אביה החורג הגר מאיטליה ולכן היא תמיד הייתה חשופה לשני תרבויות, הן המרוקאית (והצרפתית בשל השלטון הקולוניאלי) והן האיטלקית. היא למדה בבית ספר תיכון יוקרתי בת"א, הכירה את ההוויה התל-אביב של אבידן, וולך, ויזלטיר ושמעון צימר שהיה גם חברה לחיים. אך היא חזרה בכל זאת ליצור בירושלים ולהיות חלק מההוויה הירושלמית ביחד עם שמעון שלוש, דן אלבו, אמירה הס, שמעון אלישע, שלי אלקיים ועוד. היא למדה תואר ראשון בספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים ואח"כ עברה ללימודי משחק בבית צבי, אולם לא סיימה שם את לימודיה. עבדה במשרד פרסום, ערכה מדורים בעיתון "ירושלים" ומאז 1985 היא הייתה עורכת לשונית ומתרגמת במוסדות שונים. הספיקה להוציא ארבעה ספרים. היא נהרגה בתאונת דרכים ב-24 ביוני 1996.

בשיחה עם דן אלבו, עורך ומשורר אשר הכיר באופן אישי וספרותי את מירי בן שמחון אפשר לשמוע את המחסומים והחומות שעוברות היצירות המזרחיות בתרבות בישראל. אלבו מספר לי על ספר מאמרים על היצירה של מירי בן שמחון * שהגיש להוצאת כתר. הספר המתין תקופת מה בהוצאה ולאחר מכן הוא  פנה אליהם ושאל לגבי החלטתם. הם ענו, שמבחינה אסטרטגית הוצאת כתר לא עוסקת בשירה. לאחר שההוצאה לא טרחה להחזיר את כתב היד הוא פנה לברר מה קורה. משהתעקש נענה על ידי העורכת, שכתב היד נזרק לזבל. חוסר הנכונות להוציא לאור ספרי שירה וקובצי מחקר על שירה, מלמד שהשיקולים השיווקיים השתלטו על עולם ההוצאות לאור בארץ. בין הנפגעים מתפיסה עסקית זו נכללת גם השירה המזרחית. אלבו סבור שאנתולוגיות מחקריות על השירה של אמירה הס, ארז ביטון או גבריאלה אלישע נחוצות עתה יותר מאי פעם, כדי לשמש חומר ביבליוגראפי לקורסים אוניברסיטאיים על שירות עבריות, המשקפות את הזיכרון ההיסטורי והחוויה הישראלית של יהדות ספרד והמזרח.

אלבו רואה את ההשכחה של יצירת בן-שמחון באקדמיה, כהשתקפות הכישלון הישראלי להכיר בנוכחות של השירה הנכתבת במרחבים תרבותיים ומנטאליים חוץ תל אביביים: שירה ערבית, שירה דתית-ישראלית,  שירה יהודית-ערבית או מזרחית. על השירות הללו אין כמעט קורסים באוניברסיטה ולא מחקר אקדמי. כשביקשתי מאלבו להתייחס לעתיד הוא נשמע די אופטימי. לדעתו צפויה פריחה בנושא כי "התל אביביות" הפכה לישות חדירה: לישות רב תרבותית, רב אתנית ורב לשונית, לא אתפלא אם בעוד זמן מה נקרא שירה עברית הנכתבת על ידי משוררים ישראלים ממוצא פיליפיני, ניגרי או וייטנאמי. בקונטקסט הזה השירה הדתית או המזרחית תנוע לעבר המרכז ותזכה להכרה. השירה של בן-שמחון מסביר אלבו, צמחה מתוך עולמה הירושלמי, המזרחי, המשפחתי ופרחה דווקא בעולם הספרותי התל-אביבי, האשכנזי. היא התיכה תכנים מזרחיים ומשקעי קריאה של שירה אירופית במגוון לשונות – ביצירתה.
ברמה הצורנית היא מודרניסטית, חילונית ומינימליסטית. שירתה מתאפיינת במשלב לשון דיבורי. היא פורצת דרך בדיון על זהות ואחרוּת, תמאטיקה הנעדרת מהיצירה של עמיחי למשל, שהיה ללא ספק, אחד המשוררים הגדולים. שירתו מתעלמת לגמרי משאלות מרכזיות שהעסיקו את הציבור המזרחי. כאילו האוכלוסייה שגרה בנתיבות, בית שמש, שכונת התקווה או קריית שמונה, נטולת קול ; חסרת זכות להשמיע את קולה והגרוע מכל, שאינה ראויה לקולו הפואטי. אלבו מאמין שהשירה היא משאב פוליטי לא פחות ממשאב תרבותי. ההדרה של השירה המזרחית יצרה "נוכחות נטולת קול" של חלקים גדולים מהאוכלוסייה ה"חוץ תל אביבית". האוכלוסייה הותיקה שלטה בפוליטיקה ובתרבות, ולא נתנה ייצוג ראוי בשירה לאלה שנתפסו על ידה כאחרים. מבחינתה התמאטיקה הספרדית-מזרחית, לא הייתה ראויה להוות פרק בסיפור הישראלי. מירי בן שמחון, שברה בשירתה את החומה הזו. בסיום השיחה אלבו מספר לי שבעוד מספר חודשים יראה אור קובץ מחקרי, ראשון מסוגו באחד מבתי ההוצאה הירושלמיים, על יצירתה של מירי בן שמחון.

קציעה עלון, ראש החוג ללימודי מגדר במכללת בית ברל, חוקרת את הפואטיקה המזרחית, מלמדת קורס בנושא באוניברסיטה העברית ואף בימים אלה שוקדת על ספר בנושא. קציעה לא מבינה איך עד היום אף הוצאה לא לקחה את היוזמה להוציא את כל כתבי מירי בן-שמחון. היא מספרת שספרי המשוררת אזלו מן המדף ואין לה אפשרות אחרת מלבד לצלם לתלמידיה את הספרים הפרטיים שלה. לטענתה היא אחת ממספר קטן ביותר של מרצות אשר מלמדות את שירת בן שמחון ברחבי הארץ. המחסור בספר מחקרי בנושא הפואטיקה המזרחית הביא אותה לשבת ולכתוב. כששאלתי אותה לגבי המחקרים שכן נעשו בנושא השירה של בן-שמחון היא ציינה את תמר ארונסון שמאמרה עומד להתפרסם בכתב-העת הנודע "תיאוריה וביקורת" ומאמר נוסף שכתבה בכתב-העת "הכיוון מזרח" (גיליון 8,חורף 2004) על שלושת הספרים של בן-שמחון ומאמר נוסף ביחד עם דליה מרקוביץ' שפרסמה בכתב-העת של הליקון (גיליון 76, חורף 2007) וכאלו שעומדים להתפרסם בין השאר מדובר על השירה המזרחית שעליו שוקד החוקר יוחאי אופנהיימר, ועוד. השירה של בן-שמחון, מרחיבה קציעה, מעמידה דגם מרתק אשר ייחודי ועצמאי לגמרי. שירתה של בן-שמחון זכתה להתקבלות בעייתית. לדעת קציעה אנו עומדים פני תקופה חדשה שתפרוץ עם כניסת חוקרים וחוקרות חדשים לתחום. זהו שדה מחקרי בתולי שנפרש כאן וזקוק לטובי החוקרים בספרות העברית ואשר מופה בצורה חדשנית באנתולוגיה "מאה שנים / מאה יוצרים" (הוצאת קשת המזרח: בימת קדם לספרות,  1999). היא מספרת שהיא אומרת לתלמידיה שהם החלוצים, שהם האוונגרד כשהם לומדים את הפואטיקה המזרחית.

יש רבים הרואים במירי בן שמחון כמעין יונה וולך המזרחית. אך מול קולות אלו ישנן אלו המתנגדים להשוואה בטענה שאסור להנגיד את האשכנזיות והמזרחיות בשירה. יתרה מכך, הניסיון להפוך את יונה וולך לדגם שרק מולו ניתן להשוות את היצירה של בן-שמחון מופרך, דווקא בשל השימוש השונה שלה בחומר זהות והוויה. יחד עם זאת ישנו דיון שלם המתקיים בין השירה הפמיניסטית של השתיים. מירי בן שמחון ידועה בביקורת הפמיניסטית שלה גם המובאת פנימה לקהילה שלה וגם החוצה לעולם הגברי. למשל בשיר "היעדר מסתורין" שהיא "אינה יודעת את סליל המשי המחבר / בין ראשי לפות שלי / גם אתה לא, ידידי". היא הופכת את המבט הגברי "הכל יכול", היודע, המבקש לכבוש, למבט חסר בינה, היא מבכה גם את עצמה ככפופה למבט הזה וגם את הגבר המביט בה במבט זה.

יש כאלו גם המספרים על היחס המתנשא של ויזלטיר לבן-שמחון. יחס שהתבטא בהתנשאות ובלגלוג. האם יכלה מירי בן שמחון ושירתה להתקיים בעולם סגור. היא התייחסה לבעיה של כתיבת שירה בעולם גזעני בשיר "פרספקטיבה". היא שואלת האם הייתה צריכה להיעתר למבט הסקסיסטי של מאיר ויזלטיר, ושל השירה האשכנזית המתנשאת: "נחשבתי דלילה ערומה, / חשב שאם יאהב אהיה מנצחת. / זכרונותי מלאי אשם / יכולתי זה ויכולתי כך / ויכולתי ויכולתי. אלו נתן להחיות את המיתוס הזה עכשיו". ההפיכה של האישה המזרחית למיתוס של מסרסת הגבר – דלילה. ההפיכה של אותה האישה לגוף. ולא למקום של ידע. אלא רק של כוח מסרס. הסירוב של בן-שמחון להיעתר מסבך אותה ברגשות אשמה והיא חושפת אותן באמצעות השירה. ובעצם הופכת את היחסים בינה לבין ויזלטיר, לסימבוליים וליחסים מדומיינים בין תרבויות שונות. אחת המצמצמת במבטה את השנייה והשנייה אשר לא יכולה שלא להיכנס לתוך הפריזמה הדכאנית.

האם תקשיב התרבות לשירת בן-שמחון. מה יקרה לאופקי המחשבה הישראלית בשילוב התובנות של שירתה. נשאר לנו רק לשמוע את החזון שטמון בפתיחה ב"שיר ארס פואטי" שיצא בספר "אקסיטנציאליזם חרֵד" שיצא לאחר מותה. קציעה עלון הבחינה בשיר הנ"ל בעיסוק בשתי הרגליים שעליהן עומדים שירי בן-שמחון: "עד כמה מבחין בך הזולת" ו"בעיות הזהות". הנה קטע מתוך השיר: "אני דשה בבעיות הזהות / מה מותר המשורר, / כשהוא נותר חסר מלים כילד, / פתאום נרפה ומדולדל תחושה, / וּרוָחה באה לי / מן ההחלטה להניח / מלים פשוטות … / …זהו סוג של שעשוע כמו הליכה בתוך מבוך עם מפלצת – / / כמה באמת מבחין בךְ הזולת, / כמה את צריכה שיבחינו בךְ, / כמה את דבקה במבע הדבק בך, /" .

* גילוי נאות – מאמר שכתבתי על יצירתה של מירי בן שמחון נכלל באנתולוגיה על היצירה של בן שמחון.

ספריה:

  • מעוניינת לא מעוניינת, הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1983
  • שבלת דקה בכד חרס עתיק, אל"ף, תל אביב, 1985
  • צמא, ספרית הפועלים, תל אביב, 1990
  • אקזיסטנציאליזם חרד, הוצאת כרמל, ירושלים, 1998 (הכוללת אחרית של המשורר שמעון שלוש).
  • מירי בן שמחון בלקסיקון הספרות העברית החדשה

    ***

היעדר מסתורין


נשאלת שאלה בלתי נמנעת
לא מפורשת
אילמת אבל שומעת
"לא מבינה", נוטה להיעלב ומשתאה כאחת:
למה לא מין, בעצם?
(היה לנו ערב אינטליגנטי לעילא)
איני יודעת את סליל המשי המחבר
בין ראשי לפות שלי
גם אתה לא ידידי.

מירי בן שמחון, אקזיסטנציאליזם חרד, הוצאת כרמל, 1998, עמוד35.

***

פרספקטיבה


הייתה לו מקדמה של שם טעון
מסאב ומלא קסם כאחד
"מאיר"
מלותיו לא נגמרו בסופן
היו לו סיסמוגרפים בעיניו
שהסגירו את פענוחיו.
מבטיו הסוו תמיד משהו אחר.
היה ממתן רגשותיו
ולא השפיע כל אהבתו
רק לעתים היה ממלל את שמי כלחש.
מה בי היה איוּם
שאם יאהב אהיה מנצחת.
מה בו היה תסריט שאם יאהב
יצא מנוצח.
היו מרוָחים של זמן בין המילים
פערים חשוכים של צפיה
שידעתי לאתר נבוכה ואילמת
ולא ידעתי לרפדם
דבר בי גונן על עצמו עד מות
נחשבתי דלילה ערומה,
חשב שאם יאהב אהיה מנצחת.
זכרונותי מלאי אשם
יכולתי זה ויכולתי כך
ויכולתי ויכולתי.
אלו נתן להחיות את המיתוס הזה עכשיו.
הפרשי הגילים נשארו כשהיו
(תשורה אמיתית של חוקי הטבע)
גילי עכשיו כגילו אז
כל כך שבע ימים היה ולא ידעתי.
אבל הוא צעיר ממני היום
הוא אינו מזקין לעולם
דוריאן גרי מעודן עד כאב
המעורר את האהבה כשהיא נחפצת
ותמונתו שמורה בין דפי שירי
כמו שיר השירים
כמו תפילה
כמו כיסופים
טעון הזיות מסואבות ומלאות קסם.

מתוך, "מעוניינת, לא מעוניינת", הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1983, עמודים 16-17.

הכתבה התפרסמה לראשונה בתאריך ה25.9.2008 "בספרים" "YNET".

***

תגובת יערה שחורי – עורכת בהוצאת "כתר"

מערכת כתר אינה נוהגת להחזיר כתבי יד אלא אם ישנה בקשה מפורשת מראש וכך היה גם הפעם. באופן עקרוני הוצאת כתר ממעטת להוציא לאור ספרי שירה. הבחירה שלא להוציא לאור את האנתולוגיה נובעת משיקולים רבים ובהם גם אי אחידותה של האנתולוגיה והיותה בעינינו יותר ספר זיכרון אקלקטי מאשר קובץ שירה או מאמרים. יותר מכך, ספרי השירה של מירי בן שמחון לא ראו אור בהוצאת כתר. באופן טבעי ניתן היה לפנות לאחת מן ההוצאות שהוציאו לאור את שיריה. אין לנו כל מדיניות לגבי שירה מזרחית. בשנה האחרונה ראה בהוצאת כתר ספר שירה אחד והוא ספרו של יעקב ביטון "אינה דדה: משירי האם הגדולה" שזכה לשבחי הביקורת. מתי שמואלוף השתתף בערב שנערך לכבוד הספר. אנו מעריכים את שיריה של מירי בן שמחון ומאחלים הצלחה לכל הפועלים לשמר את זכרה.
בברכה,
יערה שחורי
כתר.

אודות Mati Shemoelof

משורר, עורך וסופר. A Writer
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, עם התגים . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.