יחידת טראומה

 
בימים אלו אנו שומעים לא מעט על תוכנית הגרעין של צפון-קוריאה. קוריאה היא מדינה קומוניסטית אשר לא נכנעת לתכתיבי המערב ומערכת יחסי-הכוח שהוא מבקש להחיל על אלו החיים מחוצה לו. אך מה אנו יודעים על הדרך בה נהרסה קוריאה ונבנתה מחדש. מה היה קורה ללא היפנים והמלחמה הקרה היו שוטפים בכזו עוצמה את האזור. מדוע הצליחה המהפכה הקומוניסטית להשתרש בקוריאה. מהו הגורל של האדם שנשאר במדינה המחולקת ומהו הגורל של המהגר ממנה. הספר "האורח" נוגע בצורה עדינה ורגישה בזוועות שעברה קוריאה במאה העשרים. הכיבוש היפני, ולאחריו בשנת 1945 עם סיום מלחמת העולם השנייה, הכיבוש האמריקאי בחצי שמדרום לקו הרוחב 38 והמהפכה הקומוניסטית בחלק שמצפון לאותו קו גבול הותירו הרס רב במבנה המשפחתי, הקהילתי, הדתי, המעמדי, המגדרי, החברתי והלאומי.

הספר מתחקה אחר גורלו של יו-סופ ריו, כומר נוצרי שהתגורר בצ'ן-סֶם-גול שבסין-צ'ון – מה שהפך להיות כפר במדינת צפון קוריאה. יו-סופ פליט ממלחמת האזרחים העקובה מדם שפרצה באיזור הגיע ביחד עם אחיו יו-האן לחיות בארה"ב. ארבעים שנה אחרי המלחמה הגדולה והחלוקה לשני מדינות של אותו שלם מחליט יו-סופ ריו לחזור, באמצעות טיול "פיוס" מאורגן: "יש ארגון בשם 'המועצה לאיחוד משפחות חצויות'. תמורת דמי עמלה נמוכים ודמי נסיעה הוא פועל לקבלת אשרת כניסה ממשלת קוריאה הצפונית" (עמ' 16). לפני שהוא טס לסין ומשם לקוריאה הצפונית הוא קובר את אחיו זקן הכנסייה יו-האן. יו-סופ ריו לוקח את עצם מעצמות יו-האן למסעו בתוך שקיק פרווה שקיבל במהלך מפגש מסתורי:
"פגשת מישהו?"
"כן. אישה חסרת בית כנראה. ביקשתי ממנה שתראה לי הדרך."
"יו-סופ הביט שוב בצרור שהזקנה הפקידה בידו. היתה זו שקית מפרווה של חיה, כמו החפצים שהאינדיאנים מוכרים באתרי התיירות. (עמ' 34).

במהלך הנסיעה לקוריאה הצפונית מתגלות ליו-סופ רוחות רפאים הקשורים לעברו וביניהם גם רוחו של יו-האן. הרוחות מבקשות מנוחה, מהאימה, מהטבח, בין אם היו אלו שטבחו ובין אם היו אלו שנטבחו ובין אם כאלו שגם טבחו וגם נטבחו.

בהקדמת המחבר אנו למדים על המטרה הנרטיבית שלו בקפיצה ממספר בגוף ראשון למספר כל יודע וההפך. סוק-יונג מבקש לייצר מערך עלילתי שיגשר בין האובייקטיבי לבין הסובייקטיבי ובכך יחקה באופן טוטאלי את המציאות: "החיים הם מצבור של זמנים ועקבות זמנים שהוחמצו; לעתים הם חולפים בחיי היומיום כמו חלומות …אולי ניתן להצליב את סיפוריהן של הדמויות כך שישלימו את הסיפור כולו" (עמ' 7). באותה ההקדמה אנו למדים גם על המבנה הרוחני של פרקי הרומאן "שנים-עשר פרקי הסיפור מקבילים לשנים-עשר שלבי הזינְזינוגוּי – הטקס השמאני של מחוז הוָואנג-היי-דו. בסיפור, כמו בטקס, מופיעים החיים לצד המתים, והם נעים יחד הלוך ושוב בין העבר לעבר להווה." (עמ' 9)  החשיבות של שינוי חברתי שהוא גם שינוי רוחני הוא בגישור מעל כשלון המבנה הפוליטי המשטרי. השינוי ההיסטורי מחייב את טקס הטיהור הכי אישי המתרחש הן בחלום, בפנטזיה, בעל-טבעי ובמסורות הנטועות בקוריאה עוד מלפני חצייתה ובוא הנצרות.

המעבר מארה"ב לקוריאה הצפונית הוא לא רק מעבר עלילתי של הדמות אל העבר המצולק. מעבר זה מסמל את העיוורון של החשיבה המערבית בכלל ושל ארה"ב בפרט כלפי האחריות של האמריקאים על ההיסטוריה הקוריאנית, כחלק ממלחמת קוריאה. אלו לא רק נשארו בתוך התחום שנקבע להם מדרום לקו הגבול 38, אלא החליטו לנוע: "צפונה אל מעבר לקו הרוחב שלושים ושמונה, ולכן רק צעירים אנטי-קומוניסטים שמשימות מיוחדות הוטלו עליהם, חודרים ביחידות קטנות דרך הים (עמ' 187). מאידך, הפיאודליזם של הכיבוש היפני יצר מתעשרים מצד אחד שנהיו לבעלי אדמות ואריסים המשרתים אותם ומצד שני אלו שחיכו לרפורמה אגרארית, שתגאל אותם. הרעיון הקומוניסטי נכנס אל קוריאה בדיוק בתפר הזה, רק העוצמות שבתוכן הוא פעל העלו את הלא-מודע האלים האנושי ישר אל פני-השטח. לפעמים המלחמות בין תומכי המשטר הקומוניסטי לבין מתנגדיו הולידו רצח ונקמות בתוך משפחות שלמות שנהרסו.

הסיפור של משפחות חצויות מוכר לנו הן מהמציאות היהודית של הגירה מאזור של השמדת –עם באירופה, והן מהמציאות הפלסטינית הקרועה בין ישראל לבין השטחים הכבושים ובין אלו שנשארו ואלו שהפכו לפליטים. הצורך לספר על הטראומה ואי היכולת של הטראומה להיות מוכלת בתוך מוזיאון, או אתר תיירות נידונה בספר. סוק-יונג מראה את חוסר התוחלת בדרך בה ממשלת קוריאה "מספרת" ומנכסת את הטראומה לצרכיה הלאומיים: "הסיוט הוא עובדה אמיתית, אך כמה שטחי וחסר משמעות הוא הסיפור הדהוי המסופר אחרי שמתעוררים! סיפורי העדים, שנשנו עשרות או מאות פעמים, עוותו והתפוררו ונישאו באוויר כמו דפי ספר חרוכים. כתב היד המקורי, כמו גם המשמעויות שנשא,  נשחקו עד דק" (עמ' 103).

ישנם כמה חוסרים בדרך בה הובא לפנינו הסיפור. אשתו של יו-סופ לא באה עימו לטיול וחסרה עמדתה, כיצד הפיוס של צד אחד בזוגיות משפיע על הצד האחר. נדמה גם שהסוף מגיע מוקדם מדי, יחד עם זאת זהו סיפור מרגש על מציאות בלתי אפשרית.

בתחילת הספר ההוצאה מביאה את הדברים האנאכרוניסטיים של ישראל זמורה "הספרים שאנו אוהבים" משנת תשכ"ו. ההוצאה לפי זמורה מבקשת "לגשר על כל הדורות, לפרסם את כל הספרים החשובים" (עטיפה פנימית). הספר הזה אכן עושה את המטרה החשובה הזו, אך בהסתמך על רשימת הספרים שיצאו עד כה בתרגום, אפשר היה להיות יותר מגוונים ופחות אירופוצנטריים, או אולי להזניח את
המטרה ה"אוניברסאלית" הזו ולהיות צנועים יותר.
 
 הביקורת התפרסמה לראשונה ב-19.10.2008 בספרים YNET

ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן

פורסם על ידי מתי שמואלוף

מתי שמואלוף, הינו משורר, סופר ועורך. פרסם עד כה עשרה ספרים ביניהם: שבעה ספרי שירה, ספר מאמרים, קובץ סיפורים ועוד. בשנת 2019, ראתה אור בגרמניה אסופה דו לשונית משיריו "בגדד | חיפה | ברלין" בהוצאת אפוריסמא ורלג. בשנת 2021 פרסם את הרומן הראשון שלו "הפרס" בהוצאת פרדס. שיריו וסיפורים תורגמו ופורסמו באסופות, כתבי-עת ואנתולוגיות בכל רחבי העולם.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: