כל אחד והברנר שלו

אניטה שפירא, ברנר, עם עובד וספרית אפקים, 2008, 456 עמודים.
 
דמותו של ברנר עומדת במרכז החיים של מקימי מדינת ישראל. הביוגרפיה של אניטה שפירא יכלה להיות אחת הביוגרפיות הטובות שנכתבו בספרות בישראל. הרבה יותר טובה מזו שנכתבה על אוסישקין, משום שהיא משלבת גם מבט אל חייו האישיים וגם אל חייו הפוליטיים והספרותיים. גם מנסה להתחקות אחר שאלות נסתרות הנוגעות למיניות שלו וגם מפרשת באמצעות זוויות פסיכואנליטיות את התקפי הדיכאונות שלו.

הביוגרפיה כמו כל מסמך ספרותי מכילה דברים אחדים ומחסירה אחרים. למשל לא נכתבה ההשפעה השלילית של המכתב "הז'אנר הארץ-ישראלי ואביזריהו" (10.8.1911) על סופרים אחדים כגון שלמה צמח, יעקב רבינוביץ ודבורה בארון.

הניסיון של שפירא להיות גם ביוגרפית וגם חוקרת ספרות ולשלב בין השניים חשוב. אך לקראת סוף הספר אנו מגלים שההישענות לכאורה על "עובדות" אינספור בדמות כל המכתבים, הגלויות, האגרות, הראיונות לא הובילו לסינתזה עם תיאוריות ספרותיות מתודולוגית עכשוויות. משום ששפירא בחרה "להגן" על הקריאות המאוחרות של ברנר שעשו סוג של מיתיזציה בדמות. ולכן באחת הפסקאות האחרונות של הספר כותבת שפירא כי: "פוסט-ציונים מצאו בכתביו ראיות לחולשות הציונות מימי העלייה השנייה, ועשו אותו לנושא דגל הביקורת של המציאות הארצישראלית, ששורשי ריקבונה, היו בה, לדעתם, מראשיתה." (עמ' 378). מיותר לציין כי אין פירוט לגבי מי כתב מה ובאיזה הקשר. כך שפירא בנתה את הפיגומים "הציוניים" לביוגרפיה וחסכה את הפרשנויות המאוחרות, כאלו שיכלו לצייר איזו סינתזה בהבנה שלנו את הדמות של ברנר במרחק של עשרות שנים מאז הירצחו.
בהקדמה מספרת לנו שפירא כי כתבה את הספר בארה"ב. כך דמותו של ברנר שקמה לתחייה לפתע לקראת סוף העשור הראשון למילניום התעוררה רחמנא ליצן דווקא במערב. העטיפה של הספר מכילה איזה שהוא צורך לייצר סיאנס לידע שקודד בתוך דמותו של ברנר, אך לאיזה תקופה של חיי ברנר אנו נחזור. האם לדמות של ברנר בלונדון כשהוא מעמיס כתבי עת "המעורר" ישר לאחר שהוא הדפיס אותם כדי שיישלחו לרחבי הקהילות היהודיות באירופה. או דווקא לזה שביקר את הציונות מתוך תוכה והראה שהיא עוד אחת מכמה וכמה אפשרויות לקיום יהודי.
 
*
 
חזי שלי, מלחמת קרים, ספרית מעריב, 2008, 255 עמודים.
 
מה הופך ספר היסטוריה לשונה מספר ספרותי אחר. לכאורה גם ספר ספרותי וגם ספר היסטוריה עשויים ממילים, שפה המעשירים את הידע שלנו לגבי התרבות והזמן שבו אנו חיים. אריסטו ענה על שאלה זו, שספר היסטוריה מתחקה אחר הדברים שקרו ואילו ספרות מספרת לנו את הדברים שיכלו לקרות. חזי שלח הביא לנו ספר שמתאר את קורות מלחמת קרים בעברית, אך ספרו לא הפך לספר היסטוריה קריא ולא ברור מי קהל הקוראים שלו.
הספר "מלחמת קרים" מתחקה אחר מניעי המעצמות שהגיעו עד חצי האי קרים כדי להשתתף באחת מהמלחמות הקשות ביותר. מלחמה זו הטרימה את מלחמות העולם הנוראיות עוד יותר. בריטניה, צרפת, רוסיה וטורקיה "שילמו מחיר כבד: יותר משש מאות וחמישים אלף מתים, רובם – שלושה מתוך ארבעה – מכולרה, ומטיפוס, תוצאה של תנאים סניטריים ירודים עד מאוד ומי שתייה מזוהמים. שלושת רבעים מן המתים נמנו בקרב הרוסים, כמאה אלף בקרב הצרפתים, יותר מעשרים אלף בקרב הבריטים וכחמישים אלף בקרב הטורקים" (עמ' 234).
לא ברור מיהו קהל היעד של הספר. עם פתיחת הספר הוא מספר לנו "כי על מלחמת קרים נכתבו אינספור ספרים ומחקרים, אך ספר זה הוא כנראה הראשון שנכתב עליה בעברית, וליתר דיוק השני" (עמ' 10). אמנם בסוף הספר אנו מקבלים רשימה ביבליוגרפית שמומלצת למי שרוצה להרחיב בנוגע לחומרי הספר. דווקא בשל ההיעדר בכתיבה ההיסטורית על מלחמה זו היה ראוי שייכתב ספר היסטורי אקדמי שיהווה מסד נתונים רציני. אם זה אינו ספר היסטוריה אקדמי, אז הספר הופך לספרותי. מעין מסה היסטוריית שמנסה להבין מדוע פרצה המלחמה הזו. אך גם כמסה היסטוריית ספרותית שכזו, נדמה כי אין הוא מכיל את השטף הראוי כדי להכניסנו לתוך פרשה זו. בנוסף, היום ברשותנו מחשבה ענפה כיצד ניתן לספר מלחמות מבלי להיקלע שוב למניעי האליטות והמנהיגים, אלא לתאר את המלחמה מ"מלמטה" באמצעות דמויות שוליות. אך הספר משחזר שוב את ההיררכיה הקובעת את ההבדל בין השולי כביכול למרכזי.
 
*
 
סלבוי ז'יז'ק, ברוכים הבאים למדבר של הממשי: חמש מסות על ה-11 בספטמבר ואירועים סמוכים (מהדורה מחודשת בתוספת הקדמה מאת המחבר), הוצאת רסלינג, 2008, 203 עמודים.
 
            ספר עיון מהמשובחים שראו אור, שוב מתפרסם בעברית והפעם בכריכה קשה. ז'יז'ק מסביר בהקדמה שהוסיף מדוע יש צורך בקריאתו המחודשת: "ה-11 בספטמבר הוא הסמל העיקרי של סוף שנות ה-90 הקלינטוניות המאושרות, של העידן הממשמש ובא, שבו חומות מבצבצות בכל מקום, בין ישראל לגדה המערבית, מסביב לאיחוד האירופי, בגבול בין ארצות הברית למקסיקו. התשקיף של משבר גלובלי חדש מגיח במלוא עוצמתו: קריסות כלכליות, מצבי חירום, קטסטרופות צבאיות ואחרות …" ונדמה שהוא צודק. המשבר הגלובלי הפיננסי אכן הגיע. אך קרו גם דברים אחרים. ז'יז'ק מנסה לא לתת תשובות לעתיד, אלא לנתח את המבנה שבתוכו צריכה להתנהל מחשבה ביקורתית. הוא לא שייך לזרם הליברלי שמאמין בפנטזיה על היכולת לצפות שינוי חברתי, ההפך הוא מביט בתשובות של הימין ולעיתים עושה בהם שימוש מושכל מאוד.  

בחמישה מסות שנכללות בגוף הספר ז'יז'ק שולל את הדרך המדינית, הפוליטית והחברתית שבה התקבל אירוע של נפילת התאומים ב-11 בספטמבר. הוא מראה באמצעות חמש מסות כי האיום האולטימטיבי לא הגיע לארה"ב ולמערב מתוך הפונדמנטליסט האחר, אלא הוא מגיע מבפנים, מתוך תוכנו, "מהחולשה וההתרופפות המוסרית של עצמנו, מאובדן ערכים ברורים ומהתחייבויות מוצקות כמו גם מאובדן רוח המסירות והנכונות להקרבה …" (עמ' 190).

            ז'יזק עובר מרכיב אחר מרכיב בדרך השתמשה ארה"ב בנפילת התאומים כדי לאשר מחדש את הפקעת החוק העומדת בבסיס המשטר. הוא מאתגר את המבנה של הדמוקרטיה הליברלית במערב באמצעות בחינת היחסים בין ארה"ב ואירופה, ובשאלה של התמוטטות השמאל במערב. השליטה הטוטלית בנו האזרחים, באמצעות השהיית החוק, והחלת משטר של מצב חירום, אינו סימפטום רגעי לבעיה של "מלחמה בטרור". הוא מראה שהקפיטליזם באמצעות הדמוקרטיה הליברלית באופן היסטורי ותיאולוגי מייצר עודפות. אותה עודפות שבאירופה הפכה לשלטון פאשיסטי. אותה עודפות שאילצה את הדמוקרטיה הליברלית המערבית לשתף פעולה עם הקומיניזם כדי למגר את הפאשיזם. אך לא לגמרי לחסלו, אם כי להמשיך לייצר את העודפות הזו באמצעות המלחמה הקרה. עם נפילת המלחמה הקרה נוצרה עודפות שלא הפכה לכדי אוייב. ורק עם נפילת התאומים הגבול הפוליטי נוצר כדי לייצר מצב חירום. נוצר קלסתרון של אוייב. הפונדמנטליסט האיסלאמי. ז'יז'ק עובר על טענה אחר טענה של השמרנים וגם של השמאל הליברלי רק כדי להפר את ההסכמה כי ישנו תוקף למצב החירום.

            מעניין בעיקר היה לקרוא את המהדורה הבאה של הספר דווקא לאחר עליית אובאמה והצלחתו הפנומנאלית עד כה בקמפיין בחירות אל מול מקיין (מבלי להתנבא מי ינצח). כיצד התמוטטות השווקים והמשבר שחל בתוך הקפיטליזם יכלל בקריאה של ז'יז'ק. האם הוא יתנבא כמו העיתונאית נעמי קליין כי גם המשבר הפיננסי וגם אובאמה לא באמת ישנו את כללי המשחק, או ההפך. שאולי ארה"ב העלתה את אובאמה שיחזיר אותה קצת אל תוך גבולות הכוח ונסיגה מאובדנה.
 
            *
 
אורית רוזין, חובת האהבה הקשה: יחיד וקולקיב בישראל בשנות החמישים, עם עובד והוצאת אוניברסיטת תל-אביב, 2008, 357 עמודים.

            אורית רוזין חוקרת באוניברסיטת תל-אביב עוברת על היחסים בין הקולקטיב והיחיד בתחילת שנותיה של מדינת ישראל. היא ערה לשינוי המתודולוגי שחל בתפיסה שלא רק האליטות הם שמייצרות את ההיסטוריה. "בניגוד לדימוי הרווח של החברה הישראלית בראשית דרכה כחברה מגויסת הנשלטת בידי מנגנון מפלגתי כל-יכול אני מבקשת לצייר תמונה אחרת, שממנה עולה כי המציאות התעצבה לא רק לאור הכרעותיהם של נבחרי הציבור ומנהיגיו, כי אם גם מתוך זיקתם ותגובתם של האזרחים הפשוטים לעקרונות אלה." (עמ' 15).

            הספר בנוי משלושה חלקים. בחלק הראשון בוחנת רוזין את המאבק בבית וברחוב. ובעיקר אפשר לציין לשבח את תת הפרק שעוסק במאבק הפמיניסטי (עוד לפני השימוש הרווח בתקופתינו במונח זה) של עקרות הבית נגד משטר הצנע של הממשלה. בפרק זה עוסקת רוזן גם בבחינת המאבקים על אכיפת החוק למשל בתחום של המלחמה בשוק השחור. בחלק השני היא עוברת לתיאור המאבקים הציבוריים בבחירות השונות. בחלק השלישי היא מתארת את העלייה "ההמונית" באמצעות התבוננות ביחסים המורכבים של עולים מארצות האיסלאם לבין האליטה האשכנזית.

            חסרה בספר התייחסות לשאלות של גזע וגזענות. ההתבוננות של רוזין לא מכילה את הביקורת על המשטר הדמוקרטי הליברלי שמצד אחד משתמש בהבחנות גזעיות ואתניות ומצד שני מתיימר לשקיפות אובייקטיבית ברוח ערכי הקדמה (ומכחיש את אותן הבחנות של שוני). רוזין מציגה מגוון גדול של התייחסויות גזעניות כלפי המהגרים המזרחים החדשים: ככאלו אשר בעלי ריח רע, שיכורים, ללא יכולת לשמור על היגיינה, שבחרו לחיות ברפש וזוהמה. כל אלה מלמדים אותנו יהודה שנהב ויוסי יונה בספרם "גזענות בישראל" הם תהליכים של הגזעה וגזענות על בסיס שיוך תכונות שאינן משתנות  לקבוצות שמעוגנות בגוף ובסביבתו.
 
*
 
חגי כנען, פָּנִימְדִיבּוּר: לראות אחרת בעקבות עמנואל לוינס, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2008, 173 עמודים.
 
הפילוסופיה של עמנואל לוינס חשובה לתקופה שלנו דווקא בשל אובדן היכולת להכיל את הזולת. חגי כנען קורא מבלי לצטט לעייפה את הרעיונות המרכזיים שעומדים בהגות של לוינס. כנען מסביר שהתרומה הגדולה של לוינס לפילוסופיה מגיעה בשל הממד האתי שהיא נושאת. "האתיקה של לוינס מבוססת על הבנה ייחודית של מושג "האחר""(עמ' 25). לוינס מציב את תנאי זה לפני כל בחינה של מה שקיים. צריך להבין דורות על דורות התחנכו על הרעיון שפילוסופיה מנותקת ממובן של אתיקה, כיוון שהיא הייתה אמורה לבחון אך ורק את "היש". ואילו לוינס בא ומציב את האתיקה ובתוך כך את ההתבוננות בזולת, בפָנים.  "בבסיס האינטראקציה עם הזולת מצויה היכולת הדינמית שלנו לפרש אותו, למקם אותו כל פעם מחדש" (עמ' 63). לוינס מבקר את מרטין בובר אך גם מושפע ממנו, שהרי שניהם מייחסים חשיבות אמיתית למפגש עם הזולת. אך לוינס מתנגד לנקודת מבט של בובר וטוען שאין זיקה ראשונית ביני לבין הזולת. "לפי לוינס אין לבלבל בין אפשרות כזו של קירבה אינטימית, שאכן יכולה להיות מאד מנחמת, לבין פתיחות אל האחרות הרדיקלית של הזולת" (עמ' 71). לוינס מחפש את הדרך להציג את הזולת מבלי להציגו כחלק ממרחב משותף.

הספר מכיל קטעים שלמים שבהם חגי כנען עובר לכתיבה של אסוציאציות משוחררות. לעיתים הוא מתכתב עם תרבות הפופולארית ולעיתים הוא צולל לתוך הפילוסופיה. שווה היה לחשוב על קו ברור יותר של עריכה. אפשר היה לבחור את הספר כמבחן אקדמי יותר של בחינת הגותו של לוינס. או אפשר היה לחשוב על הספר כהזמנה לקריאה בתוך הספרות של לוינס. או אולי לקריאה של לוינס באמצעות התרבות הפופולארית כפי שעושה ז'יז'ק. הבחירה להישאר בקצת מזה וקצת מזה מפריעה לקריאה בספר. בנוסף, מצורפות יצירות אמנות של אסף עברון, אך רצוי היה דיון מעמיק בהופעתן בספר תוך השימוש בהגות של לוינס.
 
הביקורת התפרסמה לראשונה בספרים YNET, 3.11.2008

.

 

כתבה מעניינת שמסבירה את האפשרות ל"גנוב" את הבחירות בין אובאמה לבין מקיין.

0 תגובות בנושא “כל אחד והברנר שלו

  1. לביוגרפיה של אוסישקין?
    למה להשוות ביניהן?
    אם כבר אז ההשוואה המתבקשת היא בין הביוגרפיה של ברל לביוגרפיה של ברנר.

    וחוץ מזה אניטה שפירא עצמה כותבת על כך שהיא לא מתיימרת לכתוב את הספר מהכיוון הספרותי מכיוון שזה לא התחום שלה ככה שהטיעון על כך שמהבחינה הזאת הספר נכשל (שנשמעה לא פעם) לדעתי לא ממש לעניין.
    ביוגרפיה היא ביוגרפיה. וניתוח ספרותי הוא ניתוח ספרותי. לדעתי אין כל כך טעם לחבר ביניהם.
    אישית אני חושבת שאניטה שפירא עשתה כאן עבודה מדהימה ואחרי סיום הספר כל מי שלקח אותו ליד ילך לחפש את כתבי ברנר, כי אין כמו הספר הזה טיזר להכרת האישיות המרתקת שהיה ברנר.

    אהבתי

  2. אסתי, הקשר לביוגרפיה של אושיסקין הוא ספרותי. הנה ביוגרפיה מדויקת שמחלקת בין האישי לספרותי (ברנר) והנה ביוגרפיה שעוזבת את האישי (אושיסקין) ומתמקדת בפוליטי. ושני האישים הללו עיצבו את היישוב בארץ-ישראל.

    הביקורת שלי הייתה ספציפית לגבי כמה מרכיבים הן אפיסטמולוגיים (מאיפה כותבים את הביוגרפיה) וגם אונטלוגיים (מה לא מצאתי בה).

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s