עשיית ספונג'ה כמירוק חטאים בישראל

המבט של אסתר כהן-אדיב מופנה לריצפה, האדמה, מתוך ניסיון פוליטי ותיאולוגי למירוק החטאים. מדובר בנסיון מגדרי (הדרך בה שני המושגים: אישה וספונג'ה נתפסו יחדיו), מעמדי (התפקיד והסטטוס הנלווה אליו), וכן בשילוב הקטגוריות הללו. המבט בספונג'ה עובר דרך הדיון בלאומיות ובאחריות שלה לארגון מחדש של הקטגוריות המבנות את הסדר החברתי בישראל. הלאומיות מיוצגת על פי צבעים: הכחול (רקע) והלבן (מטלית הספונג'ה על רקע השטיח המשרדי הכחול), מקבלת צורה אחרת כשהיא מכילה את עבודת הניקיון. האם העבודה של כהן-אדיב מבקשת לנקות את הערכים השמרניים והגבריים ולייצר מבנה ערכי חדש? האם מבקשת עבודתה למחות על הקישור המגדרי והאתני לעבודה זו?

המבט בעבודה מחייב אותנו להיערך מחדש. שני דליים עומדים מכוסים, מחכים להתגלות, להתנקות ולנקות. לחדש או להרוס, שכן יכול להיות שבתוך הדליים יש הרבה לכלוך, כסוג של תיבת פנדורה שעדיין לא התגלתה. הדלי מכוסה. איננו יודעים האם הוצאת המטלית תגלה לנו "פשעים" נוספים שייצאו מתוך הדלי. איננו יודעים מי כיסה את הדליים ומדוע.

 

ומה אם הדלי הוא כסא?

הדלי יכול להיות כיסא. הוא יכול להיות מבט על היסטוריה נשכחת של לכלוך מצטבר וניקיון. היסטוריה שמבקשת לנקות ולהתנקות. הכסא ההיסטורי שעליו אנחנו יושבים. תארו לכם ריצפה שלא מתנקה, ספר היסטוריה שלא מתמלא בהיסטוריה של "ניקיונות" ו"טיהורים" (ואפשר גם לחשוב על החיבורים בין השיח על הגיינה, השיח הגזעי והאירופוצנטריות). ההיסטוריה של הגבריות המיליטריסטית המנסה לנקות ולחסל את כל מעוזי ההתנגדות האחרונים של הלוחמים. גבר לוחם בגבר, והאישה אמורה לשבת על כסא הספונג'ה ולמרק את חטאיהם. לנקות את הבית של אגממנון לפני שיחזור מן המלחמה הארוכה והמדממת שלא הסתיימה עד היום. מה מחכה לאגממנון באמבטיה, אותה אמבטיה שמרוקנים אליה את דלי הניקיון בעולם המודרני? שם, באמבטיה, מתחת לדליי ההיסטוריה, טמונה האפשרות להביט בקלימניסטרה רגע לפני הנק(מ)ה.

דבר אמנות הסתתר בתוך הסטריאוטיפ, בזווית העין של אמנית שידעה כיצד להציג את דבר האמנות מבלי לשימו במסגרת. המסגרת כבר הייתה במרכז התודעה. העיניים העבירו תמונה של דלי. העין ראתה את הדלי וסיווגה אותו כדלי אמיתי שהושאר במקום במקרה, או דלי שהגיע לתערוכה אף שאין לו חשיבות אמנותית. בדומה לרדי-מייד דושאני, או לסוקרטס במחזה של אריסטופאנס, הצועק "סוקרטס זה אני", אמר גם הדלי "זה אני". הבטתי בדלי. הדלי הביט בי.

הדלי אינו יצירת אמנות. הוא דלי של ספונג'ה וברור כי ההון הסימבולי, החברתי והתרבותי שלו אינו נוכח בסולם הערכי של היסטוריית הדימויים. מדובר בדלי שלא במקרה מחבר בין הלבן לבין הכחול. אם נרצה לגעת בתור ציונים במקרה או במכוון, בתור יהודים לאומיים או בתור ישראלים בחיבור שבין הלבן (הקיר הלבן בתמונה) שיסמל כל מצב של ניקיון, לכחול (הרצפה הכחולה), נצטרך לגעת בדלי המלוכלך. זאת אומרת שנצטרך גם להבין את ההקשרים הלאומיים והקולוניאליסטיים שמסמל הדלי. הדלי מכיל את הפוטנציאל לגעת בצלילים השבורים שהתפזרו על הרצפה, ולהביא מסר של גאולה באמצעות חומרי הניקיון ועובדת הניקיון, המגינה על גוף הדימוי כמו ישו ולוקחת על עצמה את חטאי החברה והלאומיות.

 

 

אני שוכחת – אסתר כהן-אדיב

אני שוכחת
אני שוכחת
את אשר נשבעתי לזכור.
אני שוכחת
אני שוכחת
את שחשבתי שייצרב
על לוחות ליבי
ככתמי לידה.
אני שוכחת
אל תספר לי דבר.

02.06

הרשימה התפרסמה לראשונה באתר "מארב", 18.11.2008.

אודות Mati Shemoelof

משורר, עורך וסופר. A Writer
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

4 תגובות על עשיית ספונג'ה כמירוק חטאים בישראל

  1. מופתע הגיב:

    איזה מבקר מופלץ במוזיאון בונה תילי תילים של תיאוריות על דלי וסמרטוט שמונחים ליד תמונה, עד שבאה המנקה ולוקחת אותם. מסתבר שאשכרה אפשר לשים סמרטוטים מטונפים במוזיאון ותמיד ימצא מישהו שיסביר למה התכוונה האמנית.
    אין גבול.

    אהבתי

  2. דפנה לוי הגיב:

    במאמר מבריק של גליה אלוני דגן בלאישה
    http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3624827,00.html

    אהבתי

  3. מתי הגיב:

    למופתע, אומר בקצרה שהמוזיאון לא פחות "יוצר" את היצירה מאשר האמן. האמן הצרפתי מרסל דושאן שלח משתנה ציבורית לגלריה כדי לאתגר את גבולות ההגדרה של אמנות.
    תוכל לקרוא על כך יותר ב:
    http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%A8%D7%A1%D7%9C_%D7%93%D7%95%D7%A9%D7%90%D7%9F

    לדפנה לוי, מצחיק שבגלל הלשון העברית הכתבה כתובה בלשון זכר, אבל למטה רואים מי תרמה את ידיעותיה למידע על איך עושים ספונג'ה.

    אהבתי

  4. דפנה לוי הגיב:

    הקפידו בפרסומות לשווק חומרי ניקוי, כביסה וגו' בלשון שאינה מיננית – וכאילו פונה לשני המינים. אחר כך אפילו הראו גברים שוטפים רצפה, ואני חושדת שהפרסומאים חשבו שזה אלמנט קומי – שוס! – ועתה שבו לדבר בלשון נקבה… אין כוח להעמיד פנים כנראה. מעציב.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s