לחוש התחלות אפשריות של כאב: על יצירתה של קארה ווקר

A cartoon threatening the KKK will lynch carpetbaggers, in the Independent Monitor, Tuscaloosa, Alabama, 1868

A cartoon threatening the KKK will lynch carpetbaggers, in the Independent Monitor, Tuscaloosa, Alabama, 1868 | cc: wikipedia

"Southern trees bear strange fruit,

Blood on the leaves and blood at the root,
Black bodies swinging in the southern breeze,
Strange fruit hanging from the poplar trees"
(Lyrics by Abel Meeropol also known by the name: Lewis Allan, singer: Billie Holiday 1939)

בתערוכה "היסטוריות מונפשות" (אוצרת: עדנה מושנזון, גלריה נגא, 2007) הוצגו מבחר עבודות של אמנים עכשוויים שנעזרו בשיטות ובטכניקות שונות של אנימציה כהרחבה של יצירתם ברישום, בציור ובמיצב. רבים מהאמנים עשו שימוש חתרני במדיום. בהסתמכות שלהם על התכונות שאנו נוטים לייחס לאנימציה – קסם, שעשוע, פיתוי, משחקיות, הומור ופיוטיות – הם הפכו אותה לאמצעי להצגת ביקורת חברתית ופוליטית מגוונת. אחת מהאמניות שהשתתפו בתערוכה היא האמנית הידועה קארה ווקר (Kara Walker), שהציגה בעבר גם במוזיאון וויטני בניו-יורק ובביאנלה בונציה. עבודותיה של ווקר עוסקות בהיסטוריה של הדרום האמריקאי בתקופה שקדמה למלחמת האזרחים ולשחרור העבדים. בקטלוג ניתן היה לראות כי בתחילת עבודתה יצרה ווקר ציורים של הדימויים, ורק מאוחר יותר הכניסה אותם לסרטים.

תרומתה האפשרית של ווקר לדיון הגזעי בישראל גדולה, לא בגלל שהיא נוגעת באופן ישיר בצורה בה תהליכי הגזעה מתרחשים בישראל, אלא כי היא מאפשרת דיון גזעי בארה"ב, אותה מדינה שנראית לרבים בישראל כארץ התגשמות החלומות וכאתר חיקוי על מנת שניתן יהיה לכונן "מערביות" מולבנת.

קארה ווקר, 8 התחלות אפשריות: בריאתה של אפרו-אמריקה, מתוך התערוכה "היסטוריות מונפשות", גלריה נגה, אוצרת: עדנה מושנזון. באדיבות Sikkema Jenkins & Co. NY

התבוננות בשני סרטי האנימציה של האמנית האפרו-אמריקאית קארה ווקר  "8 התחלות אפשריות: בריאתה של אפרו-אמריקה" (15:57 דקות, 2005) ו"… קוראים לי מפניו הזועפים של ים אפור ומאיים", יאפשרו דיון במתח שבין אנימציה ובין הקולנוע במפגש עם הפריזמה הגזעית והפמיניסטית. האמנות של ווקר היא עבודה שיטתית שעושה קריסטליזציה לאלמנטים של השפה הויזואלית. ווקר מפעילה סוג של מניפולציה לקודים ולטבואים כהומור ומיניות. היא מעוררת ספק בדרך הייצוג ומתעלת את אי שביעות רצונה וכעסה על החוזה החברתי הריק (1).  ווקר הואשמה לא פעם ע"י הקהילה השחורה וגם הלבנה ביצירת "פורנוגרפיה" אלימה ומבזה. היא לא האמנית השחורה היחידה שמתויגת בצורה כזו (2).  התיוג וההתנערות מהתבוננות ישירה באמנות של ווקר מצביעים על בורות ויזואלית בהבנת ההבדל בין גזענות מקורית לבין פרודיה אנטי-גזענית, שמסמנת  בצורה פוסט-מודרנית את ז'אנר היצירה שלה (3).  רועי רוזן הוא אחד האמנים הישראליים שציוריו מפעילים טכניקות ויז'ואלית דומות לאלו של ווקר, ואף דנים בשאלות תמטיות דומות המחברות בין מיניות, גזע וצבע. בשל כך הואשם רוזן לא פעם בשימוש ב"פורנוגרפיה" אלימה (4). רוזן התייחס בהומור לטענות אלו באמצעות "יוהנה פורר-הספרי", דמות החוקרת האקדמית (בגילומו של רוזן עצמו), העוסקת ברטרוספקטיבה של הדמות הפיקטיבית זוסטין פראנק בסרט "שתי נשים וגבר" (2005 16:15 דקות).

שני סרטי האנימציה של ווקר עוסקים בשחזור חברתי והיסטורי ובו בזמן בכינון זהות חדשה של יוצרת שחורה. לכאורה הסרטים כוללים סצנות מתוך ההיסטוריה של הדרום הלבן לפני ביטול העבדות. אך באמצעות המבט העכשווי הקומי של היוצרת אשר מופיעה בתוך הסרט כמפעילה של בובות מגזרות הנייר שלו, אנו למדים שבעצם הסרטים מתחוללים בזמן הווה פוסט-קולוניאלי מתמשך. ובכך הם מאפשרים דיון ביקורתי שפניו פני יאנוס – הם מביטים אחורה ומפרקים את הדימויים הגזעניים, ובו בזמן מביטים בחשש על האופן שבו הדימויים נוכחים בתרבות האמריקאית העכשווית.

קארה ווקר, 8 התחלות אפשריות: בריאתה של אפרו-אמריקה, מתוך התערוכה "היסטוריות מונפשות", גלריה נגה, אוצרת: עדנה מושנזון. באדיבות Sikkema Jenkins & Co. NY

הסרט "8 התחלות אפשריות: בריאתה של אפרו-אמריקה" מראה לנו שמונה סצינות מתוך זמן העבדות כחלק מההיסטוריה האירופאית/אמריקאית. הסרט מתחיל בסצינה הראשונה של מוות – שבה אוניה זורקת גופות שחורים.  כמעט לכל גופת אדם שחור בבטן האנייה יש קטגוריה "שחורה" של תיוג בצורת שם ליטרלי כגון: "אותנטיות", "שחור", "אפריקאי", "ניגר", "ניגרוס אחד מזוייף ואחד שרוצה להיות". בסצינה השניה המילים נשארות גם לאחר המוות של השחורים כאות קין על גופם. ורואות כיצד הם היבשת השחורה של המוות בולעת אותם לתוך פיה. לאחר מכן אותה יבשה גם מולידה עוד אדם שחור מתוכה. בסצינה השלישית הדמויות מוצאות את עצמם בשדה כותנה ואנו צופים ביחסים הומוסקסואליים מלאי תשוקה וקיטשיים בין האדון הלבן לבין העבד השחור (במעשה המין אנו צופים בריקוד של מלאכים קטנטנים לבנים שגופם מעוטר בקו שחור עבה). באופן פילאי הגבר השחור נכנס להיריון ובסצינה הרביעית מגיעה מיילדת ובסצינה החמישית היא עוזרת לו ליילד זין גדול וארוך שבסופו  הילד המת מיד נזרק לשדה. בסצינה השישית אנו שומעים דיאלוג בין אישה לבין ילדה שחוזרות אחת על הדברים של השניה בדיליי. הדיאלוג ביניהן מתרכז באי אפשרות לדבר (את הדיכוי) ועל הרצון להיות לבנה. מצד אחד הן רוצות להתרחק מהמחשבה הגיזעית ופשוט להשתלב ומצד שני חוזרת האֵימה מפגיעה עתידית הצפוייה להן. וברקע של הדיאלוג רואים את האדון הלבן החושק בילדה השחורה. בסצינה השישית רואים את אחד העבדים כשהוא משקה את הילד המת ומנסה להחיותו ובסצינה השביעית סיפור ילדים (על השפן והשועל) שמספר אב/עבד שחור לילד לבן הופך לתיאור של קורבנות לינצ'ים הניתלים הפוכים על עץ באמצעות דמויות השועל והשפן – ישנה התייחסות ברורה של ווקר למה שהזמרת בילי הולידיי כינתה באחד משיריה כ"פרי מוזר" (Strange Fruit).

הסרט "8 התחלות אפשריות: בריאתה של אפרו-אמריקה" משתמש באמצעות מגזרות נייר שחור המוצגות על רקע קירות לבנים. האמנית מופיעה לא פעם ברקע הבד עליה נעות הדמויות. ישנו שימוש במוזיקה שחורה מתקופות שונות של ההיסטוריה האמריקאית (למשל מתקופת שנות העשרים ה"עליזות" של המאה העשרים – אותה תקופה שבה היו לינצ'ים). ווקר לא מסתירה את החוטים שבה היא מזיזה את הדמויות כחלק מהמארג הקומי של עבודתה. היא רוצה לחשוף את הדרך בה מתהווה הגזענות ועושה זאת באמצעות דיון שחור במין ויחסי דיכוי. העובדה שהיא אישה שחורה ויוצרת משעה את היווצרות העמדה הגברית השחורה אל מול האלימות הגברית הלבנה. היא משאירה אף מקום לביקורת פנימית על האופן שבו יחסי דיכוי פולשים למבנה המשפחתי, למיניות, לפנטזיה על התשוקה ולא משאירים דרך חזרה, מאשר פירוק פרודי של השפה. הדמויות הן לא לא לגמרי אנושיות, אלא מתכתבות עם האופן שבו נבנים הסטריאוטיפים בתרבות. הדמויות השחורות הן עגלגלות ואולי מרמזות בכך על האפשרות להתגמש לתוך יחסי הדיכוי. ואילו הדמויות הלבנות בעלות פינות חדות (ואלימות) בסוף הכובע והנעלים שלהן.

The Clansman

"8 התחלות אפשריות: בריאתה של אפרו-אמריקה" מתכתב עם הסרט האילם הקאנוני "הולדת האומה" (" The Birth of a Nation") של ד.וו גריפית' (D.W. Griffith) מ 1915 – סרט ידוע הנחשב לאבי הקולנוע האפי, שיצר דימוי סטריאוטיפי לשחורים והאשים אותם בחרחור מלחמת "אחים" בין הצפון לדרום. הסרט הציג קבוצת עבדים שחורה ש"נהנית" ו"מוקירה תודה" לאדם הלבן, מול עבדים "משוחררים" שחורים המטילים את אימתם על נשות הדרום. הסרט מתרחש לפני ואחרי מלחמת האזרחים. לאחר הפסד הדרום לצפון, לידת הקו.קלאס.קלאן מתוארת באמצעות חבורת ילדים לבנים דרומיים עניים שהתחפשו לרוחות רפאים לבנות כדי להפחיד את הילדים השחורים. הניסיון של השחורים לנצל את השחרור מעבדות ולהתחתן עם הנשים הלבנות מאיים על טוהר הגזע הלבן, מה שנראה בתיאורו של מנהיג אחת ממדינות הצפון המושפע לרעה מיחסיו המיניים עם שפחתו המולאטית.

קארה ווקר, קוראים אליי מפניו הזועפים של יום אפור ומאיים, 2007. מתוך התערוכה "היסטוריות מונפשות", גלריה נגה, אוצרת: עדנה מושנזון, באדיבות Sikkema Jenkins & Co. NY

הסרט "… קוראים לי מפניו הזועפים של ים אפור ומאיים" מתחיל גם הוא במוות. שפחה שחורה נושאת ארון קבורה בדמות מגזרת נייר חתוכה מבפנים המשאירה חור בצורת גופה. היא זורקת אל הארון גופה שחורה המתלבשת אל תוך מגזרת הנייר השחורה. בתהליך של התחדשות פגאנית אפריקאית האדמה מולידה מתוכה אישה חשופת חזה (כסוג של דחיית הנרטיב של תחייה מחדש של ישו הנוצרי). האישה נולדת ישר אל תוך עבדות. האדון הלבן מבחין בה ואונס אותה ואז מגיע ילד עם רגל חתוכה. לקראת סוף הסרט מבינים שהילד ספק הציץ ספק הפריע למעשה האינוס של אימו, ובשל כך נענש ע"י האדון הלבן שהתעלל בו באלימות רבה ואף ניסר את רגלו. הילד גדל על רקע תשוקה אלימה אל אימו, ולקראת סוף הסרט רואים כיצד הוא מכה בה באמצעות הקביים שלו, הורג אותה ולאחר מכן אף שוכב מעליה. גם האמנית צופה ומפעילה בגלוי את המעשה ובכך מנתקת ממנו את הריאליה שאנו מייחסים למקרי אלימות. ההתקה של הסצנה הופכת אותה לדיון ביחסי דיכוי ובאופן בו חודרת האלימות הגזעית לתוך המבנה המשפחתי ויוצרת דיכוי כפול ומכופל של האישה השחורה, המדוכאת גם על ידי האדון הלבן וגם על ידי בנה השחור. ובסוף הסרט הילד השחור נותר יתום, נכה.
בסרט מופיעים לא פעם מסכים צבעוניים משתנים. האישה והילד מקבלים רקע צבעוני במיוחד של אדום וירוק, בעוד האדון הלבן מקבל רקע הכחול. השימוש ברקע צבעוני מחדיר סוג של אקספרסיביות למטען הרגשי המתחולל בין הדמויות החד-ממדיות, ונדמה כי ווקר מנסה לפרק את המטען האקזוטי והאוריינטליסטי באמצעותו.

ספייק לי (Spike Lee)

אחד הבמאים השחורים שהצליח להתנגד לרעיון של אינטגרציה ו"היטמעות" הוא ספייק לי. הוא עשה זאת, למשל, בסרטו "קדחת הג'ונגל" (1991), הדוחה אפשרות של קשר חברתי בין גבר שחור לאישה איטלקייה, ובסרטו "מלקולם איקס" (1992) הדוחה את האפשרות לקשר רומנטי בין גבר שחור לאישה לבנה. גם במיני סידרה תיעודית שביים לטלוויזיה על אסון הוריקן "קתרינה" – "כשהסכרים נפלו: רקוויאם בארבעה חלקים" (2006), הוא כונן מחדש היסטוריה רציפה לבנה של התעלמות הומנית ומוסרית מדאגה לאוכלוסיה השחורה בניו-אורלינס. נדמה כי גם סרטי האנימציה של ווקר מאפשרים לנו הימצאות רצופה בתוך היסטוריה אלטרנטיבית שאינה מציעה "פיוס", "פתרון" ו"אינטגרציה". השימוש באנימציה ומגזרות הנייר מאפשר לווקר להתנגד לדרך שבה ההיסטוריה הקולנועית ההוליוודית הלבנה מספרת את הנרטיב השחור. ווקר נוגעת באומץ בשורשי תהליכי ההגזעה הקשורים לתפיסות הפוסט-קולוניאליות של התכונות המזוהות עם לבן ושחור. השימוש בקולנוע ואנימציה מעלה שאלות נוקבות בנוגע למדיומים אלו, על האנימציה "התמימה" שמוכרת לנו מסרטי וולט דיסני ועל הקולנוע ההוליוודי הקונסרבטיבי האמריקאי. דווקא בתוך המדיום האמנותי נוצר היבריד המשלב את המדיומים הללו, ומייצר דגם אחר של שחורות, המאתגר את ההיסטוריה האמריקאית הרשמית – זו הקשורה לדרך בה ארה"ב רואה את עברה ובאופן חריף יותר לאופן שבו היא רואה את ההווה שלה – וחותר תחתיה.

הערות:

1: Philippe Vergne, “The Black Saint Is the Sinner Lady” in Kara Walker: My Complement, My Enemy, My Oppressor, My Love (Minneapolis Minnesota: Walker Art Center 2007), p.8.
2:  Sander L. Gliman, “Confessions of an Academic Pornographer” in Kara Walker: My Complement, My Enemy, My Oppressor, My Love (Minneapolis Minnesota: Walker Art Center 2007, p. 29.
3:  Gliman, ibid. p. 30

4:  עוד על הפולמוס שעוררה תערוכתו "חיה ומות כאווה בראון"  (רועי רוזן, מוזיאון ישראל 1997)

אריאלה אזולאי, "מי היה מאמין, אתה קורא גרמנית!", תיאוריה וביקורת, 15 (חורף 1999), עמוד 59.

תודה לעדנה מושנזון וליעל ברגשטיין.

המאמר התפרסם לראשונה באתר "מארב", 19-12-2008

אודות Mati Shemoelof

משורר, עורך וסופר. A Writer
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, עם התגים , , , , , , , , , , , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על לחוש התחלות אפשריות של כאב: על יצירתה של קארה ווקר

  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    ועלתה בי תהיה, האם לאמנות א-פוליטית יש זכות קיום, לדעתך?

    אהבתי

  2. מתי הגיב:

    לכל יצירה יש ממד גלוי או לא מודע של פוליטיות

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s