הבן שלי עימאד מת

אחמד סנור, בעל מסגרייה, מספר על המתרחש בעזה

יש לי מסגרייה שנמצאת ברחוב סלאח א-דין, ליד כיכר זמו, לא רחוק מהסהר האדום הפלסטיני. ביום שני, 29.12.2008, הבת שלי היבה, בת 22, אמרה לי שהיא שמעה ברדיו א-שעב שהפציצו מסגרייה באזור שבו נמצאת המסגרייה שלי. מיד קראתי לבנים שלי כדי שנלך לראות מה קרה למסגרייה, שהיא מקור הפרנסה היחיד שלי. גם קרובי משפחה ושכנים הצטרפו אלינו, וכולנו נסענו לשם במשאית המרצדס שלנו. הבן שלי, עלאא, נהג.

כשהגענו למסגרייה הייתי בהלם ממה שראיתי. במרחק של שלושה מטרים מהמסגרייה יש בית ששייך למר עבד אל-ר'ני חמדאן. הבית נהרס לגמרי ובמקום שהוא היה נשאר בור בעומק של עשרה מטר בערך. הקירות של הבית התמוטטו על המסגרייה, והרסו חלק ממנה. פחדתי שייגנבו לי ציוד אז החלטתי לפנות חלק מהדברים שהיו במסגרייה.

הצעירים התחילו להוציא דברים מהמסגרייה: כלים, מוטות ריתוך, בלוני גז לבישול ועוד כל מיני דברים. כשהמשאית התמלאה עימאד לקח את הדברים הביתה, פרק אותם וחזר עם המשאית כדי לקחת עוד דברים. הצעירים התחילו להעמיס על המשאית את בלוני החמצן שאנחנו משתמשים בהם לעבודה. אני זוכר שהיו לנו שישה בלונים והצעירים לקחו שלושה בלונים אל המשאית. המקום היה כמו כוורת דבורים. כל הצעירים שהזכרתי ועוד צעירים שגרים בסביבה של המסגרייה באו לעזור לנו להעמיס את הציוד.

אני עמדתי בצד השני של הכביש בגלל שהאוויר היה מלא אבק ואני סובל מקוצר נשימה. התרחקתי קצת מהמקום והסתכלתי על הצעירים שהעמיסו דברים. הבן שלי עימאד עמד על המשאית וסידר את הדברים שהוצאו מהמסגרייה. בין השאר היו שם שני מיכלים של בנזין ששמרתי במלאי. פתאום ראיתי אור נדלק ליד המשאית שלי, התלקחה אש ושמעתי קול של של פיצוץ. התחלתי לרוץ למקום של הפיצוץ, מרחק של 30 מטר. כשהצלחתי להתקרב והעשן התפזר ראיתי כמה גופות, אחת מהן של הבן שלי עימאד. התעלפתי, וכשהתעוררתי אחרי כמה שעות אמרו לי שעימאד ועוד שבעה צעירים שעזרו לנו נהרגו. שניים מבני המשפחה, בילאל ובהא סוהיל ר'באיין, נפצעו בצורה קשה מאוד.

הפתיע אותי מאוד שהצבא הישראלי טען שהפציץ משאית עמוסה ברקטות. אני מזמין את כל מומחי הנשק בעולם להוכיח את זה. זה שקר שלא היה ולא נברא. לי ולבן שלי לא היה שום קשר לנושא הזה. אני עוסק בעבודות ברזל ורק בזה, בתוך המסגרייה שלי. אף פעם לא היה לי שום קשר עם ארגון פוליטי וכל החיים שלי עבדתי כמסגר בתוך ישראל. מאז שהתחילו להטיל את הסגרים אני עובד כמסגר בעזה.

אחמד עבדאללה מוחמד סנור הוא תושב עזה ובעל מסגרייה. את עדותו גבה באמצעות הטלפון תחקירן "בצלם" כרים ג'ובראן, ב-31.12.08.
מתוך הבלוג שהקימו ארגוני זכויות האדם בעקבות המלחמה

עוד עדויות באתר המצויין של אייל ניב שמגיב בצורה חדה ומשכנעת נגד הטיפשות, הבורות, האטימות ושלא לומר הטבח, ההרג המתמשך של המלחמה המיותרת הנוכחית.

תודה לנתי יפת על השימוש בפוסט שלו.

אודות Mati Shemoelof

משורר, עורך וסופר. A Writer
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, עם התגים . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

19 תגובות על הבן שלי עימאד מת

  1. mr.globy הגיב:

    שישה חילים מתים. ואף מילה עליהם.
    אתה כרגיל לוקח עדויות מכוונות ומגמתיות ומפרסם אותם ללא שום סינון.
    באם אתה בכלל קורא תגובות בפוסט שלך מוממלץ מאוד לקרא קצת דברים אחרים. כגון את הקוראן כבסיס.
    לאחר מכן לקרא את דברי המטיפים היושבים במסגדים של לונדון. ובחושות באפגניסטן.
    לקרא את מצע החמס.
    חושבני שלהפעם זה יספיק.

    אהבתי

  2. איילת הגיב:

    ששת החיילים היו אחראיים לגורלם. הם החליטו לצאת ולהרוג אנשים. האנשים החפים מפשע הם רק אנשים. לא חיילים ולא לוחמים. אנשים שמבחינתך חייהם לא חיים.

    אהבתי

  3. רז הגיב:

    מתו מאש חיילנו,
    לך תתלונן אצל אהוד

    אהבתי

  4. נעמה הגיב:

    אהוד ברח?

    אהבתי

  5. ישמעל הגיב:

    תודה לך מתי
    כמה חבל שיש כל כך מעט כמוך בישראל

    אהבתי

  6. שלי הגיב:

    פחד. תחושת אשמה

    אהבתי

  7. מרטין הגיב:

    היום מצאתי את הדבר הזה. הבלוג של איזמיר. יהודי ישראלי שגר בעזה וכותב מתוכה. לכל אלה שבאים בטענות למתי – הנה משהו אותנטי לא פחות. וכדאי שתקראו ותפנימו מה קורה כאן.

    הנה הבלוג.

    http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=609171

    אהבתי

  8. מישי הגיב:

    The phone call came at around 4.20pm on Saturday. A bomb had been dropped on the house at our small farm in northern Gaza. My father was walking from the gate to the farmhouse at the time. It was our beloved place, that farm and its two-storey white house with a red roof. Nestled in a flat fertile agricultural plain north-west of Beit Lahiya, it had lemon groves, orange and apricot trees and we had recently acquired 60 dairy cows.
    It was the closest farm to the northern border with Israel. Ironically, we always thought the biggest danger there was not from Israeli troops, who usually went straight past if they were mounting an incursion, but from stray Hamas rockets aimed at the Israeli towns north of us.
    But shortly before sunset on Saturday, as Israeli ground troops and tanks invaded Gaza in the name of shutting down Hamas rocket sites, the peace of that place was shattered and my father's life extinguished at the age of 48. Warplanes and helicopters had swept in, bombing and firing to open up the space for the tanks and ground forces that would follow in the darkness. It was one of those F16 airstrikes that killed my father.

    http://www.independent.co.uk/news/world/middle-east/gaza-the-death-and-life-of-my-father-1225793.html

    אהבתי

  9. איתמר בויו הגיב:

    אבל מצטער, מסרב להזיל דמעה או להשתתף בצערו של המסכן שבחר בחמאס – ארגון טרור יהיר ומושמץ להנהיגו
    ארגון טרור שהעדיף להכניס אלפי טילים לרצועת עזה במקום להכניס אלפי מיטות לחולים, תרופות ושאר ציוד "הומניטרי"

    הנה גם חומר קריאה לך

    חוקר תרבות מהולל שכמוך

    http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3651385,00.html

    אהבתי

  10. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    לכל המהוללים הגדולים שאומרים הם בחרו בחמאס ולכן מגיע להם- החמאס רודה בהם ומפחיד אותם.
    אתם מרוצים עכשיו?
    יותר קל ההרג?
    נעים לכם בקצות האצבעות

    אהבתי

  11. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    סליחה אנשי עזה. סליחה.

    אהבתי

  12. לא נעים בקצה האצבעות הגיב:

    והם מכוונים לעבר אוכלוסיה אזרחית.
    עשו טובה, סיתמו כבר את הג'ורה הצדקנית שלכם.

    אהבתי

  13. דפנה לוי הגיב:

    אבל מאד חד צדדי. כזה המצב גם בישובי עוטף עזה ולא רק בעזה. טרגדיות שזורות ומככבות נדמה לי בהיסטוריה של שני העמים

    קראתי את הרשימה שלך פעמיים, ואיכשהו כל הזמן ריצד לי בראש קטע קצר שהראו לפני יומיים בטלויזיה (אני משתדלת לא להחשף למדיום הזה לאחרונה) על תפיסת שבוי חמאס בידי צה"ל. הראו אותו יורד על רגליו מן האמבולנס בדרך לקבלת טיפול רפואי בבי"ח. וחשבתי מה עובר על גלעד שליט, ועל משפחתו ועל חבריו ועלינו שנחטף אל שביו בעלטה ובלי שנוכל לדעת מה מצבו. וכמובן על כל שבויינו האחרים שגורלם לוט בערפל
    לא יכולתי להמנע מהמחשבות על אהוד גולדווסר ואלדד רגב ז"ל שעד רגע הגעתם לארץ בארונות, נמנע מאיתנו לדעת מה מצבם..

    אני לא מקלה ראש בכאבם של מי ששכלו את בני משפחתם על מזבח האלימות הבלתי אנושית והבלתי נתפסת משני הצדדים.

    אהבתי

  14. עידו גור אריה הגיב:

    באותה מידה שחיילי צה"ל הם לוחמים גם לוחמי החרות עלק של הפלסטינאים הם חיילים באותה מידה ועליהם את מתאבלת.

    אהבתי

  15. עידו גור אריה הגיב:

    באותה מידה שחיילי צה"ל הם לוחמים גם לוחמי החרות עלק של הפלסטינאים הם חיילים באותה מידה ועליהם את מתאבלת.

    אהבתי

  16. עידו גור אריה הגיב:

    באותה מידה שחיילי צה"ל הם לוחמים גם לוחמי החרות עלק של הפלסטינאים הם חיילים באותה מידה ועליהם את מתאבלת.

    אהבתי

  17. אטי הגיב:

    לאיילת – חיילי צהל לא החליטו לצאת למלחמה. הם נשלחו אליה להגן גם על אנשים כמוך

    אהבתי

  18. טל הגיב:

    העזתים חייבים לעשות משהו. ברור שהחמס הוא אירגון טרור שמתנהג בטרור ועבריינות גם אל בני עמו, אבל אין מה לעשות, הם צריכים לעשות משהו. אם מקימים להם בונקר מתחת לבית חולים, הם צריכים לעשות משהו. אם יורים מבתי ספר, הם צריכים לעשות משהו. אם טרוריסטים ממלאים בתי חולים ומתחפשם לרופאים, הם צריכים לעשות משהו.
    ברור לי שהטרור החמסניקי מופנה גם כלפיהם, ולא שואל אותם איך וכמה. אבל אני מכאן לא יכולה לעשות כלום.
    הם חייבים לעשות משהו.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s