מלחמה בתוך מלחמה – בעלי השליטה בערוצים המסחריים גומרים ליוצרים על הפרצוף | יודפת גץ

מטה מאבק היוצרים (ממ"ה) החליט לעצור את פעילויות המחאה (על אי עמידתן של הזכייניות בתנאי המכרז והשקעה בהפקת יצירה מסוגה – עילית) עד יעבור זעם בעזה, באופן זמני כמובן. אנשי "התעשייה" – היוצרים והאמנים וכל המקצועות התומכים, הם אלה שאמורים דווקא, בייחוד בימים קשים אלה להשמיע קול אחר, לייצג, לבקר, לחפש את הסיפורים שצריך לספר, אלה שמחוץ להלל החדשותי – הקאנוני, אותם פנים וקולות אחרים. היוצרים והאמנים, אלה שעושים טלוויזיה וקולנוע כדרך חיים, אמורים עכשיו לצאת מהבתים ולשכב על הגדר. דווקא הם נמצאים עכשיו במצב שבו "הוראת שעה מגבוה" גורמת להם לשבת על הגדר.

כשהתותחים רועמים – כולנו יודעים מה אומרים לנו על מצב המוזות. גם את הקלישאה הזו אנחנו בולעים בשקט ויחד עם ייבוש ביצת ההפקות, הצליחו לגרום לראשי המאבק "להוריד פרופיל", למעשה להפסיק כמעט לגמרי את פעילויות המחאה ולהחליט שגם הם מתגייסים למען מטרה מאחדת קצת יותר ומנערים מהמדף את הדיבור ההוא, זה ששום מאבק תרבותי אינו שלם בלעדיו – אנחנו לא מדינה שבה להילחם על תרבות נחשב למאבק לגיטימי, כמו זכויות עובדים, זה אקט של שפיות… מאבק על תרבות בארץ הזאת הוא אף פעם לא לגיטימי אבל גם ובעיקר בעיתות משבר לאומי. והנה, ה"מלחמה", העאלק – אין – ברירה הזאת, המתחוללת בחוץ, מקבלת קדימות, עדיפות – יתר. אבל האם זו לא המלחמה שבפנים? האם התפוררות התרבות של החברה הישראלית לא קשורה להתלכדות המזויפת בצל האיום ותחת כנפי השכול והאבל המחכים מעבר לפינה? האם הבהייה מגויסת – מסויגת בחסות מסכי העשן המיתמר מההפצצות המחרידות בעזה לא נועדה להשתיק את כל אותם הצרכים הבסיסיים האחרים, את כולם גם יחד?

…"בימים האלו נכתב כבר בכל מקרה התסריט לסרט הבא"… כתבה איריס חפץ ב"ואלס עם מוניר" באתר "קדמה", בערוב היום שבו החלו ההפצצות על עזה. "כן ההוא המבריק שיקטוף פרסים או לפחות מועמדויות ויביא לישראל "כבוד בעולם", כדי לשקם את הדימוי הרעוע…" "עוד סרט שינסה לחשוף את מה שהחברה הישראלית מדחיקה, את הסיבות לעובדה שהשימוש בתרופות למחלות נפש כל כך גבוה בישראל ושהיא הגיעה למקום הראשון בהתנהגויות התמכרותיות לנוער: שימוש במחשבים ובאלכוהול. שוב יצא במאי גאון לחפש את חבריו הלוחמים לשעבר, את אלו שזוכרים וחיים על ג'וינטים כדי לשכוח, את אלו שהדחיקו את מה שהם ידעו ואת אלו שכבר לא יודעים את מה הם הדחיקו"…

לסרט הזה, גם בטוח יימצא מקור מימון ראוי, מי לא ירצה לקחת חלק בניתוח שלאחר המוות? ובמיוחד אם הוא מביא כל כך הרבה פרסים… אבל עכשיו, בזמן שהמוות מתרחש, מדמם בלי הרף סביבנו ומאיים לדמם עוד, ברגעים אלו הכול סביבנו מושבת, מושתק ומודחק ומשאיר אותנו אדישים לכול. גם למלחמה הזאת, הגדולה, שגובה מאיתנו מחיר חברתי ונפשי כל כך כבד. הלחימה בתוך שטח של אוכלוסייה אזרחית משוללת זכויות וזכות קיום, המניעה את גלגלי האשמה, של הדורות הבאים והדורות הקודמים כמו מכונה שלא יכולה להפסיק לפעול.
במקום לצאת לרחוב, לגבול, לדרום – חמושים במצלמה ובתפיסת עולם, לחפש ולתעד, היוצרים, נשטפים יחד עם הזרם ונאלצים להסכים עם צו האחדות, צו 8 אזרחי שמסתיר, מדחיק ומטאטא את האמת. כמובן, עד יעבור זעם. זמנית, עד למאבק הבא שיסתיים בכוח המשבר הביטחוני הבא, עלינו לטובה. רצוי בסמוך לבחירות או מועד חגיגת דמוקרטיה אחר.

היצירה שלי תמיד הייתה חלק מהגדרת הזהות שלי. חלק מהשבת המלחמה שלי, כלי בלתי אמצעי לכאוב ולשנוא, לכעוס ולמחות. כשהתחלתי לצלם סטילס בכתה י' בערך, כולנו נכנסנו למקלט ושם חגגנו את לידתה של בת דודה שלי שהיום היא בת חמש עשרה, אז קראו למבצע הזה "דין וחשבון" ואני מודה שחשבתי אז שמדובר במצב זמני…

(ילדים במקלט ציבורי במושב כרם בן זימרה, ראס – אל – אחמר עד 1948, בגליל, 1993)
היצירה שלי היא זכות הקיום שלי – קיום בכבוד וקיום בשפיות על האדמה הזאת שבכל מקרה, בחרתי לחיות בה, גם אם נולדתי פה. זכות הקיום שלי ושל יוצרים אחרים כמותי עומד בסכנה מוחשית, כמו גם זכות הקיום של כל מי שחי כאן, חושב ורוצה להמשיך לתכנן את חייו, אולי אפילו לטווח ארוך, לפעול כדי ליצור ולחקור, לברוא ולייצר את המסמך האוטנטי, זה שלא נראה בחדשות וב"עובדה".          ומבחינתי אלה קשורים באלה ואני אליהם בעבותות של כאב מהמקום הזה, שלא מוכן להירגע. לא הכאב ולא המקום ולא התחושה שאיך יכול להיות שאנחנו משלימים בשקט עם העובדה שלעולם לא נוכל לחיות אחרת?

מנהלי המחלקות הדוקומנטאריות והאחראים השונים על התכנים בגופי השידור, בחלקם יוצרים סרטים בעצמם, אמורים היו לשמור על איזו איכות, על "תמהיל נכון", על אחריות לייצוג חברתי ותרבותי ראוי, עכשיו לפחות חלק מהם, החליטו פתאום לעשות את זה, כנראה בהשפעת המאבק שנדם בינתיים. הם עושים את זה בדרכם המיוחדת ובלית ברירה, אבל הנה באה ההפתעה – הם לא מוכנים לשלם על זה. לא תמלוגים ולא תשלום כספי אחר. פשוט – בחינם.

או. קיי, אז אנחנו חייבים לשדר יצירה מקורית ? אמרו לעצמם שם אותם אדונים וגברות נכבדים,אז נעשה את זה – אבל נעשה את זה בלי לשלם. זו הרי תקופה קשה. כלכלית, ביטחונית, חברתית ואיזה לא בעצם? ובכלל, מתי עברה פה לאחרונה איזו תקופה "נורמאלית" ולא שמתי לב? ספירת מלאי: בקשת הציעו לי קרדיט תמורת חמש או שש דקות מסרט הביכורים שלי, לרצועה דוקומנטארית חדשה.

 

ביס-דוקו הציעו לי עבור אותו הסרט, שלם, (48 דקות) גמור וחתום 4000 שקל – עלות הפקתו של יום צילום דוקומנטארי אחד, בערך, ב-  Low budget. כל הזכויות נשמרות אצלם ללא פחות משלוש שנים. וזה גם מה שמשלמים עבור שעה דוקומנטרית בערוץ 8.

 

בערוץ 1 אומנם מפרסמים "בקשה לשלוח הצעות לאי – מייל" ע"ש מבט שני, בג'ימייל, אבל לא טורחים לחזור.

 

התחושה שבעלי השליטה כמעט עושים טובה ליוצרים שהם מסכימים לשדר את התכנים האיכותיים שיצרו (הרי הם לא מאמינים האמת שמישהו יצפה בזה) אז תני ת'סרט שקרעת עליו את הנשמה ותשבי בשקט. כסף? זה לא הזמן לבקש… אחרי המשבר הכלכלי, אולי אחרי המלחמה, אולי אם פעם ניתן לך לעבור מכרז…

 

מלחמה תמיד משרתת מישהו. הרבה אנשים. אחרת היא לא הייתה קורית בעקביות מדהימה כל שנתיים וחצי  שלוש מי שמסכים שיפרסמו את תכניו בחינם – בטלוויזיה מסחרית, שעושה באוויר של כולנו כבשלו, לוחץ בחום יד חזקה ובוטחת למוזי,(ורטהיים) סמי (עופר)  אודי (אנג'ל) וקומץ חבריהם בעלי השליטה בערוצים הללו. נותן את ידו להרס התרבות הישראלית והתרבות הזבל הטלוויזיוני.

הגופים המשדרים, כאיש אחד, פועלים נגד היוצרים ונגד לכידות לאומית אמיתית והם מסייעים פה באופן אקטיבי לפירוד ולפירוק, להפחדה, ליצירת חברה שסועה ומיואשת. " משתינים עלינו ב'קשת' ו'ברשת' " – הייתה פעם סיסמא מנצחת של איגוד שחקני המסך (שח"ם) אבל היום עם ההסלמה ההוליסטית, צר לי, אבל לא משתינים עלינו, חברות וחברים, גומרים לנו בפרצוף, בלי התראה מוקדמת, משפריצים עלינו בוולגריות, גומרים לנו על הפרצוף וגם לא טורחים לנגב אחר כך.

מאת: יודפת גץ, תגובות נוספת למאמר באתר "קדמה".

אודות Mati Shemoelof

משורר, עורך וסופר. A Writer
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, עם התגים . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

0 תגובות על מלחמה בתוך מלחמה – בעלי השליטה בערוצים המסחריים גומרים ליוצרים על הפרצוף | יודפת גץ

  1. יוסי שורץ הגיב:

    מדינת ישראל רוצחת באופן שיטתי ילדים ומשפחות פלסטיניות בעזה אך בו בזמן היא מכחישה כי היא מרצחת בכוונה תחילה. אתמול נהרגו עשרות פלשתינאים, מפגיעה של הפצצה ישראלית על בית הספר. בבית הספר "אל פאחורה" היו באותה שעה משפחות רבות שנמלטו מבתיהן ומצאו במבנה מחסה. אל-ג'זירה דיווח על 40 הרוגים ואילו סוכנויות הידיעות פרסמו דיווח של האו"ם לפיו מניין ההרוגים עומד על 30.
    התעמולה הציונית ביחס לרצח ההמוני שביצעה בבית הספר של סוכנות הסיוע של האו"ם (אונר"א) היא כי יש בידה צילומים המעידים כי נורתה אש מרגמות מבית הספר והחיילים ירו בפעולה של הגנה עצמית.

    אולם חקירה של אונר"א העלתה בביטחון כמעט ודאי שלא היו חמושים בבית הספר של סוכנות הסיוע של האו"ם (אונר"א) במחנה הפליטים ג'בליה, שהופצץ ביום שלישי על ידי צה"ל. "חקירה פנימית של הארגון העלתה כי בביטחון של 99% לא היו חמושים בבית הספר", כך נמסר מדובר הארגון.

    דובר אונר"א, כריס גאנס, טוען שהסרטים שהפיץ אתמול צה"ל הם מ-2007 ולא מ2009 ושנית כי לתמונות , בהם נראה ירי רקטות מתוך בית הספר, אין קשר למה שאירע במקום אתמול. לדבריו, האירוע ב-2007 היה אירוע נקודתי בזמן שהתלמידים וצוות אונר"א פונו מהמקום, בשעה שהחמושים ירו במסגרת חילופי אש עם צה"ל. הוא ציין כי בתקרית לפני כשנתיים לאנשי אונר"א לא הייתה שום אפשרות למנוע את ירי החמושים.

    "ישראל לא תהסס להגיב להתקפות טרור רק בגלל שהחמאס משתמש באזרחים כמגן אנושי. אם נעשה זאת זו תהייה הזמנה לכל ארגון טרור לחמש כל בית חולים או גן ילדים" – כך הצהירה הלילה (רביעי) שגרירת ישראל באו"ם, גבריאלה שלו, בנאום שנשאה בדיון על המצב בעזה במועצת הביטחון".

    כל מי שמכיר את ההיסטוריה של מרד גטו וארשה יודע כי הלוחמים היהודים נלחמו לא משטח פתוח אלא מתוך הבתים מתוך האוכלוסייה האזרחית. " חיסול הגטו החל ביום שני, ערב פסח תש"ג, ה-19 באפריל 1943. הגרמנים תכננו גירוש נוסף של יהודי הגטו, ואת מועד פעולתם קבעו, כדרכם, בחגים יהודיים, כדי להשבית את שמחת החג.
    טור גרמני שצעד לאורך רחוב נאלבקי הותקף בידי כיתה של הארגון היהודי הלוחם. הגרמנים נסוגו. באותו זמן החל קרב בפינת רחובות זמנהוף-מילא. על הטנק ושתי המכוניות המשוריינות הושלכו בקבוקי מולוטוב. את הקרב מצד הנאצים ניהל הגנרל שטרופ, שהצליח לעבור את עמדת המגינים, וכפה עליהם נסיגה".

    אלו הטוענים כי מותר לצבא הציוני לתקוף בפגזים בתי חולים, אמבולנסים, בתי ספר, מסגדים בטענה כי לוחמי החמאס נלחמים מתוך ריכוזים של אוכלוסייה אזרחית תומך בירי של גנרל טרופ על ריכוזי האוכלוסייה היהודית בגטו וארשה.
    "אחר 22 באפריל שינו הגרמנים את שיטת הלחימה, והחלו הגרמנים לשרוף את הגטו בית אחר בית. שטרופ כותב כי בעקבות זאת משפחות שלמות קפצו מן החלונות אחוזי להבות. "שקדנו על כך שאותם היהודים, וכן האחרים, יחוסלו מיד". …

    לאות ניצחון פקד שטרופ לפוצץ את בית הכנסת הגדול ברחוב טלומאצקה, שהיה כבר מחוץ לגטו".
    מתוך המרד, אתר גטו וארשה. http://warsaw.daat.ac.il/t.htm

    אלו המצדיקים את המצור על גטו עזה משום שהחמאס מבריח נשק במנהרות, שוכח ומשכיח כי לוחמי גטו וארשה חפרו תעלות דומות כדי להבריח נשק להכנת המרד.

    במילים פשוטות התעמולה הציונית עליה חוזרים הישראלים תומכי מעשי הטבח היא תעמולה מאוד מוכרת בהיסטוריה. השתמשו בה כל אלו שביצעו מעשי ג'נוסייד.

    אהבתי

  2. מיקי הגיב:

    שיוסי שוץ המטורף וההזוי כותב אצלך מאמר שטוען שהציונים הם בעצם נאצים ושהחמאס שקול ללוחמים במרד גטו ורשה

    אהבתי

  3. נמרוד הגיב:

    חבל שיוסי שורץ "שוכח" להזכיר כי מעולם לא היה ולו מקרה אחד במהלך השואה בו יהודים ירו רקטות לאוכלוסיה גרמנית אזרחית במשך שמונה שנים רצופות לפני פרוץ המלחמה. משום מה הוא "שוכח" להזכיר גם כי מעולם לא היה ולו מקרה אחד בו היהודים ביצעו פיגועי טרור באמצעות מחבלים מתאבדים לעבר ריכוזי אוכלוסיה אזרחית בגרמניה. כמו כן, הוא "שוכח" להזכיר גם כי היהודים מעולם לא הכריזו פומבית על רצונם להשמיד את גרמניה והלקים מדינת הלכה יהודית במקום.
    מר שורץ, התעמולה היחידה המוכרת כאן, היא אותה תעמולה גבלסית מצדך, החוזרת על אותו שקר בוטה מספר רב של פעמים בתקווה שהוא יהפוך לאמת בעיני השומעים.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s