השגחה מחדש על 'החפש המבוהל': קריאה בשיר "קראקס" ליעקב ביטון

השגחה מחדש על 'החפש המבוהל': קריאה בשיר "קראקס"

קראקס

קראקס כבר כאן.
פחות אנשים הולכים
הלילה ברחובות,
גנת
האקזוטיקה המיובאת שרציתם
נשארה חשוכה. את כספות הבתים מקיפים
אקדוחני שב"כ מזיעים בכלובי משמר
סביב החומה הוזים על כניסה למגדל.
(אשכנזים אוכלים גם אשכנזים),
בינתים
משתינים בגנות ציבוריות, בעתונים
ובירחוני המדע והתרבות כתוב:
דשן חדש לפטריות
החרף שלנו,
תוצרת השוקים
יצירת מופת של
מינרלים ממלח הארץ,
הזנק
חקלאות ויזמות חלוצית,
מתחילות כולן בפלדיום, נעל עבודה
דגל מקוצר
למגפים
של הימלר,
כמה עמוקה השכחה,
להצטוות בתחתית הענג
להחתם בזוועה,
יין ודם
הכול מוגש בחדרי חדרים.

בחדרים רחוקים יותר
המגפים שמישים
גם בהטבעה על גרונות
הכשר היצוא של
אכזריות הנשים שלכם –
בשחלות תשושות מדלקת,
חמוצות מרכילות
ואספנות
דרגות, כיבודים והבקעה
אל עולם המסחר של אירופה הקלאסית.

ברוכים הבאים למכלאות השב"כ,
הרפתות בקיבוצים ממוחשבות,
לפרות יש דשן טרי, שמות, יוד לעטינים
המצולקים מיניקה,
חיבים להוציא חלב,
נזכרים בילדות: העגלים והמספוא,
הקלשון, והחליבה.
עכשיו – זה הבית;
הקיבוץ התרחב
באים לעבודה על אזרחי –
הם חולבים שוב, כמו פעם,
עוד מכת קלשון
עוד ארוחת חציר
טלטול קטן
היוד נגמר אולי יהיה מחר,
ולמהר
להחביא מיקרופונים מתוצרת אמריקה
על חמורים בקסבה
ולשפשף
לשמוע כמה ילדים
מדברים על רוגטקות, סמרטוטים
ובקבוקים סוביטיים – ולשפשף.
לשחד מורעבים
שיספרו על מורעבים
מותשים אחרים.
ולשפשף,
להפקיר
ולחזור, לחזור מהר
בביאה מסוחררת,
אל פרגוד המודיעין
ולשפשף
ולחזור שוב אל הנשים
והדלקת, בתהילת קופים מושיעים,
ולדחוס בכספת גם את הסמרטוט
הצוואה
ולמות, למות באקזוטיקה החילונית
באשכבה של דוקטורים
לאוויר ומעשיות
למות באין מנוחה, מחוץ לגדר,
בחופש המבוהל של
הצללים.

[i] "הריבון החברתי-כלכלי מאפשר למדינה לסגת מן הפוליטי ולהפקירו לפלוטקרטיה האמידה ולמה שמכונה גלובליזציה. פני היאנוס הללו של המדינה – השגחה והפקרה בה בעת – מתגלמים היטב במחשבה הנאו-ליברלית. יחסי הפקרה אינם מייתרים את ההשגחה. נהפוך הוא: השגחה והפקרה מופיעות כשני מופעים המשלימים זה את זה, כפי שהצביעה על כך המחשבה הביקורתית. כך למשל המדינה משגיחה על גירושם של מהגרי העבודה משטחה, אולם באותה עת היא מפקירה אותם ואת זכויותיהם לחסדיהם של קבלני העבודה".[ii]

מהותה של הציונות כתנועה שמלחמתה על עיצובה של מדינת הלאום טרם הגיעה לסיומה והביאה אותה לשקיעה בכיבוש מתמשך.[iii] אך לא הייתה זו בעיה זמנית או התבשמות בלהט הניצחון. זאב שטרנהל קובע כי: "הלאומיות הציונית מבית-מדרשה של תנועת העבודה היתה לאומיות רדיקלית, שבטית, בעלת אופי פולקי (Volkisch), ספוגה, כמו בכל אירופה המרכזית בפולחן ההיסטוריה הרחוקה והמפוארת, גיבוריה ונביאיה, בהתפעמות מקודשי האומה ובאמונה אין קץ בזכויותיו הבעלדיות של העם היהודי על ארץ התנ"ך."[iv] כשנבוא לבחון את הביקורת על הצדדים השליליים של הלאומיות הציונית, עלינו לזכור כי אלו קיבלו קונטקסט אחר במציאות בישראל בשל המרכיבים השונים של הקבוצות המגוונות החיים תחתה. בגרמניה השתמשו בזכות ההיסטורית להצדקת כיבוש של שטחים מיושבים בידי אוכלוסיות שלא רצו בשלטון הגרמני – קריעתם של חבלי אלזס ולורין בשנת 1870 ושוב בשנת 1940. התנועה הפולנית יכלה לתבוע בשם של "פולניה הגדולה" מהמאות החמש-עשרה והשש-עשרה שטחים מיושבים בידי גרמנים ואוקראינים. בשונה מאלו שצוינו קובע שטרנהל כי דווקא במלחמת ששת-הימים סטתה הציונות מזכותה ההיסטורית לביסוס נורמטיבי של המאמץ העליון להצלת האומה היהודית.[v]

דיון מורכב באמצעות שירה חברתית עכשווית תוכל בו בזמן להפקיע את ההקשרים ולחדור ליסודות הלאומיות כפי שנוסחו עוד במרכז אירופה. בסיום תהליך הפרשנות נייצר מחדש את שיווי משקל החברתי כהצבעה על אופק מחשבה רצוי, אשר מציעה הפואטיקה של יעקב ביטון כפי שמתבטאת בשיר "קראקס".

בשיר "קראקס"[vi] מביע ביטון את אכזבתו במישורים תיאולוגיים, חברתיים ופוליטיים שונים. שיר זה חודר עד שרשי ההבנייה החברתית של קבוצות בישראל ובו בזמן מתמקם כחלק משיח ספרותי מתמשך.[vii] ביטון נוגע בהפיכתה של ישראל למדינת "עולם שלישי" (קראקס בירתה של ונצואלה), יחד עם זאת הוא מודע ליחסי-הכוח ולא מניח כי עולם-שלישי הוא מושג שלילי בלבד.[viii] "קראקס" כבר כאן, טוען ביטון, בעקבות השתלטות המחשבה הניאו-ליברלית על ספֵירות שונות אשר מייצרות בישראל חברה מקוטבת חברתית. ביטון מביע את הפחד מהפיכת ישראל למדינת עולם שלישי.[ix] הבחירה בקטגוריה של עולם שלישי, מובילה את ביטון לדיון באירופוצנטריות. אלה שוחט טוענת כי: "האירופוצנטריות מטהרת את ההיסטוריה המערבית, תוך שהיא מוצאת דופי בכל מה שאינו-מערבי. את עצמה היא מגדירה במונחי ההעדר, האין והשלילה, בין אם אלו אמיתיים או מדומים"[x] בקונטקטס הציוני ההיעדר הזה נוגע בשלילת האחר – שלילת המזרח. ביטון אם כך מעמיד את עצמו כסובייקט הנתון לאקזוטיקה ומבט אוריינטליסטי, כחלק מהאירופוצנטריות של ההגמוניה התרבותית השלטת בישראל. והוא יוצא נגד חיסול מדינת הרווחה והמשך מדיניות הכיבוש.

השיר "קראקס" מחולק לשני חלקים. החלק הראשון הוא דיון בדרך בה הכוח ההגמוני בישראל התרשת ואילו החלק השני הוא תזוזה בין-זמנית עלילתית פואטית המתחקה אחר החזרה של סוכני שב"כ אל הקיבוץ שלהם – עד מותם. הדרך בה ההגמוניה התרשתה בישראל מאופיינת על ידי שני הקטבים הנלחמים עד היום על עיצוב הזכרון בחברה, מצד אחד השב"כ ככזה האחראי על האתוס הביטחוני-לאומי ומצד שני הקיבוץ המצביע על האתוס הסוציאליסטי שבאמצעותו זיהתה את עצמה תנועת העבודה. זאב שטרנהל מצביע על הסוציאליזם של תנועת העבודה כ"מכשיר לצבירת עוצמה לאומית, זה לא היה "סוציאליזם של חלוקה". לכן הסיבה שמורשתם הייתה מוגבלת בערכה ובתכניה."[xi]

cc: flickr | Abuela Coca By . GUACHE

cc: flickr | Abuela Coca By . GUACHE

קראקס כאן
אקזוטיקה מתארת מצב פרטי של תפיסה אסטתית, שבמסגרתה מזוהים אובייקטים כחורגים מהקונטקסט התרבותי – אך באופן שמנטרל את האיום הנלווה למפגש עם האחרוּת שהם מסמנים.[xii] ביטון מודע למבט האקזוטי והאירופוצנטרי של ההגמוניה התרבותית שמקורה במחשבה האוריינטלית והקולוניאלית האירופית והוא ממקם אותה מחדש בישראל (כחלק מ"ייבוא" שעומד בניגוד ל"עלייה"): "האקזוטיקה המיובאת שרציתם נשארה חשוכה" (עמ' 32). האקזוטיקה היא גם נקשרת בצורך להביא פועלים תימנים מתחילת המאה העשרים ועד היום עם בוא מהגרי-העבודה (ואף הפליטים האפריקאיים המתדפקים על דלתות המדינה). וכך באופן מורכב הוא קושר את היותו משורר, מזרחי, את  גורל מהגרי-העבודה ואת שלילת הגלות בכללותה – האקזוטיות הופכת לנושמת בשירו, על גופו, מסביבו ובהכרה שלו. הוא מדגיש את ההישענות הציונית "הטהורה" על הלאומיות הגרמנית ועל סמליה החקלאיים: "חקלאות ויזמות חלוצית, / מתחילות כולן בפלדיום, נעל עבודה / דגם מקוצר / למגפים / של הימלר," (עמ' 32). כך נוצר בין "החקלאי" (היורש את דמות "החלוץ"), ובין ""הביטחוניסט" (היורש של דמות "השומר"), שבמרכזו עומד הכוח המתרשת והיוצר בורגנות גברית הגמונית מתחדשת.

ביטון יוצר דימוי מורכב למושג של "קראקס"; זהו אובייקט ההחלשה החברתית ובו בזמן גם הסובייקט  שמייצר התנגדות פואטית – ספרותית – תרבותית וגם אידיאולוגית ופוליטית. ההחלשה החברתית מלווה באובדן המרחב הציבורי בו אמורים להתבצע חילופי דעות ודיונים: "פחות אנשים הולכים הלילה ברחובות”. (עמ' 32) את תהליכי ההחלשה המעמדיים הוא קושר לאקזוטיקה של מייסדי המדינה ולחוסר ההצלחה ל"הלבין" אותה. הוא עומד בתוך ה"שחורות" באומץ רב ואומר כי: "האקזוטיקה המיובאת שרציתם / נשארה חשוכה" (עמ' 32). הצורך בביטחון הולך וגובר, אל מול תהליכי הפרטה, והפערים הגבוהים בין אוכלוסיות שונות: "אקדוחני שב"כ מזיעים בכלובי משמר / סביב החומה הוזים על כניסה למגדל," (עמ' 32). ארבעים שנות כיבוש, ההפרדה האלימה בין יהודים וערבים ושלילת הלאומיות הפלסטינית מייצרת צורך בהישענות לא פוסקת על "ביטחון": "להפקיר / ולחזור, לחזור מהר / בביאה מסחררת, / אל פרגוד המודיעין" (עמ' 34). אוכלוסיות שלמות עוברות בשל כך דה-הומניזציה ונמצאות בחשד תמידי. הדרך להשתיק את רחשי ההתנגדות היא בשיחוד וקנייה של מנהיגיהם: "לשחד מורעבים / שיספרו על מורעבים / מתושים אחרים. / " (עמ' 34). בו בזמן כשמייצרים את הצורך להשקיע בביטחון דוחים את המרכיב החברתי והדיון בו מה שמעלה את רמת האלימות בחברה חסרת רשת הביטחון החברתית: " […] את כספות הבתים מקיפים / אקדוחני שב"כ מזיעים על כניסה למגדל. /" (עמ' 32).

באחד מרגעי השיא של הספר, כותב ביטון את המשפט "(אשכנזים אוכלים גם אשכנזים)" (עמ' 32). ביטון לא רק שמזדהה תחת קטגוריות חברתיות בראשית הספר, אלא שהוא משיים את המדכא ומנכיח אותו כמי שמרוב רעבונו מוכן גם לחסל, לא רק את האחר, אלא גם את הקולקטיב שלו. חיסולה של קבוצה מדומיינת זו מובאת כאן באופן ספרותי, סימבולי וכחלק מאובדן מערכת ערכית כתוצאה מהכפפת ערכי הצדק החברתי כלפי משטר בעלי-ההון. בכך מנסה יעקב ביטון לאתגר את העריצות של "השקוף" – העריצות של הקבוצה שנמצאת בעמדות הכוח, ואינה רואה עצמה כקבוצה, אלא כחלק מה"ישראליות".[xiii] הופעת המשפט בתוך סוגריים מבטאת פנייה ישירה של יעקב ביטון אלינו הקוראים. הוא לא מפחד לכתוב על המדכא כקטגוריה נוכחת ובעלת נִראות, ובתוך כך הוא מאגד את כל הביקורת על הציר האתנו-לאומי המקבלת ספצפיות בישראל בשל פרדיגמת שלילת הגלות על כל עקרונותיה המורכבים הכוללים בין השאר: חשיבה אוריינטליסטית, אירופוצנטריות, חילון, ברית עם המערב האימפריאליסטי, כיבוש, ושלילת המרחב הערבי.

לתוך הביקורת על הכוח והאופן בו הוא מרושת בישראל, מוסיף ביטון גם את המדע ואת הקשר בין הציונות אשר אימצה את עמדת "המודרנה" כחלק מה"קידמה": "ובירחוני המדע והתרבות כתוב: / דשן חדש לפטריות / החורף שלנו, / תוצרת השווקים / יצירת מופת של / מינרלים ממלח הארץ, /הזנק / חקלאות ויזמות חלוצית /" (עמ' 32). הקשר בין ירחוני המדע והתרבות נעמד בצורך ליצור ולכונן מחדש  ה"חלום שאבד". האוצרת שבא סלהוב מציינת את הקשר בין המדע (גיאוגרפיה) לבין התרבות (דימוי "ארץ האבות") וטוענת כי: "המדינה היהודית-המודרניסטית איננה "שום מקום"; היא אינה כלל אוטופיה. כל מרכיביה הפיזיקליים-הטופוגרפיים מסומננים. הגיאוגרפיה מטעמה של המדינה ניפקה אינספור אטלסים שלה […] ממרחק, כיום, משהצהיבו ודהו האלבומים, משהיו לפֶטיש של עידן פוליטי שנחתן ותם, הם מגלמים מערכת מזוקקת של פיקטוגרמות החקוקות וחושפות את נופי "ארץ האבות" – ארץ בראשית – כמרחב אקטואלי, ממשי, היסטורי ומייידי. ובה במידה זהו חלל בדוי עד מאוד: התצלומים הם דימויים של אז, שרסיסי עבר ניבטים ממנו כמו עתיד, כמו אופק אבסולוטי אך מושעה".[xiv]

ביטון נותן סימנים וסיבות לשכחת הדרך שמייצרים מנגנוני הכוח: ראשית,הוא מציין כי הציווי הקדוש, החברתי, המוסרי, הספרותי הופך בשיר לציווי הדוניסטי: "כמה עמוקה השכחה, / להצטוות בתחתית העונג /" (עמ' 33); שנית, הוא אומר כי החותם הפך לזוועה המשלבת בין דיוניסאיות (יין) וכוח (דם) והיא חלק מהדיון בשלילת האחר. התשוקה והחגיגה של הכוח נסתרת מעיני האזרחים – ובעצם הדיון על הלגיטימיות שלה לא מתקיים והאזרחים נאלצים לאשר אותה בדיעבד: "הכל מוגש בחדרי חדרים" (עמ' 33).
הנשים בתוך הרישות של הכוח הופכות לקבוצה מדוכאת המאמצת את ערכי ההגמוניה הגברית: "בחדרים רחוקים יותר / המגפים שמישים / גם בהטבעה על גרונות / הכשר היצוא של / אכזריות הנשים שלכם" (עמ' 33).

cc: flickr | > sembradoras < By . GUACHE

cc: flickr | > sembradoras
< By . GUACHE

חליבה כוחנית
כזכור, בחלק השני של השיר חוזרים סוכני השב"כ לקיבוץ שלהם: "ברוכים הבאים למכלאות השב"כ,/ הרפתות בקבוצים ממוחשבות, / לפרות יש דשן טרי, שמות, יוד לעטינים / המצולקים מיניקה / חיבים להוציא חלב" (עמ' 35). החזרה של סוכני השב"כ לקיבוץ מתבטאת בכמה מישורי פרשנות: היא מעוררת את הביקורת היסטורית על הדרך בה הם השתיקו, שיחדו וקנו סוכני מאבקים חברתיים ולאומיים: "לשחד מורעבים / שיספרו על מורעבים / מותשים אחרים" (עמ' 34); היא מציירת מרחב של מכלאות שכולל האוכלוסיות הפלסטיניות משני צדי החומה. השב"כ מתפקד בשיר כמנגנון ביטחון אשר פעילותו בין ישראל לבין השטחים הכבושים מציינת את העיוות וחוסר הגבול והדילוג מגבולות 48 לגבולות 67: "ברוכים הבאים למכלאות השב"כ" (עמ' 33). היא מייצרת בהווה "חזרה לעבר" על מנת לכונן מחדש את הזהות הישראלית על הציר האתנו-לאומי: "חייבים להוציא חלב. / […] הקלשון והחליבה. / עכשיו זה הבית / " (עמ' 33); היא ממשיכה את הדיכוי הפטריכאלי: "ולחזור שוב אל הנשים / והדלקת, בתהילת קופים מושיעים," (עמ' 34). כך נוצר מבט כפול שבו פנים הבית וחוץ הבית שניהם זרועות של הכוח הגברי המתרשת; היא מסמנת גם אופק עתידי לאופן בו צריכה החברה לפעול – בין התשוקה של ייצור "המזרח התיכון החדש" ועינוייו בפועל על-ידי השב"כ מחד גיסא. וייצור דמות מחודשת של "החלוץ"/"השומר" סביב הדיון על הדימוי של "הקיבוץ" ה"מתקדם" וה"שיוויוני" שהופך בימים אלה ליישוב קהילתי מאידך גיסא: "הקבוץ התרחב / באים לעבודה על אזרחי – / הם חולבים שוב, כמו פעם" (עמודים 33-34); בנוסף, דמות "החלוץ" עברה טרנספורמציה עם השנים לצבירת הון "לדחוס בכספת גם את הסמרטוט / הצוואה" (עמ' 35) – צבירת הון חסרת גבולות המנסה להרוויח אפילו מהמוות; היא מייצרת זהות "לבנה" אשר בכלכלת הצבע המקומי מגדילה לאוכלוסיות בהירות את הסטטוס והיוקרה. שימו לב למשל לדרך בה ביטון מפריד בין עיוורון ה"מדע" החשוך (היוד הכהה), לבין זכויות החיות הסובלות (צלקות) לבין החלב (הצבע והציר של הזהות) שניתן לילדים (דיון על העתיד והדורות הבאים): " … יוד לעטינים . המצולקים מיניקה, / חייבים להוציא חלב." (עמ' 33); כמו כן, היא מייצרת זיכרון ומאששת אותו "נזכרים בילדות: העגלים והמספוא, / הקלשון והחליבה. / עכשיו – זה הבית: הקבוץ התרחב /" (עמ' 33) ולבסוף, הבית הציוני המדומיין מחדש – מייצר לכאורה לעצמו מרחב תרפויטי פנימי: "חייבים להוציא חלב. / נזכרים בילדות: העגלים והמספוא, / עכשיו – זה הבית: / הקבוץ התרחב" (עמ' 33).

בסיום המסע הביתה מצליח ביטון לאפיין אפילו את המוות בתוך הכוח המתרשת. כך המוות מכיל את האקזוטיקה החילונית, הסטטוס של הדוקטורים, הבעלות על האויר ובו בזמן ייצור מחדש של המעשיות "ולמות, למות באקזוטיקה החלונית / באשכבה של דוקטורים / לאויר ומעשיות / " (עמ' 35). המוות הוא אינטיסיבי, כפוף למשמעת פוריטנית של זמן "למות באין מנוחה," (עמ' 35) בשורות האחרונות של השיר ביטון מארגן מחדש את בית הקברות של הבורגנות שאת קורבנותיה (אלו שלכאורה שוחררו מתהליך הדה-קולוניזציה) כינה פרנץ פנון "המקוללים על פני האדמות".[xv] "למות באין מנוחה, מחוץ לגדר, / בחופש המבוהל של / הצללים." (עמ' 35).

לכאורה הבורגנות בישראל, במדינה שהשתחררה מהכובש הבריטי וכמי שרואה עצמה גאולה מהמערב בכלל מאירופה בפרט – כחלק מהפרוייקט הגזעי והאנטישמי שרצה בהשמדה, צריכה היתה לפעול לטובת החברה ולא רק לשם מימוש האינטרסים שלה. פנון טען כי לאחר תהליך הדה-קולוניזציה בגדה הבורגנות  בעם המשוחרר, משום שלא העמידה "לרשותו את הנכס האינטלקטואלי והטכני שהצליחה לחלץ במהלך לימודיה באוניברסיטאות הקולוניאליות".[xvi] בישראל, הבורגנות, לא רק שלא ייצרה מערכת רווחה חברתית:  "את כספות הבתים מקיפים אקדוחני שב"כ מזיעים בכלובי משמר. " (עמ' 32), אלא שהיא כובשת את העם הפלסטיני למעלה מארבעים שנה: "ברוכים הבאים למכלאות השב"כ" (עמ' 33). פנון חזה שבעידן לאומי של השתחררות מהכובש, הקטגוריה הלאומית תדחה את הקטגוריות החברתיות: "כפי שראינו, החל מתקופה מסוימת יעדן של המפלגות הלאומיות הינו לאומי בהחלט. הן מגייסות את העם סביב סיסמת העצמאות ומשאירות את כל היתר לעתיד. כאשר שואלים את המפלגות הללו על התוכנית הכלכלית של המדינה שאת הקמתה הן תובעות, על המשטר שהן מציעות לכונן, אין ביכולתה לענות משום שהן בורות בכל מה שנוגע לכלכלת ארצן".[xvii]

ביטון מצביע על המוות של הבורגנות בישראל, ככזה אשר נשאר אולי מחוץ לגדר (ההפרדה) הידועה בשמה "החומה", אך אותו חופש ציוני מדומיין, הוא חופש מבוהל: "למות באין מנוחה, מחוץ לגדר, / בחופש המבוהל של / הצללים. /" (עמ' 35). זהו חופש שאין בו אור רוחני כמו גם חברתי. חופש של צל שמת באין מנוחה. המרחב (מחוץ גדר), הזמן (באין מנוחה) והאידיאה (החופש) כולם הופכים לבהלה, לחרדה מפני האובייקט המאיים ומתוך עמידה באוטונומיה לא מיוצבת ומלאת סתירות.

בפאראפרזה על המדינה המשגיחה והמדינה המפקירה, אחזיר את הדיון התיאולוגי לתוך הדיון הפואטי וחברתי ואטען כי האֵל, אומר לנו ביטון, משגיח ומעניש את מי שהפקיר את המצב. הבורגנות בחסות המדינה שהשגיחה על שימור שלטון הפלוטקרטיה, והפקירה את המאסות, תתהפך במותה ותופקר מבחוץ לגדר ומותה יהיה חופש מבוהל לא של אדם, אם כי של צל-אדם. כזה אשר לא מכיר את צלמו ובוראו. אנו כקוראים האמונים על ההשלמה המוסרית, היהודית והחברתית של השיר צריכים לבנות מחדש את עמדתנו ביחס ל"היעדר" הנוצר עם קבירת הבורגנות מחוץ לגדר. עלינו לארגן מחדש את היסודות החיובים של הציונות ולבדוק כיצד ניתן לכוונם אל קוטב הכולל ערכי חיים בעלי תוכן הומניסטי ורב-תרבותי. בביקורת על ה"מודרנה" ועל ערכי הנאורות השיר החזיר אותנו לאירופה כדי לשחרר את המטענים הקולוניאליים ש"יובאו" לישראל. השיר ביקש מאיתנו ייצר תמונת מראה מחודשת לאירופה כאובייקט הפשע, כדי שאנו אולי נהיה לו אובייקט של תשוקה, דווקא בשל יכולתנו לממש חזון רב-תרבותי מזרח-תיכוני.


[i]  תודה נרחבה לסיגל נאור פרלמן על עריכת הטקסט. חלק מהדברים מתוך הכתוב נישאו בערב לכבוד הוצאת הספר של ביטון ב"תולעת ספרים", 10.02.2008.
[ii]  יהודה שנהב, "פתח דבר", תיאוריה וביקורת, 30, קיץ 2007, עמ' 5.
[iii]  זאב שטרנהל, בנין אומה או תיקון חברה?, תל-אביב: הוצאת ספרית אפקים והוצאת עם-עובד, 1995, עמוד 416.
[iv]  שטרנהל, שם, עמוד 416.
[v]  שטרנהל, שם, עמוד 418.
[vi]  יעקב ביטון, אינָה דָ דָה: משירי האֵם הגדולה, תל-אביב: הוצאת כתר, 2008, עמודים 32-35. מעתה והלאה אציין את עמודי השיר של ביטון באמצעות סוגריים בתוך גוף המאמר.
[vii]  טענה זו מוכיחה כי אפשר למקם את יעקב ביטון, אל מול ומתוך רצף מזרחי מדומיין של משוררים מזרחים שהתנגדו לתיוג, המבט האקזוטי, האוריינטליסטי והאירופוצנטרי (משוררים כגון: ארז ביטון, מואיז בן הראש, אמירה הס, סמי שלום שיטרית וויקי שירן).
בניגוד לסיגל פרלמן נאור שטוענת כי מסעו של יעקב ביטון "איננו מסע אל העבר, אל הזיכרון". אי אפשר לתאר את התובנות של השיח המזרחי הספרותי בפרט והתרבותי בכלל בלעדי קטגוריות הידע שאירגן מחדש השיח הביקורתי. לכן גם אם יעקב ביטון אינו מתכוון להתבונן לעבר ואף על פי שהוא עורך פוליטיזציה למושגים שבהם הוא משתמש, עדיין הוא נשען על הפוליטיזציה שעבר השיח המזרחי באמצעות השירה של המשוררים שהזכרתי והפרשנות שהתמקמה סביבם.

סיגל נאור פרלמן, "יותר משקל של הווה לדברים: עוד על מעמדו של ה'אני'; על שירתו ה'פתאומית' של יעקב ביטון", מטעם, גיליון 10, יוני 2007.
[viii]  אלה שוחט מציינת את הדומה והשונה בין המושגים "ישראל" ו"עולם שלישי": "למרות המיקום הגיאוגרפי המזרח, האימאג'ינרי (imaginary) הישראלי הדומיננטי נוטה כל העת כלפי מערב. במישוב הפוליטי, ישראל היא בעת ובעונה אחת אומה מתהווה, תוצר של מאבק ושחרור (של העם היהודי, ובעיקר של יהודי אירופה), שהיה דומה, במידה רבה, לזה של עמי העולם השלישי שנאבקו בקולוניאליזם, וגם מדינה הקשורה ברית עם המערב כנגד המזרח, מדינה שעצם קיומה מושתת על שלילתו של המזרח ושל הלגיטימיות של מאבק שחרור אחר, זה של הפלסטינים". אלה שוחט, הקולנוע הישראלי: היסטוריה ואידיאולוגיה, תל-אביב: הוצאת ברירות, 1991, עמ' 7 (הספר פורסם מחדש בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 2005).
[ix]  הבחירה ב"קארקס" ככותרת שיר לא מתייחסת בצורה ישירה ליחסים המורכבים בין דרום אמריקה לצפון אמריקה בכלל ובין ונצואלה לבין ארה"ב. דווקא בשל ההתערבות של ארה"ב באיזור המזרח-תיכוני, במדיניות הכלכלית, בסכסוך ומאידך גיסא הסגידה של ישראל לפטרונתה, חשוב לציין את ניסיון ההפיכה הכושל של ארה"ב בונצואלה בשנת 2003. הסי.אי.איי ניסה להוריד את משטרו של הוגו צ'אבס שפתח בשורה של רפורמות סוציאליסטיות בצורה של הפיכה צבאית. אך העם בונצואלה התנגד לשיתוף הפעולה בין מעוזי השמרנות המקומית ובין המחשבה הניאו-שמרנית האמריקאית והחזיר את המנהיג הסוציאליסטי לשלטון.  מאז צ'אבס הפך למנהיג היבשת הדרום-אמריקאית, גם בשל שליטתו באוצרות נפט וגם בשל כריזמה שלו ועמידתו האיתנה כנגד המדיניות הניאו-ליברלית של המשטר הרפוליקני של בוש. ההפיכה והפיכת הנגד שהחזירה את צ'אבס לשלטון תועדה בסרט  ה"הפיכה לא תשודר" (The Revolution Will Not Be Televised" (2003): http://video.google.com/videoplay?docid=5832390545689805144&pr=goog-sl.
[x]  אלה שוחט, "היסטוריות שנויות במחלוקת: בין אירופוצנטריות לרב-תרבותיות", בתוך: זיכרונות אסורים: לקראת מחשבה רב-תרבותית, תרגום מאנגלית: יעל בן-צבי, תל-אביב: הוצאת קשת המזרח: בימת קדם לספרות, 2001, עמ' 18.
[xi]  זאב שטרנהל, בנין אומה או תיקון חברה?, תל-אביב: הוצאת ספרית אפקים והוצאת עם-עובד, 1995, עמוד 420.
[xii]  עמרי הרצוג, "הצביעות והעצבנות: קריאה קולוניאלית בספרות אפריקאית בעברית", הכיוון מזרח, 12, קיץ 2005, עמ' 29.
[xiii]  ריאיון עם יהודה שנהב בעקבות כנס בנושא "אשכנזיות" שנערך במכון ון-ליר בירושלים:
חגי חיטרון, "בירושלים התלבטו – האם האשכנזים הם עדה אחת", הארץ, 20.06.2006.
http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?contrassID=1&subContrassID=5&sbSubContrassID=0&itemNo=729032
[xiv]  שבא סלהוב (אוצרת), "בראשית באר", בתוךאמון יריב (קטלוג לתערוכה), בראשית באר, תל-אביב: מוזיאון תל-אביב, 2007, עמודים 14-15.
[xv]  פרנץ פנון, מקוללים עלי אדמות, מצרפתית: אורית רוזן, תל אביב: בבל, 2006.
[xvi] פנון, שם, עמ' 143.

[xvii]  שם.

SomoS uNo By . GUACHE cc: flickr

SomoS uNo By . GUACHE cc: flickr

הרשימה התפרסמה לראשונה ב תו+, מוסיקה, אמנויות, חברה, 12, חורף 2008-9, עמוד 100.

אודות Mati Shemoelof

משורר, עורך וסופר. A Writer
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, עם התגים , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.