"אבל חשבתי שאתה אשכנזי": המזרחיות כזהות רדיקלית ודמוקרטית של החברה הישראלית / יוסי לוס

אבל, חשבתי שאתה אשכנזי?

יוסי לוס

כך, בטון נבוך, נשאלתי לעתים מזומנות על ידי אשכנזים ואשכנזיות לאחר שנודע להם שאני חבר בקשת הדמוקרטית המזרחית. גם מזרחים ומזרחיות שאלוני זאת, אולם כאן לא אעסוק בשאלה של מזרחים אלא רק בזו של אשכנזים. כיום שאלה זו מצחיקה אותי, אבל לפני שהצחיקה היא צרמה. ככלל, ניכר בשואלים שכוונותיהם חיוביות ובכל זאת, הנטייה המיידית לראות תנועה מזרחית כסגורה בפני אחרים ובאופן מובלע לסווגה כגזענית חרה לי. סיווג זה הרי לא התבסס על דבר מלבד הגדרתה העצמית של הקשת כמזרחית. מדוע מפלגות ותנועות אשכנזיות מבחינת הרכבן ו/או סדר היום שלהן לא מסווגות על ידיכם כגזעניות? השבתי בשאלה. האם רק בגלל שהן לא מכנות את עצמן אשכנזיות? הרי זה בדיוק העניין: בידי הקבוצה ההגמונית מצוי הכוח הדרוש כדי למסמר את עצמה למרכז, ולכן היא המובן מאליו; היא הסדר הנורמלי; היא האמת החברתית הנוכחת בכל – ולכן לכאורה, ורק לכאורה, אין לה שם מזהה. מלכתחילה כל השאר מכונן כסטייה וכבעיה במקרה הגרוע, וכמגוון צבעוני במקרה הטוב. הזכרתי להם, שהמונח "בני עדות המזרח" הוא המצאה אשכנזית המתייחס למעשה לכל מי שאינו אשכנזי. מונח זה שימש אשכנזים בדיוק בזמנים שבהם התאמצו הם עצמם להתנתק מכל פן של התרבות האשכנזית ארוכת-השנים. עם הזמן נהפכו התשובות שלי מפויסות יותר; ציינתי באוזני השואלים את העובדה שאינני האשכנזי היחיד שלא נמצא "במקומו"; שמעולם לא חשתי דחייה בקשת ושמעולם לא שמעתי מחברים ומחברות בקשת עמדות גזעניות כלפי אשכנזים; ושבעוד שנקודת המוצא של הקשת היא מזרחית, האופק הקרוב – ולא האוטופי – הוא כלל-אנושי.

כאן ארחיב את התשובה שביססתי עם השנים, הן מתוך היכרות אינטימית עם החוויה האשכנזית ועם המגבלות שהיא מטילה על הפרט והן מתוך אמפתיה לחוויה המזרחית, וניסיון מתמשך להסבירה. מעבר לטענה שמזרחיות דמוקרטית אינה סותרת עמדות כלל-אנושיות, הרעיון שאנסה לבסס כאן הוא שהתודעה האשכנזית הייחודית יכולה לצאת נשכרת מהפוליטיקה המזרחית הדמוקרטית משום שבפוליטיקה זו יש אפשרות חיובית לא רק עבור מזרחים אלא גם עבור אשכנזים, אם כי בצורות שונות. בעוד שטווח ההתפתחות של המוּדר מוגבל בגלל עוני, אפליה ודימוי עצמי נמוך, אפשרויות ההתפתחות של הקבוצה הדומיננטית מוגבלות אף הן כיוון שקבוצה זו אינה מבחינה באפשרויות החידוש הקיימות עבורה בקרב המוּדרים, ומכיוון שהיא נמצאת בפחד מתמיד מפני איבוד שליטה. האמור לעיל רלבנטי בכל מציאות של אי שוויון קיצוני, אולם כאן אוסיף טענות ספציפיות יותר. על פני הדברים, דומה שפוליטיקה מזרחית מכוונת להיטיב עם מזרחים על חשבון אשכנזים, ואילו אני מבקש לטעון שהפוליטיקה הדמוקרטית המזרחית היא אחרת. לפני הכל, יש לומר שהביקורת הדמוקרטית המזרחית המצביעה על עוולות הגזענות אינה מייחסת אשמה לאוכלוסייה האשכנזית אלא לצורות החשיבה, הפרשנות, התפיסה והפעולה של מוסדות המדינה המוסדות הציוניים היו אשכנזים מבחינת הרכבם האנושי ומבחינת סדרי העדיפויות שלהם. במשך השנים חל אומנם שינוי בהרכבם האנושי אך לא בסדרי העדיפויות שלהם, שנותרו אשכנזיים.[1]

אשכנזים רבים מתכחשים לדיכוי המזרחים. יש שמכירים בו, אולם יחד עם מזרחים מסוימים הם חוששים מקונפליקטים פנים-יהודיים על רקע המציאות המתמשכת של הסכסוך היהודי-ערבי. מנגד, אחרים סבורים שהסבל הפלסטיני עולה על זה המזרחי, ולכן דחוף יותר להתמודד עמו ולפתור את הסכסוך עם האומה הערבית. מסיבות שונות, אלה וגם אלה סבורים שעל המזרחים להתאזר בסבלנות. על אף ההבדל שתואר בין שתי הקבוצות האשכנזיות הללו, שתיהן מוּנעות על ידי פנים שונות של תודעה שנוצרה על בסיס אימי השואה.

ראשית, אמחיש את ההטיות הממלכדות שטמונות בתודעה זו באמצעות מאמר של יהודה אלקנה, שנכלא בילדותו במחנה ריכוז וגדל להיות אינטלקטואל בעל שם עולמי; לאחר מכן אפרט שלושה טעמים שמייצבים עמדה מזרחית דמוקרטית כפתרון אפשרי להתרת הטיות אלו. מאמרו של אלקנה התפרסם בעיתון הארץ בזמן האינתיפאדה הראשונה בעקבות ריבוי מעשים "חריגים" (המירכאות במקור) של חיילים ישראליים.

"…בשיחות עם חברי, אני מרגיש יתרון מוזר על ילידי הארץ שלא עברו את השואה. כל אימת שמדווחים על "חריג", הם מסרבים בתחילה להאמין ורק אחרי שהמציאות טופחת על פניהם הם נכנעים לעובדות… יש שלבם מלא שנאה הן לעושי מעשים אלה והן לערבים שמביאים אותנו לכך… לי כל זה אינו קורה… אין אירוע "חריג" שלא ראיתי במו עיני…

 

לאחר מכן, אלקנה מבחין את עצמו מאלה התולים את האחריות לאלימות "החריגה" בתרבויות המזרחים או במציאות החברתית-כלכלית של המזרחים בישראל.

"…אינני משתייך לאלה המאמינים שמחצית העם הזה הם חיות ברוטליות. ודאי איני משתייך לאלה הרואים באובדן עשתונות ובברוטליות תופעה עדתית אין קשר בעיני בין התנהגות חסרת שליטה לבין קיצוניות אידיאולוגית. ומאידך, פאנאטיות אידיאולוגית מאפיינת יותר את היהדות שבאה מרוסיה, פולין וגרמניה מאשר את היהדות שמקורה בארצות אפריקה או אסיה. יש כאלה הסוברים שהלחץ הביטחוני, הכלכלי והחברתי יצר דור שרובו הגדול מתוסכל ואינו רואה עתיד לעצמו במובן האישי-הקיומי הפשוט – הסיכוי לרכוש לימודים ומקצוע, האפשרות להתפרנס בכבוד ולהשיג דיור נאות ותנאי חיים סבירים. קשה לאמוד את נכונותה של סברה זו ובעיקר את גודל שכבת האוכלוסייה שעליה חל כביכול תסכול מעין זה."[2]

את "החריגים" הסביר אלקנה לא בחוויית השואה הבלתי-אמצעית אלא דווקא בחרדה קיומית שהוליד החינוך הישראלי. דורות של ישראלים חונכו על ברכי טיפוח יהודי ייחודי של זיכרון השואה ועל תחושת קורבניות נצחית, ולכן אשכנזים כמזרחים נגועים בה. במאמר חילק אלקנה את לקחי היהודים מהשואה לשני סוגים: רוב שנשבע ש"זה לעולם לא יקרה לנו עוד", ומיעוט שביקש להבטיח ש"זה לעולם לא יקרה עוד". הלקח הראשון תופס את שואת היהודים באירופה כאירוע יחיד במינו, יהודי בעיקרו, המהווה התפרצות שיא של אנטישמיות מושרשת בעמי העולם מאז ולתמיד. אפשר לכנות לקח זה ייחודי. הפחד מהשמדת יהודים מושרש בחוויית שואה זו, ובמסגרתה כל אויב של ישראל אינו אלא גלגול של היטלר. פחד זה עשוי להוביל להצדקה של מעשים נפשעים באצטלה של הגנה עצמית וחוסר-ברירה. באופן זה המעשים הבלתי-מוסריים, שאינם יכולים להיתפס כסבירים אלא במציאות של סכנה קיומית, מוסיפים שנאה כלפי יהודים וישראלים וכך נוצר מעגל אימה: פחד מאנטישמיות מזין מעשים נפשעים המזינים שנאה אנטישמית וחוזר חלילה.

הלקח השני מבין את שואת היהודים כאסון אחד מתוך שורת אסונות שהתרחשו במאה ה- 20: שואת הארמנים, סטאלין, ביאפרה, קמבודיה, רואנדה ועוד. כך, היהודים אינם הקרבן הנצחי והלא-יהודים אינם אנטישמים מטבעם. השמדת עם היא אירוע שיכול להתרחש בכל מקום, וכל קבוצה יכולה להיות רודפת או נרדפת. חוויית שואה זו יכולה להיחשב כלל-אנושית. מנקודת מבט זו, שלטון צבאי על מיליוני פלסטינים ואפרטהייד לאומי גלוי וסמוי בישראל בתחומי הקו הירוק, הנמשכים עשרות שנים, הופכים את מדינת היהודים לגורם שעלול להמיט השמדת עם. תודעה זו, המאפיינת מיעוט מקרב היהודים בישראל, עמוסה רגשי אשם ביחס לסבל הפלסטיני. רגשי אשם אלה מייצרים בתורם האשמות גורפות כלפי שאר הישראלים-היהודים ואוטמות את אוזניהם של המאשימים משמוע. באופן זה מתעצמת שוליותה של עמדה זו – מה שמגביר את הפחד מפני התגשמות הגרוע מכול ולכן גם את רגשי האשם.

שתי העמדות שתוארו לעיל מייצרות מערבולות מתעצמות מסוגים שונים ובעלות השלכות שונות על הסביבה. האחת מייצרת פחד קיומי ותוקפנות כלפי חוץ, המתבטאים בהרס ובהרג, והשנייה מולידה רגשי אשם ותוקפנות כלפי פנים (מבחינה אישית ולאומית גם יחד) שאינה מתבטאת אלא במלים. לטענתי, עבור המזרחים – כמו גם עבור האשכנזים – אפשרות החילוץ ממערבולות אלה טמונה בפוליטיקה מזרחית רדיקלית דמוקרטית.

כאן אני מציע דרך אמצע בין שני המצבים הממלכדים שתיארתי – מצד אחד, עמדה ייחודית שמוחקת אחרים ונאחזת ברגישויות ובאינטרסים של היהודים כגורם הבלעדי הרלבנטי, ומצד שני, עמדה כלל-אנושית המתעלמת ממאפיינים ייחודיים אני מציע דרך אמצע מכיוון שאין דרך להיות כלל-אנושי באמת ללא הכרה במיקום הייחודי שבו אתה ניצב; אין דרך להרחיב את הגבולות הייחודיים שלך כדי ליצור חלל פתוח יותר שמכיל גוונים ואפשרויות רבות יותר, מבלי להבחין בגבולות אלה ולחיות עמם בשלום. כל מי שטוען לכלל-אנושיות ושוכח להביט במראה לעתים קרובות שוגה באשליות ומאבד כל סיכוי לנוע לכיוון הכלל-אנושי. הכלל-אנושיות היא חלל לנוע בו ולא נקודה להתייצב בה. אין סתירה מהותית בין הייחודי לבין הכללי, אלא רק חיכוך זמני שחוזר על עצמו מפעם לפעם. חיכוך שמתפוגג לו מאליו מרגע שמכירים בייחודי ומשתמשים בו ללא פחד כמנוף לשינוי. העימות בין התפיסות מתפוגג כשמבינים שאף אחת מהן אינה עומדת בפני עצמה אלא לעד תהיה תלויה בחברתה, ושהיחסים ביניהן נקבעים ומשתנים באופן היסטורי. אז מבינים גם שאולי האתגר המרתק והחשוב ביותר של זמננו הגלובלי הוא דווקא לבחון את שניהם כשני איברים של אותה פרקטיקה ושל אותה מחשבה, כשתי נקודות מבט שכדאי וראוי לנוע ביניהן.

הדיון שלמעלה על יחסי התלות הדינמיים בין הייחודי לבין הכלל-אנושי מוביל לבחינת ההגדרה של מדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית. צירוף זה יכול להיתפס כדרך האמצע בין ייחודיות יהודית לבין דמוקרטיות כלל-אנושיות. לכאורה זוהי רוחה של מגילת העצמאות; אולם דרך אמצע זו הייתה כבר מתחילתה בגדר אשליה. ישראל מעולם לא הייתה דמוקרטית. מדיניות טשטוש הגבולות[3] וייהוד המרחב קודמה על ידי כל ממשלות ישראל בלי יוצאת מהכלל, מאז העצמאות הציונית והנכבה הפלסטינית ועד תחילת המאה ה- 21. מדיניות זו לא יכולה הייתה להתבסס אלא על נישול מתמיד של ערבים מאדמתם ועל הסכמה יהודית קולקטיבית להדרת הערבים מהסדר הדמוקרטי. אמנם, ישראל אינה מדינת הלאום היחידה שנוסדה על גבם של אחרים, אלא שאותו נישול שהתרחש בעת הקמת המדינה ממשיך גם כיום, גם אם צורתו המנהלתית השתנתה.[4] מדינת ישראל משמרת את הדימוי הדמוקרטי כל עוד מספר הערבים בה נמוך דיו וכל עוד הם שקטים דיים.

ישראל אף לא הייתה מדינה יהודית שכן היא הדירה את היהודים הלא-אשכנזים. אלה התקבלו בעירבון מוגבל, תוך ביטול נקודות המבט שלהם, דרך הפיכתם למעמד פועלים,[5] דרך חותם הכשרות הדתי[6] ודרך דחיקתם לפריפריה הגיאוגרפית, הכלכלית והתרבותית. המזרחים מצאו עצמם בין הכובש לנכבש, בין המנשל למנושל. אלה שהותירו את רכושם במרוקו, בעיראק ובמקומות אחרים עם עזיבתם לישראל, וכילו את שאריתו בדרכם אליה, מצאו עצמם חסרי-כל ובלית ברירה פילסו לעצמם מקום בצד של המנשלים דווקא. לכן לא הייתה ישראל אלא מדינה אשכנזית, ודרך האמצע היהודית והדמוקרטית לא הייתה אלא אשכנזית – לא במובן של תרבות יהודית מרכז אירופאית אלא דווקא כהתרסה נגדה ותוך מחיקתה. בשנים האחרונות, למרות המספר ההולך וגדל של מזרחים במנגנוני השליטה, מידת אי-השוויון ההולכת וגדלה מעקרת אפשרות לדמוקרטיה בפועל עבור מרבית האוכלוסייה הישראלית, יהודים וערבים. ייצוג אתני שוויוני בשלטון הוא תנאי הכרחי, אבל לא די בו למימוש של דמוקרטיה.

על רקע הליקויים שמניתי בהגדרת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית מתבלטים יתרונותיה של נקודת מבט מזרחית רדיקלית דמוקרטית. בניגוד לנקודת המבט החרדית או הלאומנית, זו יכולה לאפשר ניסוח מחדש של הלאומיות היהודית – והפעם כחלק מן המרחב הערבי שבתוכו אנו מתקיימים ולא כשלוחה של אירופה הנאו-קולוניאלית והמתנשאת, או כפרק נוסף בסיפור של נִרדפות אינסופית. תפיסה זו ועיגונה במוסדות יהודים קולקטיבים יכולים להוות מוקד לשחרור אשכנזי. מה ניתן לראות מנקודת מבט מזרחית דמוקרטית באופן חד וברור שלא ניתן לראות מנקודות מבט אשכנזיות? מה יש בה, בנקודת המבט המזרחית הדמוקרטית, שמאפשר לה להביא מזור לאשכנזים הלכודים בתוך מערבולות הפחד הקיומי או רגשי האשם?

ראשית, הדמיון הפוליטי בין החוויה המזרחית לחוויה הפלסטינית בישראל נובע מהדרה אירופוצנטרית של שתי האוכלוסיות. העמדה האשכנזית הייחודית נמנעת בדרך כלל מלהישיר מבט בפנים הקולוניאליים של ישראל ובכך חוסמת הבנה של החוויה הפלסטינית. מנגד, רגשי האשם של העמדה האשכנזית הכלל-אנושית אינם מאפשרים לה להבחין ביהודים כקורבנות אלא רק בפלסטינים, ולכן ההבחנה שלה בקולוניאליזם פנימי מיטשטש, והחוויה המזרחית נותרת סתומה עבורה. שתי העמדות, כל אחת בדרכה, בולמות הבנה הדדית ומכבדת בין קבוצות מרכזיות בחברה הישראלית ובכך תורמות לשכפול מנגנוני המצוקה שלהן. לכן אשכנזים הלכודים במלכודת של הקרבניות היהודית הייחודית למזרחים בעלי תודעה דמוקרטית: כדי לגלות שאימוץ נרטיב אנטי-קולוניאלי מנהיר את הסבל הפלסטיני אך אינו מאיים בהכרח על הקיום הלאומי היהודי. מצד שני, נקודת מבט מזרחית דמוקרטית יכולה להנכיח לאשכנזים הלכודים במלכודת רגשי האשם הכלל-אנושיים לכאורה את הקרבנות המזרחים של הציונות.

כאן נעוצה בעיה עבור אשכנזים. פעמים רבות, מנקודת מבטם של אשכנזים, דיבור על הדיכוי המזרחי מציב את האשמה לפתחם; יתירה מזאת: חיבור בין מזרחיות לפלסטיניות עשוי להיתפס באופן מאיים ותוצאתו היא הותרת האשכנזים לבדם על ספסל הנאשמים. לכן חשוב לציין שלמרות שהביקורת המזרחית הדמוקרטית מופנית כלפי השיח שאוחז בתודעת כולנו, הוא אינו מופנה כלפי האוכלוסייה הרחבה אלא כלפי מנגנוני השליטה שהשפעתם ניכרת לא רק בתודעתם של אשכנזים אלא גם בזו של מזרחים רבים. מנגנונים אלה אינם כל-יכולים, ואפשר גם אפשר לחלץ מלפיתתם ולו חלק מהתודעה הפרטית, אשכנזית כמזרחית. חלק חשוב מכל דיכוי בכל מקום הוא עיקור הדיבור נגדו. ככלל, בישראל האוזניים אטומות מלהקשיב לסבל הפלסטיני, אך הן גם ערלות לסבל המזרחי. בעוד שאוזני העולם מוטות למשמע הקול הפלסטיני, אין אוזן קשבת בשום פינה בתבל לקול המזרחי. לכן, עצם ההכרה בסבל המזרחי ובמקורותיו הציוניים חשוב לאין ערוך. עצם הפסקת ההכחשה של העוולות והתביעה מן השלטון להפסקתם מהווים צעד משמעותי בדרך לפיוס, להשלמה ולשחרור מרגשי אשם.

שנית, קיים דמיון תרבותי בין החוויה המזרחית לערבית. הזהות המזרחית, גם של בני הדור השני להגירה לישראל, קשורה לתרבות ערבית. אין ספק שהקשר לתרבויות ערביות בקרב בני הדור השני חלש מזה של הוריהם, ועם זאת מתקיימת זיקה מסוימת, עמומה או מפורשת לתרבות הערבית. זיקה כזו ככלל נעדרת במשפחות אשכנזיות. לכן, לטענתי, נקודות מבט מזרחיות הן בעלות פוטנציאל רב יותר בכינון של דיאלוג בר-קיימא עם ערבים, במיוחד כשהוא קשה ומתעמת.

שלישית, למרות המאמצים המדינתיים בהנחלת זכר שואה ייחודי לכלל היהודים-הישראלים,[7] למרות תחושות של שותפות גורל בין יהודים, ולמרות שהיו גם מזרחים שהגיעו למחנות ריכוז או למחנות עבודה – השואה היא האירוע המכונן עבור הזהות האשכנזית הישראלית בשונה מכך, ההגירה לישראל היא האירוע המכונן של הזהות המזרחית. לכן אני סבור שקיים פער בין אופן התפיסה האשכנזי של השואה לבין זה המזרחי, ובמיוחד בקרב בני ובנות הדור השני לשואה ולהגירה. לפחות שני מרכיבים בחוויה של אשכנזים בני דור שני לשואה אינם ניתנים לשכפול ולהפצה המוניים: ראשית, היעדרם של שורשים משפחתיים. דור אחד ולעתים אף שני דורות נעדרים לחלוטין מחייהן של משפחות אשכנזיות רבות. אין סבא וסבתא, אין דודים ודודות. אין גם שום זיכרון או תמונה שלהם. כל שיש הוא סיפורים מעורפלים על מקומות רחוקים, זרים ומוזרים. סיפורי זוועה שידועים רק במסגרת המשפחה המצומצמת. שנית, השבירה הבלתי-צפויה של אנשים יקרים שנתפסים כחזקים ללא חת אף היא חוויה מוכרת לאשכנזים רבים, שבירה שמסמנת סבל בל יתואר. עצמת רדיפתו של זכר השואה את בני הדורות שבאו אחרי הניצולים אינה טמונה רק במעשה ההשמדה התעשייתי אלא גם בהיותה רוח רפאים שמולדתה גיהינום עלי אדמות, ולא כאן בישראל – מה שמטעין אותה בממדים מטפיזיים שליליים.

החוויה המכוננת המזרחית כללה טראומות הגירה וקליטה קשות מנשוא שהטביעו צלקות עמוקות. אולם, בכל הנוגע לבני דור שני ושלישי, דיכוי המזרחיות – בניגוד לחוויה המכוננת האשכנזית – הוא חלק מהמציאות הישראלית המוחשית היומיומית והמתמשכת, והוא לא מתקשר לדימויים קטסטרופליים מוחלטים. אין להבין את דבריי כאילו אני מנסה לטעון טענה כלשהי במסגרת תחרות הקרבן האולטימטיבי בין מזרחים לאשכנזים (או אחרים); כל שאני טוען שבהיעדר המטענים המטפיזיים השליליים, נקודת המבט המזרחית רגועה יותר, חופשייה יותר ומפויסת יותר, ולכן בעלת פוטנציאל גבוה יותר לשינוי חיובי. למעשה, אלקנה – בהיותו ניצול בעצמו – מציע את נקודת המבט שלו כרגועה וכמתונה יותר ביחס לזו של ילידי הארץ בני דורו. אני ממשיך את טענתו ומחיל אותה על בני דור שני ושלישי לשואה ביחס לבני דור שני ושלישי להגירת המזרחים.

מסיבות אלה, מזרחים דמוקרטים דרושים לאשכנזים כדי להכיר אפשרות נוספת של התבוננות על אותה מציאות ממש – אפשרות שאשכנזים לא יכלו להמציא שכן היא איננה רק פרי של מחשבה אנושית יוצרת אלא גם תוצר של תהליכים תרבותיים ארוכים ומקיפים שיצרו חוויות זרות להם. מתוך אינטרס אשכנזי ייחודי, אשכנזים ואשכנזיות צריכים להקשיב מהלב לחוויה המזרחית וללמוד ממנה. לא בגלל חוב מוסרי, לא לשם תקינות פוליטית, לא כדי להיפטר מאשמה כלפי מזרחים ואף לא כדי להתגונן, אלא מתוך הבנה שהחוויה המכוננת האשכנזית, בהיותה הגמונית, הובילה אותם ואת ישראל כולה למציאות חסרת-מוצא. על המזרחים הדמוקרטים לקחת חלק מרכזי במציאת הדרך לשלום עם הפלסטינים בפרט ועם האומה הערבית בכלל, ובהובלת ישראל למקום אפשרי במזרח התיכון. למעשה, אני מבקש לטעון שהמזרחים יכולים לשמש גשר לשלום. אולם, לא כמניפולציה מוכרת שבו-זמנית גם מדירה מזרחים מתהליך השלום, אלא כאמירה שהתעצבה בהשראת נקודות מבט מזרחיות שדוכאו בכך שנדרשו לוותר, להסתיר, להתכחש, להעלים, למחוק, לשנוא ולהדחיק את הפן הערבי שבזהותם. על כן, אשכנזי יכול להיות חבר בקשת לא למרות שהוא אשכנזי אלא בגלל שהוא אשכנזי.

[1] סדר יום אשכנזי יכול להיות מוגדר בכמה אופנים, למשל: כזה שמשכפל את סדר היום הישן של דור המייסדים, או כזה שמעדיף את האינטרסים העכשוויים של אוכלוסיות אשכנזיות בעיקר ומזניח את האינטרסים של אוכלוסיות מזרחיות בעיקר.
[2] יהודה אלקנה, "בזכות השכחה", הארץ, 2.3.88.
[3] אדריאנה קמפ, "הגבול כפני יאנוס: מרחב ותודעה לאומית בישראל", תיאוריה וביקורת, , 2000, 13-43.
[4] מירון רפפורט, "בשביל זה יש גדר", הארץ, 21.1.05.
[5] שלמה סבירסקי, לא נחשלים אלא מנוחשלים, מחברות למחקר וביקורת, 1981.
[6] יהודה שנהב, היהודים-הערבים: לאומיות, דת ואתניות, עם עובד, תל אביב, 2003.[7] משה צוקרמן, השואה בחדר האטום, הוצאת המחבר, תל אביב, 1993; ג'קי פלדמן, "בעקבות ניצול השואה הישראלי: משלחות נוער ישראליות לפולין וזהות לאומית", תיאוריה וביקורת, 19, 2001: 167-190. yossiloss at hotmail (com)

אודות Mati Shemoelof

משורר, עורך וסופר. A Writer
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, עם התגים . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

0 תגובות על "אבל חשבתי שאתה אשכנזי": המזרחיות כזהות רדיקלית ודמוקרטית של החברה הישראלית / יוסי לוס

  1. עמיחי הגיב:

    בהתחלה, לפי התמונה

    אהבתי

  2. מתי הגיב:

    מצטער לאכזב אותך (-:

    אהבתי

  3. מדקדק הגיב:

    דווקא אותי תמיד שואלים
    איך אתה אשכנזי עושה כך וכך עם מזרחים
    כולנו גזענים
    זה נוח וסימפטי ככה

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s