השקה ל"אַנַא מִן אַלְ-יַהוּד"

 

השקה ל"אַנַא מִן אַלְ-יַהוּד" / أنا من اليهود / אלמוג בֶּהַר / أَلْمُوج بِيهَار / קובץ סיפורים / הוצאת בבל
יום ראשון, ה-15.3.2009, 19:00
"תולעת-ספרים", תל-אביב, רח' כיכר רבין 9 (ליד כיכר רבין)

  • מנחה:               יובל עברי
  • דברים:                         פרופ' ששון סומך
  •                         דנה רוטשילד
  •                         רות קרא-איוונוב קניאל
  • קריאה:             אלמוג בהר

    לסיפורים מן הספר וקישורים- לחצו כאן בבקשה

הספרייה בירושלים

מלך בירושלים לפני היות דוד אוהב ספרים רבים ועל כן אוהב אנשים רבים. ובימים ההם שלפני הדפוס והנייר וקלות הכתיבה, ספר הוא מְסַפֵּר ומספר הוא מקצוע שהרבה השקעה בטיפוחו והרבה כבוד בצִדו. גבר משנן סיפור שסופר לו על-ידי גבר אחר זקן יותר כדי שביום הנדרש יקרב אותו המזכיר ויעמידו לפני המלך והוא יפתח בהתחלה שהיא נוסחא מקובלת ברוב הסיפורים ויחתום בסוף שגם הוא מקובל. ובין סוף להתחלה לב סיפור שהוא גם אוהב וגם דואג וגם זועם וגם פועם וחי חיים שלמים של שכחה וזיכרון ושל סליחה וזיכרון. והמספרים כמו חיל מצב מוכנים תמיד כי כל ערב או בוקר יכול המלך לקרוא למזכירו ולשַׁלחו לספרייתו כדי שיביא לפניו שוב מספר אותו הוא מכנה בשם סיפורו. והמספר יֵדע לקרוא את הסיפור מזיכרונו ולדרוש ולדקדק בכל דקדוקי הסיפור עד שיפסיק אותו המלך באִבחת מילה אחת והוא ידע אם להמתין למלך עד שיחפץ להאזין להמשך הקורות או לעזוב.

וגם למלכה חיל מצב של מספרות מיומנות באמנות המילה והפיתוי ומאומנות בסתר המנגינה והביטוי. בהיחבא נפגשים בלילה מספרים ומספרות ולהם שתי שפות שונות ובונים סיפורים חדשים שהמלך יאהב והמלכה תאהב ושניהם ישמעו אותן מילות סיפור ויחיו אותו עולם נרעד כילד פעור עיניים וילכו לישון בשני קצוות של מיטה גדולה בטוחים ששידוכם וחיבורם משתי ארצות רחוקות וזרות לשון הביא על שניהם כליה. ולזוג המלכותי אין ילדים רק חלומות לילה משותפים בעל כורחם.

פרגוד

כל לילה פוגשת אותו מעבר הפרגוד. מתחילים שיחותיהם בשתיקה קצרה. ואז כמו אומרת דק לעצמה, ידַי הולכות ורזות לאחרונה, אצבעותי נעשות צרות, כמו נועדו רק לדפדף בין דפים. ובלי לחכות כי ידבר היא מכינה לה כוס של תה ובה גם תיון וגם עלים רבים, גודשת סוכר לבן בלי מידה, ומערבבת בנגינת נקישות עצובה. אחר שומעת את קולו, מוסר לה במידה של רצינות כי היא מִתְיַפָּה מזמן לזמן. תמיד ידע כי גופה דומה לגוף מלאכים ועתה יודע זאת. קולו מסתיים בצקצוק נשיקה. והיא מנסה בו מילים, אומרת כי שמעה בבית הרבנית שבטבור העולם נמצא מפגש בין עולמות, עליונים ותחתונים, ראשונים ואחרונים, ועל כן החלה חושבת כי ביתם הקטן הוא טבורו של עולם, אולי עליו יש להקים בית-מקדש החדש, כך להשקיט מעט מן המחלוקות, היא צוחקת, בית-מקדש קטן ומלא אור במקום החושך הרב. והוא אולי צוחק, נשבעת כי הוא מחייך ופיו צוחק, וכל פניו שביל של חלב בין כוכבים, מרמז לה על התכוונותו להשקיט את לבה המתהפך, לשאת עמו מעט מתהומות בטנה.

והיא יומיום כעולה על הרים, פתע מתנשמת ומתנשפת כמחשבת להתפקע, מזהֶרֶת את עצמה, לוחשת לא בכוח, לא ברעש, לא בנסים גדולים, לא בהתהפכות סדרי בראשית, אלא דממה דקה תביא האלוהים להשקיט הלבבות ולשים בהם לוחות חדשים של ברית. אבל הזמן הלילי נוזל כמו הטעם משקיות התה המושרות בכוסות ונמשכות מהן, ויש שהיא רואה את רגליו פונות הרחק ממנה וקוראת אחריו, אנה אתה הולך, אנה אתה מתרחק, והוא מתבונן אחריו ופניו נספגים בחשכה. ואז יש כל הלילה עד הזריחה למחשבות, לפעמים היא קוראת תהילים, אלי אלי, למה עזבתני, למה שְׁבַקְתָּנִי, ולעתים היא מקיאה מעט מארוחות יומה שלא הספיקו למלא כרסה, אומרת מאין יבוא הכסף לקנות בו ארוחות חדשות במקום אלו ההולכות. וכך עד הבוקר, התהילים לא עוצרים את הזמן, וריח הקיבה המתהפכת עושה את הזמן גס וחסר מנוחה או רחמים.

ובנפשה היא מדַמדֶמֶת, אומרת בלילה הבא שוב יבוא, שוב יחייך, שוב יצחק, יאמר כמה יפית, ואז ילך אל מושבו. אינה בטוחה היכן מושבו, אם בשמים הוא, אם בין נהרות פישון וגיחון וחידקל. אבל היא לא עוצרת את לבה מן המחשבות, הנה בַּיום הרוח קל והשמש טובה וחמשת בניה מתעוררים מעצמם ויודעים להכין להם תה של בוקר וכריכים לשעות היום. ואינה נזקקת לסייע אף לקטן שבהם, יושבת כמו גבירה, ריח זיעת הלילה כבר נרחץ מבשרה. וכשהם הולכים אינה מתפללת, היא מתיישבת ורוקעת ברגליה כדרך המשוגעים. אומרת למוטט עמודי אָרֶץ, אבל הם איתנים ואינם כבגד הבלה הנזקק לתפירתה, ואינם כעשן הנמלח מן המדורות על הגבעות. והיא נואשת מישיבת הגוף ומקימה עצמה בלי רחם, אומרת השינה ללילה והֶעְדֵּר השינה ללילה, היום מבטיח ערנות.
מעמידה סיר של מים על האש, שואלת בדעתה מה תניח בו, איך תבשל את חייה. ודלי של מים מניחה במרכז החדר, שופכת לתוכו מרקחות סבון. היום תרחץ את כל פינות הבית, ותכין אורז בכמה צבעים. היא לא תינשא שוב, למרות דברי אחותה, למרות מה שאומרת אשת הרב טוב לילדים כי יגדל אותם אב לתורה ועמָל ומעשים טובים. כשיבואו הילדים תאכיל אותם, תוסיף מעט שעועית מעל האורז, ותצא לרחוץ את רצפות הבתים בשכונת הבתים הרחבים, לפרנס את זמנה. אינה מטפטפת על גופה מיני בושם, אינה מחדשת את חולצותיה, אינה יודעת אם לכסות את שערה או לגלות, נוהגת פעם כך ופעם אחרת, אולי הערב תבקש מן הרבנית לפסוק, בינתיים מחליפה בין הרגליה. מציצה במקררי הבתים בהם היא מנקה, מחשבת את שחסר לה אבל אינה מעזה לקחת, על אף שפעמים רבות מתעורר הרצון, אומרת רחמנות על הילדים, אך מפחדת מה יאמר לה בלילה, אולי שוב לא תהא דומה בעיניו לַמלאכים.

אשת הרב אומרת, טוב לילדים שיהיה להם אב, והיא עדיין צעירה וחזקה, וברוך השם יש מעט יופי בבשרה, אבל כל יום הוא מתמעט, לכן טוב יום קודם לשדך אותה לאחד האלמנים. היא מכירה כמה אלמנים מבתים צרים שירצו בה, אבל אולי, שמעה על אלמן אחד מבית רחב, אמנם זקן הוא ממנה בעשרים שנה וערירי, אבל אינו קמצן ואינו דחוק בכספו, וירצה אולי לבוא עמה בברית הנישואין, אולי כבר רחצה באחד הימים את רצפת ביתו, תמשיך לרחוץ ותישן במיטתו. דיברה עמה דברי כיבושין, הרי לא טוב כך לילדים, וגם היא אינה נעשית צעירה עם הימים, רק מצטערת, ומה יאמרו בני-משפחה ושכנים, בכל זאת אישה זקוקה לגבר. ועל כן התחילה חושבת, אולי תינשא לו, תחליף לה בית קטן בגדול, ותבשל גם בעבורו, תכבס בגדיו בלי תשלום ותרחץ הרצפה, ואוכל לילדיה לא יחסר.
אחרי שחשבה ארוכות בעת שטיפת כלים של בוקר אחד, הודיעה את הילדים על דבר המעבר, והתחילה מתקינה את חפציהם בחבילות. את הטקס חשבו לעשות בבית-הכנסת שלו בשכונת הבתים הרחבים, אמר שיזמין מחבריו, ותזמין היא מעט מן הקרובים לה. לפני המעבר שוב נדדה שנתה. שוב דיבורים מעבר לפרגוד. ושמעה בקולו איזה עצב, ותהתה ותמהה, הרי היה מעודד אותה באותו עניין חודשים רבים, מפציר כי תאמר הן לאחת מהצעות הנישואין, ומה העצב עכשיו כשהיא דואגת כך לילדיו ועושה כבקשתו. החלה אוספת רמזים מתנועותיו ודיבוריו, אולי ביקש שתתחתן עם מי מבני-משפחתו, אולי עם אחיו הצעיר, מצוות ייבום של בחירה. אחר חשבה אולי מצטער כי לא ילכו ילדיו אצל אותו מניין, לא יוסיפו אותו קדיש לשביעות רצון האל. אספה כל הרמזים ונזכרה, שוב לא תגור בטבורו של עולם, שוב לא יהיו נפגשים העולמות, תמכור את ביתה העלוב והנעלב בשכונת הבתים הצרים, אבל דווקא בו במקום אין חפץ שאין איש מבקש להישאר בו, שם נקודה להיפגש. וגילתה בתווי פניו בין כוכבים כיצד יוציא בעלה החדש ילד ילד מן הבית, יגדלו אצל זרים וילמדו אצל זרים, ואז יתבע בעלות על גופה בבקשו ילד משל עצמו, וגופה יצטמצם בין ההיריון החדש לעבודות הבית.

יצאה מביתה להתחתן, והזילה דמעות רבות על הבגדים החדשים לגופם של הילדים ולגופה, כבר שכחה הצורך לחדש בגדים. עמדה מול הרב הזר לה ומול חתנה הישיש, אמרה כן כשנשאלה לדעתה, וכשלא נשאלה שתקה. שמחו אורחי בית-הכנסת באמת, מיעוט של מכרים ורוב של נוכרים, וכשענדה טבעת חדשה על אצבעה ראתה את ילדיה גוזָלים אבודים במקום החדש להם, מחפשים קן. נכנסה בבית החדש ובמיטה החדשה, החרישה כשהחרישה והרעישה כשהרעישה, ונתנה לַירחים לחלוף. לא השמיעה קול כשביקש ממנה להוציא את הגדול לפנימייה, וכך אחריו, עד אחרון הילדים. ובבטנה עשתה קן לוולד חדש, היתה סופרת חודשים ללידתו, והתפנקה מעט ממלאכת הניקיון והתבשילים כשהתקרב זמנו. כשהגיח שוב בכתה, הניחה מעט ימים ואז התעקשה ללכת אל ביתה הישן, מספרת כי שכחה שם איזו משחה שהיתה מושחת על בטנה אחרי הלידות ומקלה על כאביה.
חזרה אל הבית ומצאה אותו פרוץ, הדלת ללא מנעול והקירות מכוסים פסים של רטיבות כמו קורי עכביש, ואין יודע אם דייריו החדשים גרים בבית או אינם גרים. פנתה אל המטבח, מצאה כי הגז והחשמל עדיין מחוברים, ושפתה לה מים לתה. יצאה אל המרפסת הקטנה, קטפה מכל העלים הירוקים והשליכה עם המים לרתוח. מצאה מעט סוכר שהחביאה מאחורי הארון, ושפכה את כולו אל תוך המים המבעבעים. התיישבה, שתי כפות ידיה מוצאות חום בדפנות הכוס, וחיכתה שיחשיך. ואז החלה לוחשת לעצמה, עזבתי טבור עולם כדי לחיות בפינתו, רק כי הטבור דחוק ואילו שוליים מרווחים, אבל שם אין עם מי לשוחח בלילות, חודשים ארוכים בלי דיבור של אמת, בלי מילים מתחלפות המניחות את הלב להירגע, וכאן עולמות נפגשים, קודמים ומאוחרים, ושיחה יכולה להתנהל. ושוחחה. סיפרה את כל קורות אותה בחודשים הארוכים, יותר מתשעה, איך איבדה חמישה ילדים, כמה עבדה וכמה בישלה וכמה רחצה. הרבה מחשבות כלאה בראשה כל-כך הרבה זמנים שעכשיו דיברה בלי הפסקה. דיברה ולא הקשיבה. ולאט לאט החלה מתרגלת שוב לביתה, שוב אותם קירות אכולי רטיבות, גם אצלה בבית החדש טווה הלחות מעשה קוּרים, שוב אותן מרצפות עקומות, שוב אותו קור בלילה. והתה חזק ומתוק כמו שתה צריך להיות. והתחילה אומרת לעצמה, מחר אשתול צמחי תבלין חדשים במרפסת, מחר ארחץ את הרצפה, מחר אקנה מעט ירקות להתקין מהם ארוחה, אולי אבשל מרק או אורז בכמה צבעים. ונשארה לישון שם ובביתה החדש היו משתגעים בעל חדש ותינוק חדש, מחפשים אחר המינקת ולא מוצאים, עד שחלץ הבעל שדיו ונתן פטמתו בפי התינוק לינוק, וזה נרגע והשתתק.

התעוררה בבוקר בביתה, שמחה על שיחת הלילה, ואמרה לאסוף אליה את הילדים שהתפזרו. לילד אחד שלחה מכתב, ילד שני הודיעה בעזרת ילד ראשון, ילד שלישי נעזרה בקרוב משפחה, ילד רביעי כבר שמע מעצמו, וילד חמישי נמצא כי היה בא לישון בבית הרבה לילות, ובא ומצא אותה ונכנס אל מיטתה. נאנקו כולם יחד ברוב שמחה, ושאלו את אמם על אחיהם הקטן, אם לא יצטרף עליהם. ובינתיים הולכים לישון ומתעוררים, הם מבקרים בבית-הספר והיא מנקה כל הבתים הרחבים שאינם בית בעלה החדש, ובלילות משמיעה לבעלה היָשָׁן.
אחרי חצי שנה, כשכבר כאבו פטמות הבעל החדש ופי תינוקה, הלכה בבוקר לבקרם, מצאה אותם בחדר הכניסה שני ילדים אובדים, שתקה מול כעסו של זה ופנתה לרכך כעסו של זה. נשארה עמם כל היום, ניקתה הבית והכינה מזונות, וכשהחל להחשיך פנתה לקחת תינוקה עמה לביתה, וזרקה לחלל הבית כי יכול גם הוא להצטרף עליהם. וכל-כך בודד ואבוד היה שהצטרף. הצטופפו בבית הישן, בעל ואישה ותינוק במיטה אחת, חמישה בנים במיטה שנייה.

בערבו של היום, כשכולם מלבדה נרדמו, חזרה להציץ מעבר הפרגוד. סיפרה לבעלה, שנדמה לה יושב על כיסא דיינים, על ראשית ימי נישואיהם, כשלא ידעה דרך עלמה בגבר, ולא ידע דרך נשר בשמים, והיו מתחבטים ימים ארוכים זה בזה, וירחים שלמים אחרי שנישאו עדיין היו מרבים ניסיונות לא מוצלחים. עד שלקחה גבר זר באחד הבתים ללמוד ממנו מלאכת הנישואין, וחזרה אל בעלה יודעת ומבינה. בנה הבכור אינו שלו, ובן הזקונים אינו שלו, וביניהם ארבעה בנים שלו, והיא מבקשת סליחתו והשגחתו. ראתה כי הוא כופף ראשו וציפתה את גזר-דינו, והוא הוסיף לשתוק, אמרה איני רוצה לנסות בך מילים לא-ישרות, מעוקמות ומעוקלות, רוצה כי תאשר את מילותי הישרות. הביט בה כאילו מן האדמה באות עיניו ולא מן השמים, ושמעה אותו לוחש לה מתון מתון כי ידע עוד בחייו וסלח עוד לפני שאירע. הכינה כוס של תה ונשארה ערה כל הלילה, בלי התהילים, רק הביטה בשמים. כשהתעורר זה בעלה החדש מתוך שנתו לחפש אחריה הכין לעצמו כוס של תה לשבת עמה בחוץ.

***

כתב-עת מקוון חדש זוטא.

אודות Mati Shemoelof

משורר, עורך וסופר. A Writer
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, עם התגים . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s