מגמד הצלקות: יחסים של

כשאני שונא אותךְ, אמא,
אזאני שוב לבד, לא מובן
אזאני חותך
בעצמי, מפסל, מנתח כאב חד.

אבל כשאני אוהב אותךְ
המילים זורעות בי רעיון,
ואז נגמר החידלון
של המשורר בשיר

כשאני שונא אותךְ, אמא, יא אמא,
אני לא הולך לצבא, עבודת המוות,
ובתוך סם המחלה אני שוכח בכח, מאיזה עט שד באתי.
ואז
הנר שתקוע באפלת אחורי גורם לי לשכוח,
שמשורר מת בדיוק אחרי הוּלדת שירתו,
אזאני נאחז במעקה האלמוות המתעתע,
שעוזר תמיד לְבֶן האנוש להחליק אל מה שבו
הכי הרבה פוגע.

…אבל כשאני אוהב אותךְ
יש משמעות לשלכת הניר הלבן והריק,
ואז המוזה נותנת לי ניר בכל קמורי גופה,
ואזאני צובע אותה בעט,
או בכל עפרון שמצוי בסביבה…

ואל תשאלי אותי מדוע אני מרגיש כך או כך
כי פעם הרי היינו שיר אחד, והיום אנחנו שנים.
פעם הייתי מבקש, וישר היה נחלץ מולי עט שד,
והיום אני לא יכול לחיות אתך באותה השורה מיום-יומים.

ולפעמים למרות שאני אוהב אותךְ
שיר העוּבר שלנו מפל לפח האשפה,
ולפעמים מרב שרגליךְ כבדות על האדמה, לא חודרת אליך המלה
ולפעמים קשה גם לי, להבין איך שירה
יוצאת מפה של משורר, שמקלל את אמו, ללא בושה.

 

מגמד הצלקות, תל-אביב: הוצאת גוונים, 2001.

5 תגובות בנושא “מגמד הצלקות: יחסים של

  1. לא נמאס לך בן אדם? אתה לא מקופח ולא משנה כמה תנסה להוכיח שאתה כן אתה פשוט לא, אז חאלס.

    אהבתי

  2. לא נמאס לך בן אדם? אתה לא מקופח ולא משנה כמה תנסה להוכיח שאתה כן אתה פשוט לא, אז חאלס.

    אהבתי

  3. לא נמאס לך בן אדם? אתה לא מקופח ולא משנה כמה תנסה להוכיח שאתה כן אתה פשוט לא, אז חאלס.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s