בין עיני לפרץ | לב גרינברג |

שוב האמרה המפורסמת של מרקס כי "כל אירוע גדול מתרחש פעמיים, ראשונה כטרגדיה ושנייה כפארסה" – מתקיימת לנגד עינינו. הטרגדיה הייתה כניסת מפלגת העבודה לממשלת שמיר בשנת 1988, הפארסה היא כעת, עם כניסת מפלגת ברק לממשלת נתניהו. ב-1988 המציא רבין, שדחף את העבודה לתוך הממשלה, את הסיסמא "אין לנו מדינה ספאר", כעת ברק חוזר עליה כמו תוכי, בלי ההקשר הפוליטי. ב-1988 הויכוח היה גלוי ויצרי, מבוסס על השקפות ואינטרסים: הממסד הביטחוני רצה כי רבין, שר הביטחון בימי ממשלת הרוטציה והאינתיפאדה הראשונה, ימשיך בתפקידו, ונגדו התייצבו 17 חברי כנסת בהנהגת מזכ"ל המפלגה דאז, עוזי ברעם. כוח 17 קראו להם. רבין גייס את תמיכת מנגנון ההסתדרות בתרגיל משותף עם המיועד לראשות הממשלה יצחק שמיר. שמיר יכול היה להקים ממשלת ימין, אבל העדיף את השותפות עם העבודה כי דיכוי האינתיפאדה בלי איש "שמאל" במשרד הביטחון היה הרבה פחות לגיטימי. "התרגיל" היה הצעת משרד האוצר לשמעון פרס, אשר נועדה לחלץ את ההסתדרות מהמצוקה אליה נקלעו מוסדותיה – קופת חולים, הקיבוצים והמושבים, ומפעלי חברת העובדים – לאחר מדיניות ייצוב המשק ב-1985.

ובכל זאת רבין נבחר לראש ממשלה מול שמיר בשנת 1992. איך? לא בזכות חתירתו לשבת בממשלת הליכוד, ולא בזכות הישגי מפלגת העבודה בממשלות האחדות הלאומית, שכללו את בלימת האינפלציה והוצאה הדרגתית ובלתי מבוהלת של כוחות צה"ל מלבנון. מה שהוביל את רבין לשלטון היה דווקא מה שהוא כינה "התרגיל המסריח" בשנת 1990, שהוביל את מפלגת העבודה לשנתיים של אופוזיציה, רפורמה עמוקה בתהליך בחירת מועמדיה (על ידי פריימריס) ושינוי עמדותיה עד כדי הצגת אלטרנטיבה של שלום לעומת העמדה הסרבנית של ממשלת שמיר. כלומר רבין נבחר לראשות הממשלה וקיבל הזדמנות ליישם מדיניות חדשה לא בזכות תפיסתו הדמוקרטית כי עליו לשבת באופוזיציה ולהציג אלטרנטיבה, אלא בגלל הלחץ של מתנגדיו, כוח 17 וקבוצה של ח"כים צעירים שכונו "השמינייה", שדחפה את פרס לנסות להקים ממשלה חלופית, מהלך שהוביל אותם לפרוש מהממשלה ולשבת באופוזיציה.

"השמינייה" הייתה מורכבת מצעירים עם אג'נדות מאד שונות, אבל עם שתי תפיסות יסוד מוסכמות: א. הצורך לסיים את הכיבוש ולפתוח במו"מ עם הפלסטינים לשם כך, ו-ב. הצורך לחולל שינוי מבני יסודי בהסתדרות אשר ישחרר את מפלגת העבודה משיקוליה המוסדיים. לראשי "השמינייה" – חיים רמון, יוסי ביילין, אברהם בורג ועמיר פרץ – היה ברור כי הליכוד משתמש בתלות של ההסתדרות בתקציבי הממשלה כדי להמשיך לשלוט בשטחים ולהקים התנחלויות. חברי מנגנון ההסתדרות היו רוב בכל מוסדות המפלגה, ולכן המפלגה לא יכלה לפתח עמדות מדיניות אלטרנטיביות, וגם לא עמדות חברתיות-כלכליות הנאמנות לאינטרסים של העובדים, כי ההסתדרות הייתה כל כולה מחויבת להמשך קיום המנגנון שלה ופקידיו. היה צורך בשינוי יסודי במפלגה, אבל לא פחות מכך בהסתדרות. את הרפורמה במוסדות המפלגה ובתפיסותיה חוללו בשנים 1990-1992, בזמן הישיבה באופוזיציה, וזה הוביל אותם לניצחון הגדול ב-1992, 44 מנדטים, ובלוק חוסם של 61 מנדטים (היחידי מאז 1977).

אבל הבעיה הייתה כיצד לחולל שינוי בהסתדרות. הניסיון היה בשנים 1994-98, והוא נכשל. כעת מרגיש עמיר פרץ את עומק כישלון הרפורמה בהסתדרות, כאשר יו"ר ההסתדרות עופר עיני הוא זה שמכריע את המאבק על הכניסה לממשלה, בזכות קולותיהם של עסקני ההסתדרות המיוצגים בועידת המפלגה. בפארסה 2009 הנימוק הכלכלי של עיני חסר שחר, אבל עדיין ההסתדרות היא גוף (מצומק) פוליטי בעל השפעה בתוך המפלגה (שהצטמקה עוד יותר). אני הייתי חלק מאותו ניסיון כושל לחולל רפורמה בהסתדרות, והיות ואינני פוליטיקאי אני יכול להצהיר בריש גלי כי נכשלתי.

מה היה אותו ניסיון כושל? לאחר פרסום ספר בו טענתי כי מבחינה היסטורית מה שהוביל את מפלגת העבודה לתמוך במיסוד הכיבוש היו שיקולים מוסדיים של ההסתדרות ("ההסתדרות מעל הכל", 1993) בקשו ממני יוסי ביילין, חיים רמון ועמיר פרץ לייעץ כיצד לחולל רפורמות מבניות בהסתדרות כך שניתן יהיה "להוציא את הפוליטיקה" מההסתדרות. מבנה השליטה בהסתדרות היה מפלגתי-פוליטי, ולא של איגוד מקצועי. החברות בהסתדרות הייתה לקבלת שירותים (המרכזי שבהם קופת חולים), הבחירות היו למפלגות, ששלטו במנגנון. גם רוב האיגודים המקצועיים נשלטו על ידי מפלגת השלטון בהסתדרות, בבחירות מפלגתיות. התנאי היסודי לרפורמה היה שינוי בסיס החברות, והדבר נעשה על ידי חקיקת חוק בריאות ממלכתי, והצורך לגדיר מחדש את החברות בהסתדרות, הפעם דרך הסכמים קיבוציים הנחתמים על ידי איגודים מקצועיים של ההסתדרות. אבל שינוי בסיס החברות לא הבטיח עדיין שינוי במבנה השליטה המפלגתית. השינוי הובטח בחוקה חדשה (אותה כתבתי בעצמי בשיתוף פעולה עם אנשים מהאגף לאיגוד מקצועי) אשר אושרה בועידת ההסתדרות בינואר 1995. על פי אותה חוקה הבחירות לאיגודים המקצועיים לא יהיו יותר מפלגתיות אלא על בסיס אישי, ו50% של נציגי האיגודים בוועד הפועל (הפרלמנט ההסתדרותי, מה שהיום מכונה בית הנבחרים). את שאר 50% השארנו לנציגי מפלגות, מתוך הבנה כי הן לא יוותרו לגמרי על כוחן.

ביום שאושרה החוקה החדשה נגש אלי חיים רמון, שהיה יו"ר ההסתדרות, ושאל אותי האם הוא כבר יכול לפרוש מתפקידו. כמה אופייני. הצהרת הכוונות הייתה חשובה לו, לא הביצוע הממשי. רמון פרש רק אחרי רצח רבין, ועמיר פרץ נשאר כדי לנסות לחולל את השינוי בהסתדרות. אבל נכשל, וכעת עופר עיני הוא נקמתו. בגיבוי של עמיר פרץ המשכתי לנסות לבצע את החוקה החדשה עד הבחירות להסתדרות ב-1998, אבל כשהבנתי כי מבנה השליטה יישאר מפלגתי כשהיה החלטתי לפרוש. היה ברור שהרפורמה נשארה על הנייר. שום מפלגה לא הסכימה להתפרק מכוחה, ושום קליקה מפלגתית ששלטה באיגוד מקצועי לא הסכימה לפרק את כוחה לטובת דמוקרטיזציה ומתן ייצוג ישיר ואוטונומי לראשי ועדי העובדים. לקראת בחירות 1998 גובשה הפשרה שהשאירה את הכוח בידי המפלגות: המפלגות ייתנו מקום לאנשים שצמחו בועדי עובדים. כך בנה עמיר פרץ את מפלגתו, כמפלגת ועדי עובדים, וכך התקדם עופר עיני, כנציג ועד העובדים החזק של עובדי מס הכנסה שקיבל תמיכה של ראש מפלגת השלטון בהסתדרות, עמיר פרץ. בשיטה זו הכוח איננו בידי העובדים, אלא בידי המפלגה, שהיא ממנה ראשי ועדים לפי רעות עיניה ומידת נאמנותם. המנגנון המפלגתי ממשיך לשלוט בהסתדרות. כעת עופר עיני הוא ראש מפלגת השלטון בהסתדרות ושולט על מנגנון מפלגתי גדול בתוך מפלגת העבודה, ועמיר פרץ, שניסה להכניס תוכן של מאבקי עובדים להסתדרות, מנוטרל כי אין לו יכולת להשפיע על ועדי העובדים. כמו בעבר, ראש הפירמידה במנגנון ההסתדרותי הוא בעל הבית, אין ערכים ולא דרך, אלא מנגנון שעיקר עניינו להמשיך לקיים את עצמו על ידי השפעתו על מפלגת העבודה.

מצבם של העובדים בישראל בכי רע, וההסתדרות הפכה לגוף מזיק מבחינתם. היא לא מייצגת את העובדים החלשים ברוב ענפי המשק שאינם מאורגנים. ואילו העובדים שהיא כן מייצגת, בעיקר החזקים והגדולים, אינם זקוקים להסתדרות כדי להגיע להישגים, ובלעדיה היו מגיעים להישגים גבוהים יותר. כך הייתה לדוגמא פשרת רשת הביטחון על קרנות הפנסיה, וכך הפשרות אליהם יגיע עתה עם ביבי, "הסוציאליסט החדש" של עיני.

העסקת החליפין שקיימת מאז 1967 נמשכה בטרגדיה של 1988 ונשארת שרירה וקיימת בפארסה של 2009: למען האינטרסים המנגנונים שלה ההסתדרות מוכנה לתת לגיטימציה לכיבוש ולדיכוי עובדים והפלייתם, בנימוקים סוציאל-לאומיים. וזה מה שנשאר ממפלגת העבודה: לגיטימציה לכיבוש ופגיעה בעובדים. אבל אינני מציע לאיש להשלות את עצמו: אי אפשר לבנות מפלגה בעלת תכנית חברתית-כלכלים סוציאליסטית או סוציאל-דמוקרטית בלי בנייה של איגודים מקצועיים עצמאיים ודמוקרטים. לכן כל מי שירצה להתחיל לבנות את עתיד הפוליטיקה הישראלית אחרי ההריסות שיותירו ברק וביבי יצטרך לתת מענה לא רק לשאלה כיצד לפרק את מנגנון הכיבוש ובונים מדינה דמוקרטית, אלא גם כיצד מפרקים את מנגנון ההסתדרות ובונים איגודים מקצועיים המייצגים את העובדים.

פורסם על ידי Mati Shemoelof

Mati Shemoelof was born in 1972 in Haifa. He is a poet, editor and writer. He graduated with honors from the University of Haifa where he studies Film and History. He has published seven poetry books so far. The last of these was published in Germany in 2019 in a bilingual edition "Baghdad | Haifa | Berlin", published by Aphorismha Verlag [Berlin]. His first article book “An eruption from the east: Re visiting the emergence of the Mizrahi artistic explosion and it's imprint on the Israeli cultural narrative 2006-2019“ will be published on “Iton 77” publishers in Israel (2020).

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: