בשפיים בטוח נהנים: אתניות, לאומיות וקרקע

קיבוץ שפיים עומד להפריט את המרכז המסחרי שלו ששוויו מתקרב לחצי מיליארד שקל. הנכס העיקרי ומקור ההכנסה העיקרי של הקיבוץ הוא אתר הנדל"ן המסחרי "חוצות שפיים", שבהקמתו הושקעו קרוב ל-100 מיליון שקל שהקיבוץ לווה ממקורות בנקאיים. בנוסף שילם הקיבוץ עשרות מיליוני שקלים למינהל מקרקעי ישראל בעד היוון הזכויות בקרקע, שהייתה קרקע חקלאית ועברה שינוי ייעוד. בניגוד לקיבוצים ומושבים רבים, שפיים שילם למינהל על הקרקע – בהיקף של יותר מ-20 דונם שטח בנוי – את מחיר השוק, בהתאם להערכות השמאי הממשלתי. שוויו של האתר נאמד כיום בקרוב לחצי מיליארד שקל.
הידיעה העיתונאית שהעלתה לדיון את הפרטת המרכז של קיבוץ שפיים לא התייחסה לשאלת הקרקע כחלק מסוגיה העוסקת בשוויון ותיקון עוול היסטורי, ויותר מכל ככזו העוסקת בשאלה של צדק חלוקתי. לכאורה, נאמר לנו בכתבה, כי קיבוץ שפיים שילם את המחיר השוק בהערכת השמאי הממשלתי למינהל על הקרקע. אך אותה "הקרקע" היא לא נתון אובייקטיבי שלפתע נפל מהשמיים, אלא הוא ניתן (!) לקיבוץ שפיים ולאוכלוסייה המתגוררת בו, על-ידי המדינה. ואוכלוסיות אחרות נשארו עד היום ללא קרקעות, או קל וחומר אפשרות לשנות את ייעודן. אוכלוסיות רחבות אלו לא יכלו לממש האפשרויות הכלכליות במתנה האדירה והלא נתפסת שניתנה להם מהמדינה. שלמה ואזאנה, במאי סרטים ואחד מפעילי הקשת, טען בהרצאה שנתן לאחרונה, כי אחד הגורמים להצלחת המהלך של הקיבוצים המושבים נתון גם בלובי החקלאי, שהוא אחד מהחזקים בכנסת. ההצלחה גם קשורה למינוי שרי החקלאות על דורותיהם שמחויבים לשמר את המצב הקיים, ולא לייצר תיקון חברתי ומוסרי אמיץ בערכים המכוננים את החלטותיהם.

קצת היסטוריה לא תזיק

נושא הקרקעות הוא אחד הנושאים המרכזיים העומדים בכינונה של הציונות, אך עד שנות האלפיים הדיון בו היה מגיע לרוב מהשאלה של הפקעת הקרקעיות הפלסטיניות-ישראליות. בינואר 2000 הגישה הקשת הדמוקרטית המזרחית עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק נגד ההחלטות שהתקבלו במועצת מקרקעי ישראל. באותה התקופה המדינה החליטה על שינוי הייעוד של קרקעות חקלאיות שניתנו לקיבוצים ולמושבים בכדי שיוכלו לבנות עליהם ולספק את הדרישה לקרקע, שעלתה בעקבות בוא ההגירה מחבר-העמים. קברטיני המדינה ניסו במקביל להוציא את דיירי הדיור הציבורי ולא לאפשר לילדיהם לרכוש את הדירות העלובות של עמידור ועמיגור, וגם על כך הגישה הקשת עתירה לבג"ץ שקיבלה את השם "חוק הדיור הציבורי" (שעד היום קבור בחוק ההסדרים ואי אפשר לממש אותו).

הקשת טענה בבגץ הקרקעות כי ההחלטות על שינוי ייעוד הקרקע אפשרו לקבוצה קטנה (ומחובקת על ידי הממשלה) לזכות בהטבות מרחיקות לכת על קרקע השייכת לכלל אזרחי המדינה, ואשר מנוגדות לעיקרון השוויון הקובע את זכותם השווה של כלל אזרחי המדינה ליהנות מנכסי המדינה, ובמיוחד מנכסה היקר ביותר – הקרקע. בקשת טענו כי חלוקת הקרקע למגזר אחד בלבד הותירה מחוץ למעגל הנהנים אוכלוסיות רחבות שזקוקות לפתרונות דיור (שהיוו את רוב תושבי המדינה).

ביום 29.8.2002 נתקבלה עתירת הקשת הדמוקרטית המזרחית, בפסק דין בעל חשיבות היסטורית וערכית מרחיקת לכת. פסק הדין קבע כי החלטות מועצת מנהל מקרקעי ישראל העניקו הטבות מופרזות ובלתי מוצדקות ולכן הינן בטלות מחמת חוסר סבירות קיצונית ופגיעה בעקרונות הצדק החלוקתי.

כידוע במדינת ישראל בג"ץ יכול להחליט דבר ואילו פקידי המדינה יכולים לעשות דבר אחר. לא רק שעסקאות שלמות שבאותה התקופה התבצעו אושרו, אלא גם שהעסקאות הקודמות אושרו בעצם ולא חויבו בהחזרת הקרקעות והרווחים למדינה ולציבור. הדיון הציבורי מעולם לא חזר לעסוק בסוגיה באותה דחיפות ולא נוצרה התחייבות אמיתית להחזרת מושגים של צדק חלוקתי למרכז השיח.

 אתניות, לאומיות וקרקע

חצי מיליארד שקל יזכו את תושבי קיבוץ שפיים שיתעקשו שהמהלך של הפרטת המרכז המסחרי בשטחם הוא פעולה פרטית, אשר לא קשורה לשיח הציבורי והערכי בישראל. אך מנגד יביטו האוכלוסיות המוחלשות, אלו שהמשטר לא ראה בטובתן, ואף נלחם בהם יום אחר יום, באמצעות חיסול מדינת הרווחה. הם יביטו על מה שהיה אמור להיות שלהם, והפערים והאי השוויון בישראל יגדלו. הם יטענו כי הקרקע לכאורה לא מבדילה בין צבע, אתניות ולאומיות, אלא רק קשורה לכשרון כלכלי ולעבודתם הקשה. אך הם יתקשו שלא להזכיר כי החלוקה של הקרקע ניתנה דווקא לאוכלוסיה שסומנה כ"מלח הארץ". אלו שלכאורה תרמו יותר מאחרים לאתוס הציוני. רחמנא ליצן דווקא אותו אתוס היה זקוק לגרעין הקטן של הקיבוצים, המושבים ולמועצות האזוריות דווקא בכדי להאדיר את הערך "המריטוקרטי" שלו ולהסתיר את אי-הצדק, הטמון בפעולותיו האתנו-לאומיות.

המשבר הכלכלי הנוכחי מבטיח להשאיר אוכלוסיות שלמות מחוץ למעגל העבודה, במיוחד לאור היישום הרחב של המדיניות הניאו-ליברלית בישראל שהפכה ללגיטימית, שקופה ורצויה בשיח ומאידך העמיקה ביותר את הפערים. בימים אלו אנו חייבים להחזיר למרכז השיח על הקרקע שאלות מוסריות, ערכיות, חברתיות, אתנו-לאומיות ופוליטיות. "המתנה" שנתנה המדינה לקיבוץ שפיים, בדמות שינוי הייעוד של הקרקע החקלאיות צריכות להישאל לא אל מול התמורה הקטנה שקיבלה המדינה בעבורן, אלא אל מול רוב תושבי המדינה וילדיהם שאין להם סיכוי לרכוש קרקע או בית. אוכלוסיות מודרות אלו, שמהוות דווקא את רוב תושבי המדינה, לא רק נשארות ללא הון ממשי, אלא גם ממשיכות להיות מסומנות גזעית. סימון זה הוא שמשיל מעליהן את היוקרה הסימבולית ההולכת יד ביד עם האוכלוסיות הקטנות שהשלטון רוצה בטובתן.

פורסם בגירסא מקוצרת בYNET" דעות" בתאריך ה-29.3.2009.

אודות Mati Shemoelof

משורר, עורך וסופר. A Writer
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, עם התגים , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

0 תגובות על בשפיים בטוח נהנים: אתניות, לאומיות וקרקע

  1. אחד העם הגיב:

    גם כשרוצים לתקוף את הקיבוצים חשוב לדייק בעובדות. קומם אותי המשפט "אך אותה הקרקע היא לא נתון אובייקטיבי שלפתע נפל מהשמיים, אלא הוא ניתן (!) לקיבוץ שפיים ולאוכלוסייה המתגוררת בו, על-ידי המדינה"

    קיבוץ שפיים הוקם ב 1927 ואדמותיו נרכשו בכסף מלא, עם הקמת המדינה מתוך אידאלים שעבר זמנם ושהתנגדו לרכוש פרטי הועברו/נתרמו הקרקעות למדינה בשפיים כמו בקיבוצים ומושבים רבים אחרים, והן מוחכרות לקיבוצים ולמושבים על ידי מנהל מקרקעי ישראל.

    אני לא מחסידי קיבוץ שפיים אבל מקוממים אותי השקרים כמו גם הניסיון לנקר עיניים וללבות שנאה ע"י הצגת דוגמא מקיבוצי הנדל"ן והנסיון לעשות הכללה לכל הקיבוצים והמושבים, קיבוצי הנדל"ן הם פחות מ 5% מהקיבוצים, למה לא תציג את המצב האבסורדי בהרבה קיבוצים אחרים בו אנשים עבדו ותרמו כל חייהם, ובזכותם אדמת הקיבוץ שייכת בכלל לתחומי מדינת ישראל ואילו כיום אפילו הדירה הקטנה שלהם בקיבוץ לא רשומה על שמם.

    אהבתי

  2. א הגיב:

    מסכים עם כל מה שכתבת, כמעט, אבל למה כתבת "ממשיכות להיות מסומנות גזעית" ?
    למרות שאני א"ט מדורי דורות, אף אחד לא הסביר לי מעולם איפה אני צריך לחתום כדי לקבל קרקעות מדינה.

    כשאתה יוצא בהערות כאלה, אתה מעביר אותי כביכול מהצד הנפגע, לצד הפוגע.

    אהבתי

  3. אבנר הגיב:

    נקנו בכסף מלא של מי? אם זו הסוכנות היהודית או קק"ל – אז תהליך רישום האדמות על שם המדינה הוא צעד הגון, לא אלטרואיסטי. ובכלל – הקיבוצים קיבלו את האדמות כדי להתפרנס מחקלאות. לא בא להם על עבודת האדמה – אחלה – תחזירו את האדמות.

    אהבתי

  4. גיל הגיב:

    צא ולמד:
    אני שייך למושב שגם אדמותיו, כמו שפיים, נרכשו בכסף מלא ובהסכמה מלאה מבדואי שהיה בעליהם. הכסף היה של אנשי המקום ושל יהושע חנקין. לאחר תקופה מסוימת של בעלות פרטית, הועברו בעצה אחת, אדמות כל המושבים הללו וגם קיבוצים ביניהם לסוכנות היהודית ו/או קק"ל על מנת שיהיו מיוצגות בבריטניה ולא יהיה סיכוי כלשהו שיוחרמו על ידי התורכים ששלטו אז. הקרקעות הוחכרו לחקלאים לתקופות של 99 שנים בסכומים מגוחכים/סמליים. זה היה ההסדר שנבע ממורכבות המצב המדיני/חוקי דאז.

    כך שחקלאי הישובים הללו, רואים עצמם ובצדק כבעלים דה פקטו של אדמותיהם שאינם חייבים דין וחשבון לאיש. גם לא לך ולא לקשת המזרחית. אגב, זה כמובן אינו המצב בישובים שקמו בשלבים מאוחרים יותר.

    לגבי הנקודה האחרונה שכתבת : לא בא להם שיחזירו את האדמות – זה דיון שלם שפשוט אין לי כוח בשעה כזו לרשום אותו, אבל איזשהי שורה תחתונה שאני יכול להגיד בעניין היא : שאם כל אדם שערך דירתו עולה והוא מוכר אותה ברווח יעביר חלק מרווחיו לחקלאים במצוקה, אני אהיה מוכן להעביר חלק מרווחי הקרקע של החקלאים לקשת המזרחית. מאחר וזה לא קורה בכיוון האחד – אין סיבה שזה יקרה בכיוון השני.
    אגב, איש לא קיבל את הקרקע למטרות חקלאות. הקרקע ניתנה על מנת להתיישב בה. חקלאות הייתה הדרך המקובלת לשרוד לפני 50 ויותר שנים. מאחר והיום אין דרך להתפרנס ברוב המקרים מחקלאות, יש לפנות לכיוונים אחרים.

    אהבתי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s