יש לבער את צעידת התרבות בתלם

חג הפסח מעלה לסדר היום שני מושגים חברתיים חשובים ביותר. הדאגה לגר, כחלק מהזיכרון הקולקטיבי של היות עם-ישראל גר במצרים, וה"קמחא דפסחא", שבאופן ממשי ומטאפורי דורש מאלה שיש להם לדאוג לבלתי נראים, לאלה שלא יכולים להעלות מזון על שולחנם. לנוכח שני הצווים האלה מתעוררת תהייה על תפקיד האמנים ואנשי הרוח בישראל. מדוע לא נוצרה כאן תרבות של התנגדות, של חתרנות, של אלטרנטיביות, הדורשת תיקון חברתי.

עובדי פרי גליל בהפגנה. איפה האמנים? צילום: חמד אלמקת

השנה נעביר כנראה פסח נוסף בחברה שאינה נקייה מחמץ, ללא דאגה אמיתית, כנה ומחויבת פוליטית ותרבותית לגר החי בתוכנו, וגם לא נראה "קמחא דפסחא" אמיתי לכלל האוכלוסיות המוחלשות. חיים בכבוד הם עדיין מושג תלוש עבור העוסקים בתרבות בישראל ועבור ההמונים הצורכים אותה.

אני מבקש להתייחס לחמץ כאל אטמוספרה פוליטית שבה המילה אופוזיציה תרבותית היא מסגרת חשיבה ריקה מתוכן. בעוד המציאות הגיאופוליטית בישראל זועקת את הצורך לשינוי, כשהפערים בין עשירים לעניים מאמירים בהתמדה והמדינה מתרוששת בהדרגה מאחריות לאזרחיה, נדמה שרק בשולי התרבות בישראל רוחשים ניצנים ליצירה אמנותית שהיא גם משמעותית מבחינה חברתית ופוליטית.

שתיקת הזמרים ושלטון העורכים

ישנן דוגמאות רבות להליכה התרבותית בתלם. המוזיקה המזרחית ככזו הנצרכת בקרב האוכלוסיות המוחלשות לא באמת מייצרת התנגדות אל מול ההחלשה התרבותית. קחו את הזמרים המובילים בתחום מקובי פרץ עד אייל גולן, מישי לוי ועד שרית חדד ונסו להוציא מבדל פיהם אמירה קטנה על המצב החברתי או על הכיבוש. נסו לשאול מתי הם הופיעו בפעם האחרונה אל מול קהלים רחבים ודרשו שינוי חברתי. לא כזה שייתן צדקה ועמותות של מזון להמונים, אלא ישנה את המשחק כולו, שהופך שכבות שלמות לכאלו התלויות בממסד, שאף פעם לא מתכוון לשנות את הסדריו וערכיו ביחס אליהן.

דוגמא נוספת להליכה התרבותית בתלם היא מוזקת הרוק, ושתיקת המוזיקאים ביחס לכיבוש והפערים. בעוד נדמה שהמוזיקה בערוצי הרדיו היא פלורליסטית ומדברת על כל הנושאים האפשריים, יש לה למעשה גוונים מאוד אחידים. מתי לאחרונה שמעתם שיר שמספר על רעות המחסומים, הסגר, הכתר, ההרעבה?

נסו לתהות רגע על המוזיקה שעל ברכיה גדלתם. תתארו את פינק פלויד, הרולינג סטון, או בוב דילן, ואחרים ללא הביקורת הפוליטית שלהם. האם הם שתקו אל מול המצב החברתי והפוליטי? האם הם ביטאו את עמדותיהם לנוכח הכיבוש בוויאטנם? כנראה שהצנזור על דיבור פוליטי פועל בארץ שעות נוספות.

בוב דילן. אופוזיציה תרבותית צילום: אימאג' בנק

להקות, זמרים, הרכבים, לא רק שלא מצליחים לומר מילה על הכיבוש, אלא גם שלא עושים זאת לאחר שהתפרסמו. כולם פוחדים להתמודד מול החברה בישראל. פוחדים לאבד את העבודה שלהם. את הקהל המסור. אבל נסו להוציא מהדיסק הראשון של אהוד בנאי את השיר "ערבב את הטיח אחמד", וראו כיצד נותרת היצירה כאותו פסל של אוסקר ווילד שנוטלים את היהלום מתוך עיניו.

קל לבוא אל יוצרי המוזיקה בדברי אישום, בין אם הם עושים רוק או מוזיקה מזרחית. אך עלינו לזכור כי בתוך עולם המוזיקה והתרבות בכלל ישנם עוד שחקנים שמבקשים למנוע מהיצירה לומר את דברה. אני מתכוון לעורכים, למפיקים, לחברות המוזיקה, שדרני רדיו, המבקרים, והצרכנים עצמם, שחפצים לתחזק רק את מה ש"מוכר" ולא לאפשר קיום ל"לא מוכר" שנמצא מעבר לפינה.

איך יוצרים תרבות של נגד

המהפכות שהתעוררו והתרגשו בעולם בסוף שנות השישים המאוחרות היו קודם כל מהפכות של יצירה ואחר כך גם פוליטיות וחברתיות. ההצלחה שלהן החדירה מושגים רבים לחשיבה שלנו כיום. היא נתנה לאופוזיציה הפוליטית כלים תרבותיים להחדיר מסרים הן לדור הצעיר ולדורות המבוגרים יותר.

המהפכות שהציתו אש בכיכרות המערב היו קודם כל מהפכות חברתיות של תרבות נגד. אי אפשר להפריד, למשל, בין שאלת הגזע לההצלחה של ג'ימי הנדריקס כגיטריסט מחונן וגאוני שיצר גרוב שלא ניתן לשחזור וריפים של רוק שהפכו למסילות שבתוכן נעה מוזיקת הרוק עד ימינו.

השאלות של היעדר התנגדות חברתית תרבותית בישראל בתחום של היצירה האמנותית לא מקבלות תשובות פשוטות. יהיו אלו שיציינו סרטים, או אלבומים, שירים, או ספרים שלדעתם מצביעים על השינוי החברתי המיוחל שעשוי להתרחש בתרבות.

אך עלינו לזכור כי המודל של התנגדות חברתית צריך לצאת מתוך שולי החברה, כסוג של לא-מודע חברתי ופוליטי שיבשר את העומד לבוא. עלינו לחשוב על הכוח של תרבות הנגד בעולם לסחוף המונים ולשאוף לשם – למצב שבו אמנות תוציא מאות אלפים לרחובות ושתייצר מסגרת באמצעות התרבות מסגרת פוליטית.

תרבות שתכיל שירים, ספרים, הצגות, סרטים, אתרי אינטרנט ויצירות אחרות שיצליחו להפיל משטר של דיכוי ולהביא לתיקון חברתי. ראו למשל כדוגמא את הכוח של התרבות בהפלת המשטר של חבר העמים. יום אחד קמה אומה שלמה והורידה במהפכה לא אלימה את המשטר הדיקטטורי ששלט במשך שנים. היא הצליחה לעשות זאת, ללא רובים, או הזזת יחידות צבאיות ושפיכות דמים. ההצלחה הייתה טמונה קודם כל ביצירה האמנותית שטופחה בחשאי במשך שנים רבות.

קובי פרץ. למה לא תגיד מילה על העוני? פיני סילוק

כשנתכונן לביעור החמץ, כשננסה להכיר את הרעה החולה של היעדר התנגדות חברתית בישראל, נגלה כי לא הגיעו לכאן עדיין הזרמים החתרנים, האופוזיציוניים. אלו אשר שיוכלו למלא ככרות של מפגינים בעד מדינת רווחה ולמען חברה רב-תרבותית. בימים שבהם אוכלוסיות שלמות רעבות, מודרות ושקופות וחסרות את היוקרה התרבותית, עלינו לשאול מה גרם להיעדר של האמנים והאמניות והתרבות בכללה בהתחייבות חברתית המונית לחבר בין החברה לבין התרבות.

רשימה זו מבקשת לאסוף פירור אחר פירור של חמץ של הליכה תרבותית בתלם, ומנסה לשאול בין השאר כיצד יכול להיות שרוב האמנים האלטרנטיביים לא באמת הצליחו לשלב כוחות ולסחוף אחריהם במיוחד את הדורות הצעירים. אלו האחרונים הם הנקודה המרכזית שבתוכה יכול להיווצר השינוי.

איפה הצעירים, מדוע הם פוחדים להתנגד, מדוע הם לוקחים אחריות מלאה על ההובלה שלהם את השינויים החברתיים. שהרי מי שפעל כבר עשה מספיק בצעירותו והיום אנו מביטים לדור הצעיר בתקווה שהוא יוכל לנשוא על כתפיו מציאות חדשה, בעלת ערכים, שפה ותרבות רעננה. אך בישראל לא קם דור שכזה.

לצאת ולשלם את המחיר

לצאת! שירה נגד המלחמה צילום: כריכת החוברת

במלחמת לבנון השנייה נמניתי עם חותמי העצומה של הסופרים והמשוררים הצעירים ובטבח האחרון בעזה הייתי בין יוזמי "לצאת! אסופה נגד המלחמה בעזה".  הקהילה הספרותית יודעת לייצר מחאה ולעמוד נגד הקונצנזוס אבל קהילות אמנותיות אחרות לא רגילות לכך. במקום לראות שיטפון של יוצרים ויוצרות בתרבות שיקומו ויתנגדו למוות, להרס ולטבח ראינו קונפורמיזם.

היו יוצרי הקולנוע שגם חתמו על עצומה במלחמה הקודמת, והיו הרבה אמנים פלסטיים שהצטרפו ל"שירון" שהוצאנו כנגד הטבח. אבל כרוב של יוצרים ויצירה ראינו בעיקר שתיקה תעשייתית כוללת ולא הצלחנו לזהות את הצנזור שהשתיק יצירה עוד בטרם תגיעה אל צרכניה.

כן, יש מחיר כבד להתנגדות תרבותית. התנגדות עשוייה לגרור הוצאה מתוך החמימות של הקולקטיב, התרחקות מגונה ממדורת השבט. אבל התנגדות תרבותית טומנת בחובה אפשרות למצוא רעיונות חדשים, מטפורות לא רגילות ושאר פעלולים אמנותיים, שמבשרים שינוי ונותנים אוויר רענן לנשימה.

פורסם לראשונה NRGתרבות 8.4.2009

***

ב12.4 – יום ראשון בערב – אופיע בפסטיבל זכרון יעקוב ביחד עם משוררי/ות המהפכה

חג פסח שמח וכשר!

אודות Mati Shemoelof

משורר, עורך וסופר. A Writer
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, עם התגים . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

0 תגובות על יש לבער את צעידת התרבות בתלם

  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    אתה מצפה ליותר מידי מהיצירה האמנותית.
    מי ששוקע בבור של חרא לא שר שירים. הוא מנסה לצאת…

    ודווקא היוצרים שהזכרת מראים את זה… בוב דילן שר באמריקה, לא בווייטנאם..

    וחוץ מזה רוב האנשים בארץ, ומין הסתם גם רוב האמנים, הם בדיוק לא בדעה שלך, אז למה למחות…

    השאלה הגדולה היא למה רובם חושבים אחרת, והשאלה הגדולה השנייה היא, איך גורמים להם לחשוב כמונו…

    לא על ידי שירים… כנראה…

    אהבתי

  2. אייל גרוס הגיב:

    באינתיפדה הראשונה עוד היה את יורים ובוכים של סי היימן ואחרינו המבול של נורית גלרון.
    ובשנייה?
    ובעזה?

    אהבתי

  3. קורינה הגיב:

    אם נבטל את הצעידה בתלם נהיה כולנו בתלם של הלא-צועדים בתלם.
    שיצעדו, שיצעדו – הרי הכיוון הפוך, אז מה איכפת.

    אהבתי

  4. אלי לוין הגיב:

    כדי להוציא את התרבות מהתלם
    אם יש תרבות והיא בתלם
    יש להמציא תרבות אלטרנטיבית אטרקטיבית
    זה היה כוחו של דילן
    בישראל היו שהביאו תרבות אלטרנטיבית אטרקטיבית
    למשל חנוך לוין
    נראה לך שקיים בשטח איזה דילן או חנוך לוין?

    לא מספיק לנקוט עמדה
    יש לגבות אותה בתוצרת חכמה ולא באנקדוטות רכילותיות
    או במילים אחרות
    זה לא המה
    זה האיך

    אהבתי

  5. גיורא לשם הגיב:

    למה צריכה שרית חדד למחות נגד העוני?
    מה, היא ענייה?

    אהבתי

  6. גיורא לשם הגיב:

    מי צריך חברה רב-תרבותית כאשר לאנשים אין אפילו תרבות אחת?!

    אהבתי

  7. מתי הגיב:

    תודה אייל.

    קורינה אני לא ציני – כי זו עמדה של פריבליגה.

    לאלי לוין, אני חושב שמתפתחת כמו שכתבתי תרבות בשוליים, אבל היא לא מקבלת איזה רוח גבית. באופן פרדוכסלי, אם היא תתקבל במרכז, היא תאבד מהשוליות והאלטרנטיביות שלה. אבל יחסי מרכז שוליים מאפיינים תרבויות בכל העולם, וזה חשוב להביט על התנועה ביניהם.אני חושב שגיביתי קצת בדוגמאות את הרשימה. אבל תמיד אפשר להוסיף. לדעתי, חנוך לוין, לא היה מחוץ לזמן שלו,
    וקיימים עוד יוצרים ויוצרות (כמוהו) היום שמבקשים/ות לדבר, אך לא מביטים אליהם/ן.

    גיורא,

    לגבי השאלה הראשונה, אני חושב שיש מחויבות מוסרית, הומנית של תרבות ככלי אמנותי להעביר גם מסרים פוליטיים וחברתיים. גם לאלו שיכולים לשנות, וגם לאלו שהם אובייקט של הדיכוי. המוזיקה של שרית חדד קשורה להווית חיים של אוכלוסיות שלמות החיות בדיכוי.

    לגבי השאלה השנייה, אתה מניח את שאלות של מעמד, לפני שאלות של זהות, אבל שתי השאלות קשורות זו בזו.

    אהבתי

  8. קורינה הגיב:

    אלא חיה ותן לחיות עם הזכות לדעה שונה משלך.
    עם הנכונות להגן על הזכות הזו של השונה ממך, במיוחד כשדעתו או דעתה שונים משלך.
    וזו אכן פריבילגיה – כזאת שבלעדיה אנחנו במונוקולטוריה משתזרעת.
    חלילה לנו לחיות בחברה שבה יש רק דעה אחת והליכה בתלם אחד בלבד – מהסוג שאני מסכימה להן ולהן בלבד.חברה כזו תהיה תמיד אלימה. להמיר אותה – זו המהפכה שחסרה לנו כאן.

    אהבתי

  9. מתי הגיב:

    קורינה, אני מסכים ואף חושב שלא צריך להוסיף תכליות, או סיבות מדוע חברה צריכה להיות רב-תרבותיות, לפני שנברר לעומק מדוע ישנם צנזורים כאלו חריפים בתרבות?!

    תודה כרמית על הלינק באתרך לרשימה.

    חג פסח שני שמח.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s