סגר או חירות

 

 

"הוא לא ילד הוא קצר"

 

"הוא לא ילד הוא קצר", הסביר לנו אחד מבעלי העגלות הרבות החונות ליד הכיכר שממול מחנה הפליטים קלנדיה. 

  

"מהר, תלכו לשם, החיילים לקחו לשם ילד" זרזו אותנו השבים מיום עבודתם כשהם מצביעים  לכוון שער הכניסה לבסיס הצבא/משטרה שבעורף המחסום.

מרחוק ראינו ילד בבגד אדום  מובל ביד גסה ע"י קבוצת חיילים לעבר השער. המצלמה כמו הגיעה קודם לנו והתחילה להנציח את המתרחש.

כשניצבנו מול ה"ילד" בבגד האדום, ראינו שזקן מסוגנן מעטר את פניו: גוף של ילד ועליו פני נער מיוסרים.

 

-"הוא זרק אבנים" אמרו החיילים.

"לא זרקתי אבנים" מלמל נידאל, "עבדתי בעגלה".

 

בעוד חייל אחד אוחז בחוזקה בבגדו של נידאל שידיו אזוקות מאחורי גבו, עסוק חברו שחיוך מרוצה על פניו, כמי שממלא שליחות קדושה, בקריעת רצועות פלנלית שנועדו לכסות את עיני העצור.

קריעת רצועות הפלנלית, נדמתה כלקוחה מטכס פולחני שמהלכו ואחריתו ידועים לכל הנוכחים: לחיילים, לקורבנם  ולנו הצופות המזדמנות.   אולי משום שנידאל עמד כל העת כשעיניו עצומות, כשקוע בתוך עצמו, כמי שיודע שהם יעשו בו כרצונם והם יודעים שהם יעשו בו כרצונם ואנחנו יודעות שהם יעשו בו כרצונם.

 

והנער הקצר נגרר משם לתוך המחנה, אל מאחורי המבנה, שלא נראה אנחנו ולא תראה המצלמה כיצד חובשים את עיניו שלא יראה אף הוא.

 

משנעלם מעינינו נידאל בעומק המחנה מוקף בשוביו, פנינו לדבר עם חבריו ואחיו בנקודת חניית העגלות. הם סיפרו שנידאל הוא עוזר לרוכל, הוא מושך עגלות.

הם גם סיפרו שהחיילים נוהגים כדבר שבשגרה, בעת זריקת אבנים מגגות מחנה הפליטים, להגיע אל קידמת המחנה ולעצור אחד או אחדים מהנערים, ללא קשר לסיעת מיידי האבנים.

 

-כך הרי בטוח יותר מבחינתם ופחות מאמץ מלרדוף אחרי מיידי האבנים אל תוך סמטאות המחנה או על גגות הבתים, והחיילים הרי ממלאים אחר הפקודה שניתנה להם ואינם שבים למחנה כשידיהם ריקות, ומי בכלל יבחין בין ילד פלסטיני זה או אחר?

 

הצעירים שבין הרוכלים מעידים על עצמם שאף הם היו עצורים ואסורים לא פעם ולא פעמיים בעוון דומה שלא בצעוהו  ומוסיפים שכל מבוקשם "להביא לחם לילדים".

 

– מבט חטוף בלבד בתקריב תמונת ידיו של נידאל מפוגג כל חשד  שידיים אלו זרקו אבנים.

הימצא שופט, מחמיר ככל שיהיה, שיאמין שיד ימין זו, שבמרכזה פצע פעור ועמוק, שהעור שסביבו חלקו חסר וחלקו מודלק, שיד זו אמנם זרקה אבנים לעבר המחסום?

 

 

"ואתמול בכלל לא בא לעבודה, הידיים שלו היו פצועות" אמר בעליה של העגלה אותה דוחף נידאל, זה קרה מסתבר כתוצאה מעבודת כפיים קשה ומזדמנת בה עבד יומיים קודם לכן.

 

"אולי הוא כבר במוסקוביה" (= הכלא שבמגרש הרוסים) – אמרו האנשים כיודעים וותיקים בנהלים.

 

דבר אחד ודאי: הפסח הזה יהיה לנידאל הקצר "כולו מצה".

שהרי הקפדה יתרה מקפידים בבתי המאסר שלא יעברו האסירים חלילה על חטא אכילת חמץ.

 

***

 

איך יגיע א. לביתו?

 

 

מזה שלש-עשרה שנים חי א. עם משפחתו במזרח ירושלים על תנאי: שלש עשרה שנים שהוא מוחזק כבן-ערובה בידי משרד הפנים והשב"כ בתוקף היותו תושב במעמד זמני.

 

בחדש אוקטובר (2008) שוב פג תוקף הרישיון הזמני וא. כתמיד, טרם פקיעת תוקף האישור, הגיש בקשה להארכת מעמדו. אלא שבפעם זו לא הוחתמה תעודתו בחותמת המאפשרת לו להמשיך בשגרת חייו הפריכה. במקום האישור ניתן לו נייר צהוב בו כתוב שעניינו של א. בטיפול עד לקבלת החלטה.

מאז עובר א. בכל בקר למקום עבודתו ברמאללה ושב למשפחתו שבמז. ירושלים תוך שהוא מציג לחיילים את הנייר הצהוב הנ"ל.

 

כך בכל יום. אך לא עוד. פגשנו אותו דקות ספורות לאחר שנמנע ממנו לעבור את המחסום והוא עמד אובד ואבוד במקום.

 

אירית פתחה בסדרת טלפונים: מהמת"ק ענו לה שהם אינם מטפלים בבעלי ת.ז. כחולות. נזכרנו שהם אמורים אמנם לטפל רק בבעלי ת.ז. פלסטיניות. – אך מי יטפל בבעייתו של א. שעתה ברשותו נייר צהוב ותעודתו פג תקפה לפני חצי שנה? המשיב המליץ לפנות למוקד ההומניטארי, משם הפנו למוקד אחר והאחרונים לערכאה גבוהה יותר. אז שהגיעה אירית שוב לבחור עמו דיברה בראשונה וזה אמר שבעיה שכזאת רק המשטרה יכולה לפתור.

רב פקד אבו-חצירה, מפקד המתקן, כדרכו ענייני ויעיל, הפנה את א. למסלול בדיקה אליו הוא שולח אחד מאנשיו.

ליווינו את א. למקום הפגישה המיועד. דורון השוטר אמנם המתין במקום אך לא הבין מדוע עליו לאשר את מעברו של מי שאין לו לא אישור מעבר ולא ת.ז. ישראלית. דורון הציע לא. להמתין בחדר הפנימי עד שעניינו יתברר. אירית הצטרפה להמתנה. אחרי דקות ארוכות הודיע דורון שהתסבוכת אינה פתירה ושממשרד הפנים נאמר לו שאין לאפשר לא. לעבור לירושלים.

 

החיילת האמונה על הבדיקות, שכל העת הפגינה כלפי אירית איבה וכעס גלויים, צעקה אל שניהם :"תלכו מפה! אתה לכאן (הצביעה לשמאל) ואת לפה" (לימין).

לא, זה לא מזכיר לנו כלום.

כי בקופסת הזיכרון ההיסטורי שלנו משפטים שכאלו נמחקו מזה כבר ואינם מהדהדים עוד.

 

אודות Mati Shemoelof

משורר, עורך וסופר. A Writer
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, עם התגים . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

0 תגובות על סגר או חירות

  1. אסתי הגיב:

    לכולנו שמאפשרים את הבנאליה הזו של האטימות (שלא לדבר על הרוע)

    תודה על פוסט חשוב שאמנם לא יעשה שום שינוי, אבל אולי יצטרף לאותו מאגר של תרבות ישראלית שמתקיים בהארווארד, ושבבוא היום בו יגמר הכיבוש וכנראה גם תיגמר המדינה, יהיו כמה עדויות למה החזון הציוני נגמר כמו שנגמר.

    אהבתי

  2. מתי הגיב:

    אסתי,

    אני מקווה שיהיו אפשרויות נוספות, ושהלאומיות הישראלית תקח יוזמה ותכיל גם תרבויות אחרות בתוכה.

    מועדים לשמחה,
    מתי

    אהבתי

  3. אזרח. הגיב:

    כמו כל כובש קולוניאליסטי אכזר.מה שמראה שאלה המכנים עצמם בני האדם,העם המוסרי,העם הנבח'ר , אינם שונים מאחרים.אזזז,לא עם נבחר,ולא בטיח'.מה שהישראלים אינם תופסים עדיין,שהפ'לסטיניזציה המתנהלת בשטחים ובע'זה פולשת לתוך ישראל .

    http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1077660.html

    עד ראייה: שוטרים התקיפו עצור כבול באזיקים באלות, בעיטות ואגרופים.

    אהבתי

  4. תמר הגיב:

    אני מחפשת תשובה ועצה לשאלה מטרידה:
    איך מנפצים את תקרת הזכוכית האטומה והעכורה שמעל ראשה של החברה הישראלית כדי שתראה ותקח אחריות על הדברים הנעשים באחריותה ובשמה?

    אהבתי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s