משוגעים, אל תרדו מהגג ! / יודפת גץ

ביום שלישי שעבר, כפי ששודר ופורסם מעט מידי במהדורות ובאתרי חדשות בערוצים השונים, "השתלטו", "התבצרו" והפגינו במחאה נציגי מטה מאבק העובדים בקולנוע ובטלוויזיה בישראל – (ממ"ה) במחאה על המשבר החמור בענף – שבעה חודשי אבטלה לאנשים שאין באפשרותם לחתום אבטלה. כל זאת הוא תוצאה של ביזיון: הרשות השנייה, ובראשה נורית דבוש, מי שבמקור היה אמור לפקח, לאכוף ולשמור על העמידה במחויבויות, עושה קומבינות על חשבון היוצרים בפגישות עם בעלי – ההון. היא מחליטה מה יהיה, עפ"י בקשתם של הזכייניות שפועלות בשירות ההון והוא ולא אחר מדיר, ממעיט ומצניע את מאבק היוצרים, המונה שבעה איגודי עובדים 4000 איש ואישה ובעלי משפחות. עורכי החדשות לא נאבקים על זכות הציבור לדעת. הקומבינה עובדת לכל הכיוונים – אחרת, איך אפשר להסביר את זה שכמעט אף אחד כמעט בציבור לא יודע על מה ולא שמע על מאבק היוצרים?

מה שהיה שם הוא ניסיון אמיתי וכואב, רגע לפני הנפילה הסופית מהגג – לכוון את הדיון הציבורי אל הדברים החשובים באמת – המאבק על התרבות והחברה. מסיבות של "מעיכות" חברתית ואי – קיום חברה אזרחית פעילה בישראל, המלחמה הזו לא מקבלת שום ביטוי של מחאה או מיאוס בקרב הציבור: למרות התסכול, תחושת האפסות והזילות הכללית , אין תנועת מחאה המונית ברחובות וגם אם מורגשת התעוררות של תנועות שונות למאבקי עובדים, לזכויות ולשינוי הסדר החברתי, היא מתקיימת בקבוצות מצומצמות מידי – של פעילים חברתיים, כאלה שנראים כמעט מוטרפים, ז'אן דארקים קטנטנים שמאמינים וחושבים שאפשר וצריך לחיות בתחושת ביטחון מעצם קיומה של מדינה – כזאת שאין לנו, כזאת שאינה רק מוסדות, גופים ומנגנון ענק ריק מתוכן ממשי.

כבר כמה שנים אני שואלת את עצמי למה אני לא יוצאת לרחובות ומה יוציא אנשים כמוני, שמבינים שאין דרך אחרת, חוץ מלהילחם במקלות ואבנים, לא לפחד ולא לוותר ולא להפסיק להשמיע את הקול השפוי בקשר לכל עניין שהמוח האנושי השפוי מבין שהוא עוולה, שדרוש תיקון, שיש מה, שאפשר וצריך, ומהר, לשנות. כבר כמה שנים – ולא רק אני, לא יוצאת מהבית להפגין, למחות, לדרוש תשובות:

לא הגידול הממאיר במימדי העוני, לא האבטלה הגואה, לא התייקרות מחירי החלב או הלחם – האין חברה אזרחית עייפה מלשרוד או מסתממת מאסקפיזם להמונים בדוגמת שימי תבורי מחופש לפח זבל ב"פח הגדול" .

"זה כמו המפגינים במפעלים" (ציור: קוליירי)

שפרה קורנפלד, באבחנה הפשוטה והמיידית שלה, מבוהלת מהמהומה – השכילה להגדיר את מה שראתה שם, בלי כלים חברתיים אמיתיים לניתוח, כמי שהוצנחה לעמדת הסלב: "זה כמו המפגינים במפעלים", היא אמרה, כפי שנכתב בוואלה בסיקור על ההשתלטות. ניכר על פניה שהיא לא ממש הבינה מה רוצים ממנה ולמה, הרי הכול כל כך פשוט ותמים מהעיניים שלה – הם רק רוצים לעשות טוב לעצמם ולמוסיקה הישראלית. מפגן האוננות של קשת וערוץ 24 – מבחינתם, אם אתה לא שם, אתה לא קיים, אם אתה שם – מעבידים אותך בשכר רעב ותגיד תודה.

 

המלחמה על התרבות – לא קלישאה אלא אמת מטרידה

מאבק היוצרים, שאני שותפה לו, גרם לי להבין את המקום שלי ושל חבריי האקטיביסטים במלחמה על התרבות. המלחמה על התרבות היא המלחמה על החברה והמלחמה הזאת היא מלחמה על הקיום שלנו, לא פחות! על המזון הרוחני, על האפשרות לנסות לפחות לייצר פה חברה נורמאלית, למרות ועם כל החוליים הרעים שתוקפים אותה.

גם עבור אלה שלא מודעים לתהליכים חברתיים – מה שקורה על מסך הטלוויזיה בערוצים השונים הוא בושה לאינטליגנציה, מפגן של בורות, שטחיות וריקנות, החל מהפח הגדול ועד לרצועת דוקו – שקל מבית היוצר האיכותי של ערוץ 10 שמייצרים רייטינג (והכנסות מהודעות SMS) על חשבון אחד משני מקורות: אדם לאדם זאב ורק התחמן ינצח, (במקרה הקשה של הריאליטי) או על בסיס סיפורים קשים של אנשים נואשים (דוקומנטרי בשקל בשבוע הפקה).

מאבק היוצרים הוא מאבק עובדים אמיתי ! לא במקרה הוא מיוצג היום ע"י אנשי תרבות, יצירה ורוח. מאבק היוצרים ודרכי המאבק – להכרה מצד המדינה שאמורה לפקח ולסיקור תקשורתי ראוי ודמוקרטי – הם סימן בולט ועצוב להידרדרות החברה. מאבק היוצרים ודרכי המאבק הם הקול היחיד שנשמע כרגע ומבטא מצוקה של רבים שחושבים שאינם יכולים או לא מוצאים את הדרך להביע אותה! לא סתם נשברים כל הכללים, זה לא מקרי ששוטרי משטרת ישראל מחד ומאבטחי הזכיינית מנגד – מנהלים קרב תרנגולים סמוי ומכריזים בינם לבנם על תחרות, מי ישתיק יותר מהר את הרעש שעושים היוצרים, יעשה סדר, ימשטר וישליט משמעת, כדי ששגרת מפגן הראווה, העלבון לאינטליגנציה בדמות האולפן השקוף (כמה סימבולי) לא תופר.

השוטרים שומרים על מפרי החוק ופעולת המחאה המוצלחת הזו, שסוקרה כאמור פחות מידי, כמו פעולות מוצלחות לא מעטות לפניה, וכמו פעולות לפניה גם היא נסתיימה בכמה מעצרים אבל לא הצליחה להוציא את הרוח מהמפרשים.

מסתבר שאלה הכלים היחידים שנשארו לרשותנו – בהעדר פיקוח על הפיקוח, המאבק הוא מאבק אמיתי של אנשים שאין להם מה להפסיד אבל הם בשום פנים ואופן לא מיואשים. מאבק של אנשי רוח, שחרדים באמת לגורל התרבות, חושבים לא רק על פרנסתם שלהם אלא גם על התכנים הירודים שילדיהם, נכדיהם, אחיהם וצאצאיהם לעתיד – יאלצו להמשיך לראות אם זה לא ישתנה. אם לא נתעורר. אם לא יהיה פה שינוי.

מאבק היוצרים הוא מאבק של אנשים די משוגעים, שמאמינים שיכול להיות פה שינוי ומוכנים להיאבק על זה ולשלם על זה ביחסים עתידיים עם זכיינית זו או אחרת. במאבק הזה עובדים הרבה אנשים שהם פועלים שעובדים קשה בימי צילום, או בחדרי עריכה, שנמשכים לפעמים ארבע עשרה שעות והטענה כאילו זה מאבק אשכנזי, בורגני, שמקורה, גם בטענה הלא מופרכת לגמרי על חוסר איזון בתקציבים, בגופים ובאופנים שונים, לטובת מפעלי תרבות "אשכנזים" במוצהר (למישהו יצא לעיין לשם הדוגמא בתקציב התרבות של עיריית תל – אביב?) היא טענה שאינה מבוססת. לא בדקתי את זה מספרית, אבל כשנשאלתי על כך, התשובה הייתה לי ברורה: מאבק היוצרים הוא מאבק על המהות של התרבות ואסור שיהיה מיוחס לעדה או מגזר כזה או אחר, כי בנינו יש מכול הסוגים, מכול השכבות, הפריפריות והמגזרים – פעם זה לא היה ככה, היום זה רק הולך ומשתפר לטובה (ואין ספק שזה נושא מעניין לפתח עליו את הדיון).

פגיעה גורפת כזו בתקציב תרבות ושיתוק תעשייה שלמה, בתיאטרון למשל, לא הייתה מתאפשרת שבעה חודשים רצוף. כאן מדובר באחת ממעט מאוד אופציות, תחנת טלוויזיה שמשודרת ברוב הבתים במדינה, שכל מטרתה היא לייצר רייטינג מפוצץ ועל הדרך גם לפלג ולזרוע פערים בחברה – לא בכוונה תחילה מוגדרת, זה פשוט משרת את המטרות של בעלי ההון.אבל לא בזה זה מתחיל או נגמר. אנחנו בבעיה חמורה.

המלחמה על התרבות היא המלחמה על החברה שלנו – אסור שהפעם, כשהכול באמת נראה קורס למרות שאומרים את זה כבר איזה עשר שנים, טכניקת ה"הפרד ומשול" המשרתת בנאמנות את בעלי ההון -השיטה שהיא כלי המשחית הגדול ביותר לפיצול בכל מפעל או חברה, תפגע באחדותם של האנשים שמאמינים באמת ששינוי חברתי אפשרי ושינוי חברתי מתחיל מהעם. מהעם שילמד לקיים את עצמו כחברה מתוקנת. אם רק ירצה בכך, יתאמץ ויתעקש…

אם יש כוח שמוכן להילחם ולפעול – צריך להתאחד סביבו ולנצל את הפוטנציאל שלו לקידום מטרות זהות, כל מי שיכול להזדהות ולהסכים איתם, פעילים בודדים וארגונים חברתיים – צריכים להצטרף לכוח הזה, לתמוך בו ולפזר את עוצמתו בכל עבר אפשרי.

השינוי לא יבוא מההרגלים המקובלים הנוחים כל כך להנהגה ולשלטון: לא מהתנהגות פקידותית, לא מעצימת עיניים והטמנת הראש בחול ובסמים קלים, לא מהסכמה על כל תכתיב שהממסד המדומה מורה לנו, לא לבורגנות אשכנזית ושבעה המסתממת ומתעוורת וכשלושה קופים בונה על זה שכשיגיע העת, היא תמצא איזה מקלט אטומי בסביבה או מקום ברכבת האווירית האחרונה, רגע לפני שיכבו את האור במפעל הציוני.

ההשתלטות של ההון על התכנים מתבטאת במלוא כיעורה בשידורי החדשות, (שמצנזרים באופן סיסטמטי ולא משדרים כמעט דבר על מאבק היוצרים ) עוד רגע יהיה זה שר התקשורת כחלון שכנראה ימשיך את קודמו בתפקיד וידון ואולי גם יבצע את המעבר מזיכיונות שידור (זמניים) לרישיונות שידור (לכל החיים) לקומץ משפחות מתוך קומץ המשפחות שמחזיקת בהון של המדינה.

ההשתלטות הזאת תנצח את המאבקים החברתיים הפרטניים, המחתרתיים כמעט – שמנסה לגבש החברה המפוררת. שמבקשת כמעט במחתרת, נואשות, לכונן ולקיים חברה אזרחית ואין לה את הכלים, כי מעולם לא ידעה איך – הממסד תמיד בנה על הפיצולים המבניים – אידיאולוגיים השונים: חילונים ודתיים, מזרחים ואשכנזים, ימנים ושמאלנים, מרכז ופריפריה, עולים וותיקים. הכול ממוקף ומסורבל, לא ניתן להגדרה. ואוי כמה שהממסד בונה על זה. האם הייחודיות והשוני שלנו במיקום גיאוגראפי יכשיל את ההזדמנות, האחרונה ככל הנראה, להציל את עצמנו מאבדון חברתי?

המכשלה שלנו כחברה צריכה להיות המנוף לשינוי – בואו לא ניתן לדיבור המפלג הזה את הכוח למנוע מאיתנו לנסות לפחות לעשות כאן מקום נורמאלי!

 

זוהי קריאה אחרונה, לכל הפעילים, הארגונים, האנשים החברתיים השונים להתאחד, קריאה לאזרחים להתעורר ולמצוא בעצמם את העצמה לחיות כאזרחים מעורבים ורודפי זכויות. (התמונה מתוך מבקשי ביטול העבדות בגיניאה, לונדון, 1788).

 

זוהי קריאה אחרונה, לכל הפעילים, הארגונים, האנשים החברתיים השונים להתאחד, קריאה לאזרחים להתעורר ולמצוא בעצמם את העצמה לחיות כאזרחים מעורבים ורודפי זכויות.

הגיע הזמן להרים את הראש ולהסתכל למציאות הנוראה בעיניים: לא לתת (שוב) למחלוקות לבסס את הפירוד ולפגוע פגיעה אנושה בצורך וברצון האמיתי להתקיים כאן כאזרחים שיש להם מילה וגם מקשיבים להם.

בואו נשים את מאבקי האגו, את המלחמה על תארים, את הרצונות השונים בצד ונתאחד סביב רצון אחד ברור ומשותף: ונבדיל בין מדכא למדכא – המדינה היא המדכא האמיתי שלנו, של כולנו כאחד ושל כל גוף או פועל בנפרד.

אנחנו נמצאים במצב חירום אמיתי – ההכרזה על מצב חירום, אמר התיאורטיקן וולטר בנימין, היא היכולת להשהות את כל הדיונים האחרים. הוא התכוון לזה אז בהקשר שלילי, בעייתי, שמשאיר את כל הדיונים החשובים מאחור ונותן ביטוי רק להכרזה של השולט. (למשל בהקשר של מלחמה או מצב ביטחוני בעייתי) אבל היום, במצב חירום אמיתי, מצב שבו בכל מקום שאזרוק אבן אפגוש מצוקה, מאבק, מלחמה, איך שלא תקראו לזה – רק איחוד כוחות אמיתי ומהותי יכול להביא לשינוי.

נשמע תמים. אני יודעת. אבל אחדות תמיד נצחה את הפחד. ואולי השנה נזכה לחגוג את תחילתו של המעבר מעבדות מחשבתית לחירות אזרחית. חירות בסיסית, מהותית ומכריעה לחיינו כאן – חירות שאנחנו לא ממש מכירים כאן, ושאין דומה לה.

יודפת גץ, 08.4.2009

אודות Mati Shemoelof

משורר, עורך וסופר. A Writer
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, עם התגים . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s