'ריקודי מוות של חורים שחורים': דיון אינטרטקסטואלי בין ייאוש לבין חלום בשלושת הספרים של ניר ברעם

משמאל לימין: עמיחי שלו, ניר ברעם ומתי שמואלוף. צילום: עזרא לוי. מחוץ ללימה לימה בהשקת "הנפשיים", 2010

'ריקודי מוות של חורים שחורים': דיון אינטרטקסטואלי בין ייאוש לבין חלום בשלושת הספרים של ניר ברעם[1] בחרתי ליצור דיון אינטרסטקסטואלי בשלושת הספרים של ניר ברעם באמצעות שני המושגים הייאוש והחלוםבהקשר נרטיבי, פסיכואנליטי ופוליטי. יפה ברלוביץ' טוענת כי שתי אופציות אלו (הייאוש והחלום) התקיימו בתווך של הספרות העברית עוד מראשיתה, שכן העלייה הראשונה, נולדה מתוך חלום של השבט שביקש להיות לעַם. ובעקבות כך היא עיצבה לעצמה את תכני חלום, שהיו לאחר קום-המדינה לסימני ההיכר של האתוס הלאומי.[2] העלייה השנייה נולדה מתוך הייאוש, כדברי י' טבנקין ולאחריו ד' בן-גוריון שטען כי "כוחם של 'המיואשים' הוא שחישל … את 'האף על פי כן' הבונה".[3] האופציות השונות של החלום והייאוש הביאו להתנגשות ספרותית בין הז'אנר של האגדה היישובית, שלא מצאה את המשכה בספרות העליות שבאו לאחר העלייה הראשונה.[4] ובמיוחד לאור התביעה הנחרצת של יוסף חיים ברנר לספרות ריאליסטית של "זמן ידוע ומקום ידוע" –  שהיתה לפואטיקה מובילה ודחקה אל השוליים את הזיקה אל הפנטסטי וההזייתי – כאפשרות לביטוי למציאות הארץ-ישראלית.[5]

ניר ברעם, כבנה של ההגמוניה, מנסה לתת קול לחוויה של ספרות מאז'ורית ולכן השפה שלו היא נציגה אחת מיני רבות של תהליכים המתרחשים בתוך ההגמוניה. מה שמאיים על אותה ההגמוניה, בשל מרכזיותה, הוא האַיִן – החוסר אפשרות ליצור. הספרות של ברעם יוצרת מרחב של מלנכוליה ובו בזמן גם בוראת עולם עצום, )למשל, ב"מחזיר החלומות"(, ובו בזמן, כספרות מאז'ורית, היא חיה תחת האיוּם והפחד של אותו מקום שלא יכול להצמיח שום דבר.[6]

החיפוש אחרי הדבר שאין לו שֵם

ג'וליה קריסטבה בספרה "שמש שחורה: דיכאון ומלנכוליה" בוחנת את  הדיכאוני והנרקסיסטי וקובעת כי הדיכאוני אינו מתאבל על אובייקט, אלא על הדבר (מתוך התפיסה ההיסטורית ארוכת-הטווח של אדם-דבר). הדבר – מוגדר אצלה כ"ממשי המתחמק ממשמעות".[7] הדיכאוני חש את עצמו כמנושל מטוּב עילאי שאין לכנותו בשֵם, ממשהו שאין לייצגו.[8] הדיכאוני הוא אותו ילד שהיה מלך ובהיפרדות מאימו הפך לעצוב, שאין לו תָּקָּנָה, עוד בטרם הגה את מילותיו הראשונות.[9] היותו נפרד ללא שוב באופן נואש מאמו משכנע אותו לנסות ולמצוא אותה בשנית, כמו את יתר מושאי אהבה. הוא עושה זאת ראשית בדמיונו ובהמשך במילים.[10] ישנן שתי אופציות לגיבור הדיכאוני: האחת תגרום לו לברוח בעקבות הרפתקאות ואהבות שלעולם מאכזבות – אופצייה זו תתברר לנו כאופצייה של ייאוש (כהתכתבות עם הכתיבה של העלייה השניה) – אותו ייאוש שיהפוך לכוח מניע של הגיבורים גם כשהם ייצאו נגד אותם אנטגוניסטים בעלי זיקה לחלום (מחזיר החלומות בספר השלישי), או חסרי זיקה לחלום כלשהו (מאיה בספר הראשון). האופצייה השנייה תהיה להיסגר באָפַזְיָה (קרי שכחת הלשון ואובדן כשר הדיבור) כחלק משיחה בארבע עיניים עם הדבר נטול השם (למשל אלון לאחר ההתמודדות במחזיר החלומות).[11]

אופציית החלום תיבחן בהקשרה החיובי של חזון ואידיאה בהקשר הלאומי קרי הציוני ובהקשר השלישי כהתרוקנות ואי הצבת חזון. לסיכום, שתי האופציות הללו (החלום והייאוש), בהקשרים הפוליטיים והפסיכואנליטיים שבתוכם הם יצברו משמעות, עברו תהליך של ריקון מאז העלייה הראשונה והשניה, אך הםן (האופציות) עדיין משמשות כתשתיות של המחשבה שבתוכה נכתבת הספרות בישראל בכלל והספרות הפנטנסטית העברית בפרט.
בעקבות קריסטבה נתוודע למקבץ של דמויות (בשלושת ספרי ברעם) שעוסקות בחיפוש כמעט טוטאלי אחר מושא אהבתם. דמויות אלו ינסו לתת קול למלנכוליה חסרת הקול – הטמונה בתשוקתם הלא פוסקת. כך, יוני, גיבור הספר הראשון, מבקש להחזיר אליו את מאיה, בתקווה שהיא תחזיר את הסדר הנכון של החיים, שכולל גם את חוסר ההבנה שלו לגבי רצח רבין וההתנהלות הפוליטית: "בסיפור הזה מאיה היא נקודת המוצא." (9A) אומר לנו יוני, "מאיה היא המרכז, משם מתחילים למתוח קווים וקרניים לכל הכיוונים." (9A). בהחלטה נואשת, הוא מחליט לנסוע אחריה ללונדון, למרות שהיא לא הזמינה אותו אליה: "אז תיסע לשם כבר. תקנה כרטיס מחורבן באלף שקל וסע אחריה. היא כנראה האדם היחיד בעולם שיודע להסיר מנשמתך את הכישופים האלו" (136A).  ב"מחזיר החלומות" (הספר השלישי) אנו מתוודעים לאלון, שמנסה לשחזר בזיכרונו את תמונת נועה חברתו לשעבר. כך הוא : "יותר מדי זמן […] משחזר, נאבק בזיכרונות נאלמים" (95C). אלון חוזה ברגע אחד בנועה, באמצעות נועם הקבצן – שניחן ביכולת החזרת חלומות. המספר הכל יודע מיידע אותנו, כי אלון מביט בתמונת נועה, אשר נשלית מתוך זכרונו ובתוך כך כמעט שהוא מבין את גבולות מושא התשוקה שלו: "דומה שנועה כבר הושלמה והתגעשתה בתודעתו, יופייה ופגמיה מושלמים – תם ונשלם, ואין דבר להוסיף. אבודה לחלוטין." (269C). אך לקראת סוף הספר נגלה כי הייאוש נשאר באיבו. דמות מרכזית נוספת בספר הינה יואל, יליד שכונת בית הכרם – אשר מגלה מחדש בשנת 2002, בגיל שלושים את כישרונו כ'מחזיר החלומות'. הוא ורחל אהובתו גולשים לתוך מסע אינסופי לתוך חלומותיהם 'המוחזרים': "עִיקְרה התלהבותם המשותפת כל עניין אחר, ולאחרונה השתקעה במקום ההוא, נשבתה בקסמיו המרהיבים, ואילו הוא התאווה להחזיר משהו מהזמן שקדם לעולם הלילה" (24C). במטאמורפוזה מתמשכת, 'מחזיר החלומות' הפך מילד דחוי בשכונת בית הכרם הקפיטליסטית והשמרנית עד כדי גיחוך, לצעיר כישרוני עוזר למנכ"ל בחברת תקשורת – שבעצם ביססה את התוכן – כסוג של חלום קפיטליסטי בעיר. ובהקבלה לבוא הסופה השחורה הוא החל להשתמש בכישרונו הישן להחזיר חלומות, תחילה לעצמו ואחר כך לחברתו. לקראת סיום העלילה אלון יגיע אל 'מחזיר החלומות', לאחר שביקרו אצלו רבים מהאליטה של העיר ומתושביה, על מנת שהוא: "יחזיר לו את נועה, הוא רוצה את ימיהם בחזרה, את כל הימים שלהם מאורגנים כמו שהיו, והכול יבוא על מקומו בשלום" (352C).

 

 

היעלמויות שרירותיות כנפילות אל הבלתי נראה

קריסטבה קובעת כי בעבור הדיכאוני, הדבר כמו גם האני מהווים נפילות הגוררות אותו אל הבלתי נראה והבלתי ניתן לשיום.[12] אטען כי אותו הדבר, הבלתי נראה ובלתי ניתן לשיום, יתבטא ויקבל צורה בספרי ברעם בהיעלמויות שרירותיות של דמויות מרכזיות. ההיעלמויות השרירותיות הללו (הדבר) והדרך בה הם עימתו את גיבורי הסיפורים (האני) יקבלו רובד נוסף של משמעות פוליטית, שתיווצר, כאמור, מתוך המתח האקסטטי בין שתי האופציות של החלום והייאוש.

בספר הראשון מאיה עוזבת את הארץ ונוסעת ללונדון ומשאירה את יוני כשהוא תמה ובו בזמן גם חושק להבין מדוע הוא נשאר בישראל ולא נוסע אחריה. הוא כאמור מחליט לנסוע למרות שהיא ביקשה שלא ייסע אחריה. תשוקתו לדברר את עזיבתה מתגשמת לכאורה, כשהוא פוגש בה לקראת סיום העלילה בלונדון למפגש קצר שמסתיים בפתאומיות. יוני מתוודה בלונדון, בדיעבד, אל מול דמות אחרת המכוּנה תום, שמגיעה מאוסטרליה ואשר משמשת כמראָה פוסטקולוניאלית ושותפה לשיח בין מהגרים המתרחשת לא בכדי דווקא במטרופולין הלונדוני. הוא מספר לו על ההתרחקות של מאיה מאופציית החלום הציוני, אפילו עד כדי ניהליזם וקבלת האופצייה של ייאוש ובדידות כושלת: "היא לא מנפנפת בתיעוב שלה, לא מעניין אותה מה יחשבו, לא אכפת לה אם הארץ תישרף היא לא רוצה לשמוע על פיגועים […] היא בזה לפולחנים, פוחדת להתבגר, ולהזדקן בתוך אותה ביצה" (283A). בהקשר לאופציית החלום (כאידיאה לאומית), יוני מצהיר על עצמו שהוא לא ציוני, לכאורה: "זה לא שאנחנו ציונים גדולים, כותבים בזמננו הפנוי מאמרים על הרצל" (284A) אבל עד סיומה של העלילה, יוני לא מצליח בעצם לגבש עמדה ונשאר בארץ. כך הוא יוצר עמדה מורכבת אשר דוחה את אופציית החלום (כחזון) בישראל וממשיכה להתנהל בתוכה מתוך ייאוש, אשר משווע בתשוקתו לניהליזם וקורס לבדידות (307A). יוני לא מצליח לפתח יחסי סובייקט-אובייקט. והופעת הדבר בדמותה של מאיה מגייס את פרץ החיונית שלו.  אך הוא אינו יכול לשרוד, אלא על ידי היתלות בה. אף על פי כן, אותו דחף חיים הוא באופן קיצוני דוחה ומבודד אותו לכן הוא מדווח לנו שהיא (מאיה) זו שאיימה עליו ב"רצח", כשרצה להצטרף אליה: "אני מבחינתה הייתי חלק מזה, כביקשתי ממנה אז לנסוע איתה, היא רצתה לרצוח אותי […] היא מאסה בי" (284A). לקראת סיום העלילה, מספר חודשים לאחר עזיבתה, בכל זאת, יוני נוסע אליה ובעצם מוכיח כי לא האיום שלה "לרצוח" אותו עומד מולו, כי אם הוא עצמו. ברגע שהוא הגיע אליה, הוא חוזה כמו נרקיס בייאושה, שהיא תמונת מראָה לייאושו. היא נעלמת (כהתרחשות בלתי ניתנת להבנה) והוא קורס לבדידות התל-אביבית שלו, בדומה לבדידותה הלונדונית. ללא הרובד הפוליטי של הסיפור הם יכלו ממש להיות שכנים בבדידותם.

בספר השני, ליאור, אשר הופכת יתומה מאימה בגיל צעיר (במין נפילה ראשונה אל הלא-נודע), מאבדת את אביה – יונתן הורביץ שנעלם בצורה מיסתורית ולא חוזר עד סיום העלילה (176B). דמות אביה, מוחלפת במין "העתקה", על-ידי מתי אורנשטיין, חברו הטוב. בעקבות ההיעלמות של אביה, ליאור שוקעת בדיכאון, שלא מאפשר לה לפעול. לקראת סיום העלילה ובהמשך לתהליך יציאתה מהדיכאון, ליאור מאשימה את ההיעלמות של אביה, באישור חיי הנישואים הזעיר-בורגניים הבלתי מסופקים שלה: "לו הוא היה נשאר (אביה הערה שלי מ.ש), הייתי עוברת לגור עם תום בדירתו השכורה, מסיימת תואר ראשון כבר בגיל 22, נוסעת לטיול כנראה לאוסטרליה, לומדת לתופף […] " (248B). אבל ליאור לא באמת מאמינה באופצייה של הגלות כאופצייה של חלום (למשל כמימוש קוסמופוליטי של שלילת הגלות), או בפרידה של אביה (חלום הלא נודע) ככוח מניע. ליאור שוקעת לסוג של ייאוש מעזיבתו ומחוסר יכולתה לממש את עצמה. החלום לא באמת קיים אצלה. במין הצצה ראשונית לגבולות הייאוש שלה מיחסי סובייקט-אובייקט, אך גם כסוג של כוח מניע – היא בוחנת את אביה בביקורתיות: "אולם האמת היא שסביר שרק היינו מוסיפים להתרחק, להתייסר מההתרחקות הזו […] לפעמים אני חייבת ממש להתרכז רק כדי להיזכר בבהירות, עד כמה באמת הכול היה מקולקל בינינו, בתקופה ההיא, טרום עזיבתו" (248B). ובכך היא חושפת את הייאוש שלה ככוח, שהוציא אותה מהקריסה לתוך עצמה.

בספר השלישי, ההיעלמויות הופכות כבר לגדולות ורבות יותר מאשר בשני הספרים הקודמים. בחרתי להתמקד, כאמור בנקודת העימות של יואל, 'מחזיר החלומות', עם אלון. בנקודת קיצון זו 'מחזיר החלומות' כבר איבד את רחל – חברתו שהייתה גם מאהבתו וגם שותפתו לדירה. הוא איבד את עבודתו בפרט ואת הקריירה התקשורתית שהוא פיתח בכלל. הוא הפך לסוחר ציני בחלומות שאותם החזיר ללקוחותיו. אלון, בנקודה זו, כבר איבד קשר עם אביו סוחר בשוק האלכוהול הבינלאומי, אימו עזבה בפתאומיות את הבית ואחותו תפסה את האחריות על ביטחונו הנפשי. ומבלי לדעת גם עמד לגלות שאחותו (כסוג של אֵם מגינה ובו בזמן גם הורסת) לא תחיה כבר עם חזרתו הביתה.
בעימות הסופי בין אלון לבין 'מחזיר החלומות' – קרי נקודת-שיא שאחריה יחזור הסדֵר והסופה המטאפיסית תיעלם משמי תל-אביב – ינסה אלון להבין האם הוא באמת הרג את הקבצן, שהחזיר לו לראשונה את דמות נועה חברתו לשעבר האבודה והבלתי מושגת. 'מחזיר החלומות' יספר לאלון כי הוא ראה את הזיכרון הזה בתוך תודעתו. אך בדיאלוג ביניהם 'מחזיר החלומות' יתוודה כי הוא כעס על הקבצן, כיוון שזה האחרון העז לסחור בכישרון, התנהג אליו בניבזות, השמיץ אותו וניבא לו חורבן (363C). המאבק בין אלון לבין 'מחזיר החלומות' מייצג מאבק פוליטי, תיאולוגי, וחברתי, אשר מעמיד את אלון, כנציג של הספֵירה האישית מצד אחד. אלון יאופיין בעימות כאינדיווידואל, פשוט, תמים, עילג, פחדן וגם קצת אמיץ, א-מיני/לא מושך, מוסרי, שקשוב למשפחתו ובעל יכולת הבנה חדה והתפכחות ברגעי שיא. מולו, יעמוד יואל, 'מחזיר החלומות' כמייצג של הספֵירה הפוליטית. הוא יתאפיין כמגלומן, פראי אך גם תינוקי לפרקים, מושך ומורכב, כמסמן את הזיכרון הקיבוצי, הלאומי, אדם לא מוסרי, שקרן, שהתמכר לתודעה הקפיטליסטית האמריקנית, חסרת האנושיות וככזה שוויתר על קשר לאימו ומשפחתו. העימות בין שתי הדמויות הללו מתרחש בשאלת הזיכרון והחלום אל מול מותו של הקבצן. אלון מנסה להיאחז בוודאות כלשהי, בשל זכרונו המעורפל לגבי מעורבתו הלא מוסרית במות הקבצן. 'מחזיר החלומות' מצדו מאשים את אלון בפשע. הוא מוכיח זאת על ידי הזיכרון שהוא שולף, כביכול, באמצעות כשרונו כמחזיר חלומות. בנוסף, 'מחזיר החלומות' מתנגד לאפשרות וודאית לקבוע מהו חלום ומהו זיכרון, בשל אי-הרצון של האדם לזכור את חלומותיו והאירועים שהוא חווה במלואם: "אז איך זה שאנחנו כמעט לא זוכרים חלומות משנים קודמות? לאן נעלם הכול?" (362C). בינות לדברים הקשים שהם מתיכים אחד בשני מתגלה ייאושם, למרות שאלון בעצם מגלה לבסוף שהוא לא הרג את הקבצן ובכך הוא מביס את 'מחזיר החלומות' ומפורר את כשרונו (367C).  בניצחון של 'האישי' על 'הפוליטי', אלון מתאבל על אובדן אופציית האחיזה בחלום (וגם בזיכרון). מבלי לגעת ישירות במשמעות הפוליטית, הוא מסמן את האופצייה של הייאוש, ככזו שלא מסוגלת לאפשר לו לייצר עוד "אף על פי כן", כמו הצעד המנצח שלו בהתמודדות מול 'מחזיר החלומות' עצמו. בהביטו ב'מחזיר החלומות' המובס הוא מתוודה בפנינו, דרך עינו הפתוחה של המספר הכל יודע, על רגשות הצער שהוא חש אל מול יריבו המובס: "אלון נותר במרפסת, צופה לעבר הפנטהאוז. להפתעתו, במקום רוגז ותיעוב חש בעיקר צער על המחזיר."(367C) הצער חושף בפנינו, לא רק את המבט אֵל, אלא  גם את תשוקתו לעמוד במקום 'מחזיר החלומות'. בד בבד אלון לא באמת מסוגל להתקרב אליו, בשל הייאוש המקפיא של חוסר פעולה והחלטה אשר מתפשט בגופו אל מול הכשרון המתנדף של החזרת החלומות ובעצם אל מול הנפילה אל הבלתי נראה: "אֵילו קולות הוא שומע בעודו צועד לחדרו? הרי 'מחזיר החלומות' הוא הצומת שאליו מתנקזים, וליתר דיוק, הצומת שבו מתנגשים בסאון כביר כל החלומות והתודעות […] כעת הופקד הרצף של המחזיר להתערבל עם חלקיקי רצפים אחרים, אינו מוגן עוד, אינו קיים במקום המבודד, הרחק מהישג יד, שבו שמור הרצף של כל אדם". (366C).  אלון קורס לתוך ייאושו ולא שם לב, בעצם, שהוא החל את הרהוריו במבט שהופנה אל יריבו המובס. במין מערבולת של ייאוש ששוב מטשטשת את יחסי הסובייקט-אובייקט: "אפילו לחלומותיו (של אלון, הערה שלי מ.ש.) פולשים כל הזמן חלומות זרים. וכבר לא ברור מיהו הנמלט ומיהו הרודף, אם השינה היא המפלט מהערוּת, או שמא הערוּת היא המקלט מהשינה." (366C). הספר מסתיים בתחושת ייאוש המצטברת בתודעתנו, כשאנו מבינים ביחד עם אדון כצנלסון, עוזרו האיש של 'מחזיר החלומות' (כסוג של ארכיטיפ-על ציוני) כי זה האחרון, לא מצליח כבר להחזיר חלומות: "ואיך הוא ('מחזיר החלומות', הערה שלי מ.ש) מבחין אפוא שאני ער ואין כאן שום חלום."  ( 381C) אובדן אופציית החלום "החוזר" הוא בעצם מה שמסיר את הסופה הרעה. אך מבלי להציע חלום במובן האידיאי אחר. בסיום הספר, אופציית הייאוש מתחדדת ככזו שרק מתנגדת לאופציית החלום (כחלום) ומהצבעה על היעדרה היא שואבת את כוחה: "הלילה שבו לא יצפו עוד לשובו של המחזיר יהיה הלילה שבו יפסיקו לחלום"  (381C).

כאמור, סקירה בסיפורת הפנטסטית העברית מעוררת תהייה, שמא לא בכדי, יצירות המנהלות שיג ושיח עם הפנטנסטי מנהלות זיקה גם לראשית ההתיישבות כאן, ולמיתוסים הספרותיים הראשוניים שלה.[13] "מחזיר החלומות" יצר חיבור כמעט ישיר לאופציות של הייאוש, כסוג של ניהיליזם, ככלי שרוקן מיכולת לפעולה ואפשרות לחלום (חזון) . הראיתי שבמחזיר החלומות בפרט ובספרות של ברעם מתקיימת כתיבה מאז'ורית בעלת סימפטומים שמצביעים על מלנכוליה ואיפיוניים נרטיביים של הדיכאוני והנרקסיסטי. כתיבה כזו יוצרת תופעות של חיפוש אבוד אחר מושא של אהבה וקריסה אל גבול האני והדבר (בדמות פרידות והיעלמויות שרירותיות של גיבורים) מבלי יכולת לייצר יחסי סובייקט-אובייקט, והמשמעות שתשוקה כזו יכולה לקבל בעיני האחר וקל  וחומר חלום במובן האידאי שלו.


.

[1]  נייר נכתב במיוחד לכנס הבין-אוניברסיטאי העשריים ושנים לחקר הספרות העברית "תודעה היסטורית בספרות העברית ובמחקרה". ימים ראשון-שלישי, י"ח-כ' באייר תשס"ז (8-6 במאי 2007,), בחדר 3001 בבנין רבין, קמפוס הר-הצופים. תודה לכל מי שקרא את הטקסט והעיר ובמיוחד לרעיונות הפוריים ביותר שקיבלתי מיערה שחורי.

[2] יפה ברלוביץ', להמציא ארץ, להמציא עם: תשתיות ספרות ותרבות ביצירה של העלייה הראשונה, תל-אביב (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1996), עמ' 10.

[3] ברלוביץ', שם, עמ' 10.

[4] ברלוביץ', שם, עמודים 283-284.

[5] ברלוביץ', שם, עמ' 10.

[6] דלז וגואטרי מגדירים "ספרות מינורית" כשפה של מיעוט הדובר שפה מאז'ורית. אכנה את הספרות של ברעם כספרות מאז'ורית, ככזו אשר נכתבת מתוך המחוזות השבֵעים של החברה הישראלית והמנסה להמשיג את החוויה של כתיבה הגמונית. אך כינוי זה לא ישמש אותי על מנת ליצור סוג של קאנוניזציה לספריו השונים. ז'יל דלז ופליקס גואטרי, קפקא: לקראת ספרות מינורית, תירגמו: רפאל זגורי-אורלי ויורם רון, תל אביב (רסלינג, 2005).

[7] ז'וליה קריסטבה, שמש שחורה: דיכאון ומלנכוליה, תירגמה: קרן שמש, תל אביב (רסלינג, 2006), עמ' 16.

[8] 'קריסטבה, שם, עמ' 16.

[9] קריסטבה, שם, עמ' 11.

[10] קריסטבה, שם, עמ' 10.

[11] קריסטבה, שם, עמ' 16.

[12] ז'וליה קריסטבה, שמש שחורה: דיכאון ומלנכוליה, תירגמה: קרן שמש, תל אביב (רסלינג, 2006), עמ' 18.

[13] יפה ברלוביץ', להמציא ארץ, להמציא עם: תשתיות ספרות ותרבות ביצירה של העלייה הראשונה, תל-אביב (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1996), עמ' 284.

המאמר התפרסם בגירסא מקוצרת בגיליון מאזנים, אפריל 2009.

אודות Mati Shemoelof

משורר, עורך וסופר. A Writer
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, עם התגים . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s