לוויתנים מהיבשה: על הספר "כחול"

"הכחול" עוקב אחרי חיי ליליאן ואֵד וילדיהם, בתעלת טוֹרי בניו-זילנד בשנת 1938. הבחירה בתאריך ובמקום אינה מקרית. הבחינה היא גם תיאולוגית וגם פוליטית. מקאלם מנסה לבחון את רגע שלפני בוא מלחמת העולם השנייה. העיירה של מקאלם מתפקדת כסוג של גן עדן, כלכלה אוטרקית שבו לכאורה האוכל הגדל, הבקר, הציד מספקים את הצרכים לקהילה. כך היא יכולה לדמיין לרגע את החברה האנושית ברגע שלפני הפיכחון המר של עליית הפאשיזם ומלחמת עולם נוספת.

הכחול, מרי מקאלם צילום: כריכת הספר

אד, גאנר, הנזיר, ג'ימי, סארג' ובוטס הם צוות של ציידי לווייתנים העובדים באופן עונתי במקום. מיקי בנו של אד, מביט אליהם בהערצה. הנשים כולן מביטות במשך היום כיצד שלושת הספינות "הצ'אנס", "הבאלנה" וה"נאוטילוס" חגות אחרי הלוויתניים הנקלעים למפרץ בדרכם מדרום לצפון. שמות הספינות כבר מרמזות לסוג הדיון הספרותי שמנהלת מקאלם בקהילת הציידים, ככוחות המניעים את הרומאן: המקריות (צ'אנס),  הטבע (באלנה), הספרות (הנאוטילוס).

בעיירה הזו הגבולות מתערערים בין התרבותי, החברתי והטבעי. הנזיר, למשל, עוקב אחר אנני ורואה  אותה עושה את צרכיה בטבע, אך הוא לא נרתע ונדמה כי היא סוג של סירנה שלא מושתתים עליה חוקי "התרבות": "פעם נתקל בה והיא לא ידעה זאת. הוא עלה ישר מהבקתה… פחות משלושה מטרים ממנו, פניה ממנו והלאה, כורעת מאחורי שיח אלגומין, הירוק הכהה של שמלתה מורם כך שכל אחד יכול לראות, על רקע זה, את ירכיה הלבנות… נחיריו קלטו את הריח הנוקב של שתן והוא שמע את זרימת מימיה. (עמ' 45)

"הכחול" של מרי מקאלם הוא תשובה מגדרית מודעת ל"מובי דיק" של מלוויל. "בכל הכבוד, אחאב", אמר צ'רלי לאט, "ככל שאני יודע לא ממש מגיעים מובי דיקים לסביבה הזאת". (עמ' 205) אך במקום להתרחש אי שם בג'ונג'ל הובסייאני מיימי, מקאלם מניחה את גיבוריה ב"גן עדן" לציידי לוויתנים. את האונייה של אחאב היא מחליפה ביישוב קטן ושלֵו. במקום אחאב המיוסר ואשר מוכן להטביע את אנשיו במרדף אחר הלוייתן הלבן, היא מניחה במרכז הספר את סיפור האהבה הבלתי פתור בין ליליאן לבין הנזיר, החבר הכי טוב של אד.

אד והנזיר שירתו ביחד במלחמת העולם הראשונה ונלחמו בטורקים. המלחמה הותירה את אד והנזיר עם זכרונות מסויטים. ליליאן מבינה את זה, אך לא מצליחה לפענח מי זה אֵד אשר איתו היא גידלה את ילדיה. הזרות שבה היא מתנהלת מתפשטת אל המרחב. "לול התרנגולות שבנה אד באותו חודש היה בדיוק כפי שהראה לה שיהיה, ולא הייתה פעם שנכנסה לתוכו בלי לחשוב על ידיו המציגות צורות שם למעלה עם הטלאים. הייתה הלמות בעץ, היא חשבה בה, ותחושת איום עמומה שסירבה להיעלם." (עמ' 98) .

מרי מקאלם. מתכתבת עם המינגווי ועם מלוויל צילום: הייזל סינקלר

מאתגרת מבנים פסיכולוגיים וחברתיים

ליליאן מתוודעת לבואו של גדול-סנפיר לתעלת טורי. זהו לויתן מסוג שהיא לא ראתה. הרעיון הרומנטי המגולם בכוחות הטבע מפיל אותה תרתי משמע מעבר לצוק. "ואז היא החליקה. / היא נאחזה בעשב. אבל תפסה אוויר במקומו, נאחזה שוב כשהחלה להחליק במורד צלע ההר, תפסה חופן של גללי כבשים, החליקה עוד הלאה למקום תלול יותר, נפילה טרשית אל תוך הים המלחש" (עמ' 16). זהו הכוח המטונימי של אהבתה הלא ממומשת כחלק מהביוגרפיה המיוחדת שלא ככזו שהגיעה מחוץ למקום. איריס, אמו של אד, חושדת בה שאין בה את: "הפלדה הנחוצה לחיים בארפווה – משום שגודלה בפיקטון ואיבדה את אמה בגיל צעיר – הוא לקחה על עצמה להדגים לה מה נדרש ממנה" (עמ' 55).

מיקי, בנה של ליליאן, עובר טקס חניכה גברי בהצטרפותו (המוקדמת) לציד הלוויתנים ובעצם בתפיסת מקומו של אביו – אד. מיקי הצעיר מלא ייסורים והוא מאופיין בחוסר אהבה לאימו ובכאבי גיל ההתבגרות האלימה שלו. במרדף אחר לויתן אחד, אביו יורה בו בטעות. הלויתן שנכנס למפרץ התברר היה ולד ונקבה. כך נוצר מבנה אדיפלי מסובך. אד מנסה להרוג את מיקי. ומיקי נוקם בחוסר אהבתו לאימו על שעזבה אותו בצעירותו. מקאלם יוצרת מבנה פסיכולוגי אחר, הקשור דווקא למחשבה על הבניית גבריות ונשיות. משום שדווקא סוזן, אחות של מיקי נשארת לצד ליליאן ומגדלת את בנה.

מקאלם מפרקת בכתיבתה לא רק את המבנה הספרותי של מלוויל, אלא גם זה של המינגווי. כך אפשר להיזכר באותה סצינה שבה האב מלמד את בנו לדוג ב"איים בזרם" (1972) תוך כדי שהדייג גורם ייסורים רבים לבן (אותה סצינה שאותה לדעתי פיתח המינגווי אחר כך לתוך "הזקן והים"). רצוי להשוות את התרחשות עלילתית זו לסצנה ההפוכה שבה מיקי מצליח לדוג לויתן במשימתו הראשונה, אך כמעט ומאבד את חייו בהמשך, ואת האחריות ורגש האשמה של אד. "'טוב, נקווה שהתאונה הכניסה לו קצת שכל בראש', אמר סארג'. אד לא אמר דבר. ואז: "אם לא, הוא לא יתקרב לצלצל כל עוד יש לי מילה" (עמ' 208).

מקאלם מנסה לשבור את המעגליות ההיסטורית ולייצר נקודת אפס חדשה שבה ישנה אפשרות של התנגדות והתחדשות, עוד לפני בוא מלחמת העולם השניה. היא בונה שתי עלילות שמתאחדות (ומחייבות קריאה נוספת). אפשרות הומניסטית זו מגולמת בסיפור האהבה המתחדש בין אנני (ליליאן) ואוון (הנזיר) למרות כל המוסכמות החברתיות. זהו אינו רגע מקרי. ההפך זהו רגע שכולל בתוכו הרבה רגעים של ייאוש, אכזבה ואי אפשרות לדבר. התנועה החוזרת של ליליאן כסוג של מדיאה העוזבת את ילדיה (מבלי להורגם) בסוף הרומאן אל אהבתה, מכילה בתוכה גם את זרעי האכזבה של הקהילה ושל ילדיה. אך ישנו רמז של מקאלם שאולי ההיסטוריה יכלה הייתה להיות אחרת, אם התנועה האדיפלית במרחב לא הייתה מתממשת כרצח אב לא פוסק.

הכחול, מרי מקאלם, מאנגלית: ורד טוכטרמן, אגס הוצאה לאור, 2009, 243 עמודים.

הביקורת התפרסמה לראשונה בתרבות NRG. בתאריך 28.5.2009.

ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s