דו-לאומיות יהודית-ערבית: עקרון מתבקש וחזון | חררדו לייבנר

ספר שעוסק בדו לאומיות
ספר שעוסק בדו לאומיות

הביקורת העמוקה כלפי הציונות מחייבת אותנו להציע חזון חיים אלטרנטיבי. לא מספיק לבקר ולהתנגד, צריך גם להצביע על כיוון אחר. במהלך השנתיים האחרונות עשינו כברת דרך משמעותית בדיונים, במאבקים, בפעילויות מסוגים שונים. כל הפעילות הזאת, הרעיונית והמאבקית כאחד, מצמיחה תובנות ומצמיחה התנסות אנושית, קטנה ושולית עדיין, אשר מצביעות על האפשרות לחזון לחיים משותפים, חיים מחוץ לגדרות הציונות והקולוניאליזם המערבי. לכן, החזון שבו אנחנו דנים איננו בגדר אוטופיה, חלום מושלם ובלתי אפשרי.

זה נכון, כפי שנאמר כבר בעבר כאן באתר קדמה, הציונות ההיסטורית נצחה והשיגה יעדים מרחיקי לכת. איננו יכולים להתעלם מכך שכל מה שאנחנו מבקשים לעשות בהווה מבוסס על עובדות שלא ניתן לשנותן באופן מוחלט. אנחנו מבקשים לתקן כל הניתן מבלי לגרום לעוולות חדשים ולחיות אחרת בעתיד, מתוך מודעות שאין חזרה לאחור מהרבה בחינות. בכל העולם השלישי, ומכל בחינה שהיא חשוב להזכיר לכולם אנחנו חיים בעולם השלישי, כולם יודעים שכל פרויקט לחיים חדשים נבנה על היסודות ועל החורבות שהשאיר ומשאיר לנו הקולוניאליזם והניאו-קולוניאליזם לסוגיו. כולנו, שייכים למגזרים בעלי זכויות יתר ומנושלים בכל הדרגות, כולנו כאחד תוצרים של פעולה קולוניאלית ארוכת שנים. השאלה שעומדת בפנינו היא מה לעשות עם עצמנו ועם המורשת המקוללת שהקולוניאליזם משאיר לנו.
ההרצאה שמובאת כאן הוצגה בכנס התחברות-תראבוט שנערך ביפו באפריל 2009. הדברים באו כהשלמה להרצאה של פאדי שביטה שעיקריה פורסמו כבר בשני מאמרים שלו. בטקסט המובא כאן נשמר במידה רבה סגנון ההרצאה ועל כן אבקש את סליחת הקוראים על מספר חזרות במהלכה.

בלימת תהליך הנישול וההתיישבות – לקראת ישיבה ביחד

בכנס תראבוט בתל-אביב באוקטובר 2007 ניסחנו לעצמנו לאחר דיונים מרתקים בסדנאות ובמליאה את המסקנה, שהסכסוך היהודי-פלסטיני לא נובע במקורו מטעמים לאומיים ואו דתיים. שני העמים לא מסוכסכים בשל אמונותיהם הדתיות או בשל שייכותם לשני קולקטיבים לאומיים. אין גזירת גורל שבני דתות ולאומים שונים החיים ביחד ובסמיכות יהיו מסוכסכים ביניהם. נכון אכן, אמרנו, שהדתות והלאומיות מציבים קשיים ומשמשים לעתים, לעתים קרובות מדי, כלים המאפשרים לגורמים אינטרסנטיים להסית או להחריף סכסוכים. אבל הן עצמם, הדתות או השייכויות הלאומיות, אינן הבעיה. מקור הסכסוך, כך סיכמנו, הוא בתהליך ההתיישבות, בתנועה הציונית המובילה את תהליך התיישבות ובגישתה המעשית, הממשית כלפי הארץ וכלפי תושביה הערביים.
מתוך ההתנגדות שלנו לתהליך ההתיישבות ולציונות כתנועת התיישבות והתנחלות התחלנו לנסח לעצמנו גישה חיובית – התחלה של חזון, גישה שהלכה והתנסחה לה בהדרגה ואומרת פחות או יותר: אנחנו שואפים לעבור ממדינה מיישבת, מעם יהודי-ישראלי מתיישב – למדינה של יושביה, מדינה שבה לא מתיישבים עוד אלא יושבים, יושבים יחד.

הגישה הזאת דורשת מהמדינה להפסיק לדחוק באמצעים שונים (הסוכנות היהודית, הקרן הקיימת, החטיבה להתיישבות, חוקי תכנון ובנייה, תקנות שונות, קריטריון שירות צבאי או לאומי לצרכי קבלה לעבודה או זכאות לזכות כלשהי וכו') את תושבי הארץ הפלסטינים לצורך פינוי המרחב למען ההתיישבות היהודית.

פירוש הדבר קודם כל להשוות תנאים וזכויות לכל היושבים בגבולות המדינה: יהודים, ערבים וגם אחרים שאינם יהודים ואינם ערבים – שוויון זכויות ללא תנאים, ללא טובות וללא חסדים – בזכות האזרחות ובזכות האנושיות. אבל פירוש הדבר גם לתקן עוולות שנוצרו במהלך ההתיישבות והדחיקה. חשוב לומר בכנות, שלא נוכל לתקן את כל העוולות האלה, ודאי גם לא נרצה להקים את מי שכבר התיישב בעבר וכעת יושב בתוך גבולות הקו הירוק. איננו רוצים לתקן עוול אחד על-ידי יצירת עוול חדש. אפשר לתקן חלק מהעוולות של העבר בלי לדחוק את מי שכבר יושבים בארץ. אפשר לדרוש התחשבות אמיתית, אפשר להתמקם בצורה שיהיה מקום ומרווח נוח לכולם.

לכן נדרוש, לדוגמא, לחלק מחדש אחרת את הקרקעות ואת זכויות התכנון והשימוש בקרקעות. זה יהיה תיקון עוול משמעותי כלפי הפלסטינים, גם אם תיקון חלקי ומוגבל. אבל זה גם יאפשר רפורמה קרקעית שתשנה את יחסי הכוחות החברתיים גם בקרב היהודים לטובת עיירות הפיתוח ועל חשבון ההתיישבות המכונה עובדת וגורמים מתוך האליטות הפוליטיות-חברתיות האשכנזיות, שקיבלו קרקעות וזכויות מים ובנייה וזכויות שימוש ללא כל פרופורציה ובעצם על חשבון כל האחרים.

כן נבקש, במסגרת תיקון חלקי של העוולות, לאפשר לפליטים פנימיים, עקורים, לשוב לאותם מקומות שבהם לא קיימים יישובים כיום. נדרוש להקצות שטחים לפיתוח לזוגות צעירים ערבים להקמת בתיהם. כן נדרוש להכיר בזכויות הראשוניות של הבדואים על שטחים נרחבים בנגב. נבקש לשנות את גבולות השיפוט ולהעביר משאבים משמעותיים לידי עיירות ה"פיתוח" ויישובים ערביים. יהיה צורך לאפשר לפליטים שירצו בכך לשוב, גם לתוך ישראל, במסגרת הסכמים שיקבעו הסדרים שיאפשרו זאת ללא פגיעה באוכלוסייה הקיימת, תוך ויסות מסוים של האוכלוסייה ודאגה ליכולת הקליטה הכלכלית. לא נרצה את הפליטים שבים חסרי-כל, שבים ככוח עבודה זול ונחות, אלא במסגרת תהליך קליטה מתאים שיאפשר להם להשתלב בכלכלה ובחברה בישראל לא מעמדת נחיתות.

הזהות כנמל ולא כמבצר

בכנס התחברות בנצרת, ביוני 2007, נוסחו כמה תובנות חשובות מאוד אודות חשיבות הזהות. חברנו ג'אבר עסקלה ניסח אז טענה מרכזית בעזרת דימוי מוצלח: אנחנו רוצים להחזיק ולטפח זהות כנמל ולא כמבצר: זהות כמקום מחזק, מעצים – במיוחד עבור אלה שבשל מיקומם החברתי זקוקים לחיזוק. אבל זהות לא כובלת, לא סוגרת – אלא זהות שממנה אפשר לצאת ולבקר במחוזות אחרים, לפגוש אחרים, אבל גם כזו שאפשר לשוב אליה כשצריכים, שאפשר למצוא בה תמיכה.

יש חשיבות עצומה לקיומם של קולקטיבים, של קהילות – קיום גמיש ולא סגור (הרי קולקטיבים יכולים להיות גם מחניקים). השייכות לקולקטיב, הערך הניתן לזהות הקולקטיבית, הוא מקור של ערך הנמצא מעבר לערכי שוק הסחורות הקפיטליסטי. אמרנו אז, שזהות יכולה לשחרר ויכולה לדכא. לכן איננו מקדשים זהות כמשהו מהותי או קבוע – אבל גם לא מבטלים את קיומן של הזהויות, של השייכויות והזיקות המחברות בין אנשים ומביאות ליצירת קבוצה עם זהות מסוימת. להיפך: אנחנו לא מתנשאים ולא מתיימרים להגדיר זהות כנכונה או לא נכונה, אלא מכבדים עמוקות את הזהויות שבני אדם נושאים עמם, לאו דווקא כדי לשעתק אותן כל הזמן, ודאי לא כדי לטהר אותן – אבל כן כדי לאפשר להם לקיימן אם זה רצונם.

זכויות קולקטיביות למנושלים ולמופלים

בכנס הכללי הראשון של התחברות בערערה (ינואר 2007) עמדנו על משמעותן של הזכויות הקולקטיביות עבור אנשים הנתונים לאפליה ודיכוי. התביעה לזכויות קולקטיביות מעצימה אותם במאבק – מה גם שללא זכויות קולקטיביות, הזכויות האזרחיות האינדיבידואליות נשארות זכויות פורמליות בלבד, בלתי מושגות, בלתי ניתנות למימוש עבור רוב המשתייכים לציבור מוחלש. אם אנחנו רוצים שינוי חברתי, תיקון עוולות העבר לא רק במישור הסמלי אלא כמרכיב בשינוי חברתי, של בניית חברה צודקת ושוויונית יותר, תיקון העוול לא יכול ואינו צריך להתמצות רק בזכותם של בודדים מקרב המדוכאים להשתחל לתוך האליטה השלטת מכוח אפליה מתקנת במסגרת מיכסות הקבלה אל תוך האליטה.

איננו מסתפקים בחברה "לא גזענית", שבה מספר "נציגים" של מי שעד כה קופחו משתלבים במערכי השלטון והכוח, שבה יש מגוון צבעים ומיבטאים במסדרונות השלטון. אנחנו רוצים שינוי חברתי עמוק, שינוי ממשי ביחסי הכוח החברתיים לטובת כל אלה שהופלו, שנוצלו, שקופחו עד כה – לכן אנו תובעים זכויות קולקטיביות, שמאפשרות את שינוי יחסי הכוחות, שמאפשרות שינוי במצב הממשי ובסטטוס של אוכלוסיות שלמות – ולא רק של בודדים מצטיינים או בני מזל מתוכן. אנחנו רוצים שוויון לכולם – לא רק למי שהצליח להתברג. זה ההבדל בין אפליה מתקנת ליברלית-קפיטליסטית לבין הכרה בזכויות של קולקטיב חברתי (לאום, עדה, קבוצה מופלית כלשהי), אשר משמעותה שינוי חברתי לטובת חסרי הכוח.

באותו כנס בערערה אימצנו גם את עיקרון הדמוקרטיה ההסכמית. לא אימצנו אותו כמודל מלא ליחסים הרצויים בין הרוב היהודי-ישראלי למיעוט הערבי-פלסטיני, בוודאי לא בתור דגם מוגמר של ניהול המדינה; ביקשנו להפוך אותו לתביעה מאתגרת במסגרת המאבק על זכויות קולקטיביות, ובמיוחד כמכשיר לבלימת אפשרות הדריסה הדמוקרטית, כלומר הדריסה של הרוב את זכויות המיעוט. אמרנו בפירוש שמבחינתו אין מדובר בחזון להסדרת היחסים בין רוב למיעוט בדורות הבאים אלא בתביעה עכשווית למאבק ולשינוי יחסי הכוח הקיימים כיום. כאשר יהיו יחסי כוח אחרים, ישתנה אולי הצורך בדמוקרטיה הסכמית, כלומר בכך שהרוב לא יוכל לקבל החלטות הנוגעות למיעוט ללא הסכמתו של המיעוט.

מדינה נאמנה לכל אזרחיה

בסוגיית הקשר שבין המדינה לאזרחיה הגענו בכנס שקיימנו בנצרת למסקנה, שאין דבר כזה "חובות אזרח", אין חובות שנגזרות או מתחייבות מהאזרחות, פרט לכיבוד זכויות האזרח של האחרים: בחשיבה דמוקרטית אמורות להיות רק זכויות אזרח. לכל היותר ישנן כאמור חובות של אזרחים אלה כלפי אלה, חובות הנובעות במישרין מהחובה לכבד את זכויותיהם של האזרחים האחרים. לכן לא היססנו במערכת הבחירות האחרונה להציע אלטרנטיבה מלאה לתביעה הפשיסטית של ליברמן, "אין נאמנות – אין אזרחות", שגם הקרובים אלינו פוליטית לא ניסו לצערנו לאתגר אותה. התשובה החדה שלנו הייתה בהעלאת הדרישה, ש**המדינה תהיה נאמנה כלפי אזרחיה.** לתביעה הזאת יש כמובן גם משמעות אנטי-פשיסטית: המדינה קיימת בשביל האזרחים ולא להיפך; יש להם משמעות אנטי-גזענית, משום שהיא מכילה את הערבים ואת הלא-יהודים כבעלי זכויות אזרחיות בלתי מותנות, ויש לה משמעות חברתית, שכן היא משמשת לנו גם כבסיס לתביעה כלפי המדינה לנקוט בפעולות של הגנה סוציאלית, של מחויבות כלפי החלשים, של התערבות בכלכלה ואחריות כלפי רווחת האזרחים וכלפי תוצאות תנודות השוק.

כאן ביפו, בכנס הזה, הגיע העת שנדבר יותר לעומק על הקשר בין המדינה לבין אזרחיה, על השייכות ועל הזהויות של המדינה. לכאורה היינו יכולים להסתפק בתביעה ל"מדינת כל אזרחיה", מדינה שבה כל האזרחים שווי זכויות, מדינה שאינה מבחינה בין אזרחיה לפי מוצאם והשיוך הקולקטיבי שלהם. על בסיס ההנחה הזאת אפשר גם לבנות בניין של תביעות לשינוי חברתי כולל ויסודי, לעבר חברה שוויונית וצודקת. אבל כל מי שחי כאן בינינו יודע יפה מאוד, שיש כאן שתי קבוצות לאומיות גדולות, ועוד הרבה קבוצות אתניות, עדות, קבוצות דתיות, קבוצות שייכות תרבותיות, לשוניות, ועוד ועוד. ראינו כבר מדוע יש צורך בזכויות קולקטיביות ומדוע המיעוט הלאומי הפלסטיני בישראל, שהוא גם מיעוט ילידי שנדחק על ידי תהליכי ההתיישבות של מי שהוא היום הרוב היהודי, זקוק לדמוקרטיה הסכמית שתבטיח שלא יידרס.

זהות לאומית מול קולוניאליזם תרבותי

יותר מכך: אני מבקש לטעון, שגם לרוב היהודי-ישראלי יש צורך בביטוי זהותו העצמית ובטיפוחה. יש לכך סיבות היסטוריות אמיתיות, כמו האנטישמיות שהופכת את הצורך הזה לרגיש במיוחד (בלי כל קשר למניפולציות המכוערות שהתנועה הציונית עושה בנושא השואה). יש לכך גם סיבות טובות בהווה: הצורך לעמוד אל מול הגלובליזציה הקפיטליסטית, על כל היבטיה והשלכותיה, מחייב קידומה של מדיניות כלכלית עצמאית (מהמוסדות הפיננסיים הבינלאומיים, מהתאגידים ומתכתיבי המעצמות המרכזיות), מדיניות מדינתית המעמידה במרכז העשייה הפוליטית את אזרחי המדינה. אבל באותו הקשר יש גם צורך בטיפוח ערכים קולקטיביים ושל תרבות עצמית של העמים שלא יהיו סחירים, שלא יהיו רק סחורות בשוק התרבות, שלא יהיו תוצרי התאגידים או חיקוי של תרבות ההמונים במרכזים האימפריאליסטיים. לכל העמים והקהילות יש צורך בטיפוח תרבות עצמית לאומית, אתנית ועממית כאמצעי מגונן ואף משחרר מפני הקולוניאליזם התרבותי של תאגידי התקשורת והתרבות המסחרית הצפון אמריקאית.

חשוב שנאמר בפה מלא: אנחנו מעריכים תרבויות עממיות ומסורות שונות. אנחנו שותפים לחלק מהערכים של התרבות והמסורות של עמינו. בלי לעשות אידיאליזציה ובלי לעצום עיניים נוכח מה שצריך לשנות במסורות ובתרבויות שלנו, אנחנו גם מודעים לידע המצטבר, לתובנות הקולקטיביות הטמונות במסורות השונות. חשוב לומר בקול רם, שאנחנו לא מבקשים מהיהודים הישראלים להפסיק להיות יהודים וישראלים, ממש לא! יש לנו כבוד עצום לרגשות השייכות של בני ובנות אדם וחווה. איננו מתייגים רגשות השתייכות כ"תודעה מזויפת" ולא מתנשאים באמצעות הגדרת אנשים הנאחזים בזהות הקולקטיבית כעדר. אנחנו עצמנו חלק מהקולקטיב. אנחנו עצמנו בשר מבשר העמים שלנו.

אנחנו מודעים כמובן בו בזמן לסכנות ולפוטנציאל הטמונים בזהויות הלאומיות. אנחנו יודעים היטב, שעצם הקיום היהודי-ישראלי הוא תוצר הקולוניזציה הציונית ושבתרבות הישראלית-יהודית הנוכחית יש הרבה מאוד יסודות וביטויים של קולוניאליזם, של גזענות, גסות רוח של כובשים, הפנמה של התנשאות אירופית מול אסיה, מיליטריזם גברי ועוד. אבל, זו תרבות קיימת של עם קיים, שגם בו יש מעמדות נשלטים ומנוצלים, עדות מופלות, נדחקות וכפופות, הרבה קבוצות שזקוקות בעצמן לזהות ותרבות עצמית משחררת. לכן לא נבקש מאף אחד לוותר על השייכות שלו או שלה. ניאבק ביסודות מדכאים שבתרבויות השייכות שלנו; נבקש שינויים, נתבע שיפורים, אבל לא נבקש מאף קולקטיב אנושי להפסיק להתקיים.
חשוב מאוד גם לומר: כדי לשמר, לטפח ולפתח תרבות, יש צורך במדינה ובמוסדותיה המחויבים לכך. יש צורך בכלי תקשורת, הנמצאים מחוץ לשוק, ובמערכת חינוך שלא כפופה רק לצרכי שוק העבודה הקפיטליסטי אלא למוסדות אזרחיים רבי עוצמה התומכים בערכים מסוימים. אנחנו הרי רוצים גם מדינה עם מחויבות תרבותית. כמובן, זה מחייב אותנו לחשוב על זהות ותרבות יהודית ישראלית שונה מזו שעצבה כאן במידה רבה הציונות; זו משימה קשה, שליהודים-ישראלים שבינינו יש עוד הרבה מה לחשוב עליה – קידום לאומיות ישראלית-יהודית לא-ציונית. היא צריכה ודאי להיות מזרחית הרבה יותר מזו הקיימת, לשקף את התרבויות ואת הצרכים של השכבות החברתיות העממיות, להיות פועלית יותר (לא במובן הפועלי הציוני של פעם), נשית יותר ופחות מיליטריסטית, לשקף סולידריות שנבנית לא סביב הממסד המתיישב של התנועה הציונית אלא סולידריות הנבנית במאבקים לשחרור של המדוכאים כולם. והכי קשה ומכריע: זו צריכה להיות זהות יהודית-ישראלית שאינה מנוגדת לזהות הערבית-פלסטינית, שאינה נבנית על החרבתה, לא לעומתה ולא נגדה. אנו שואפים לישראליות יהודית מזרח-תיכונית, המבקשת להשתלב ולהשתייך לאזור ולעמים ולתרבויות שבו, והמאפשרת למגוון זהויות להתקיים במסגרתה ולצידה.

כאשר נתניהו מתנה קיום מו"מ מדיני עם הרשות הפלסטינית בכך שתכיר בישראל כ"מדינה יהודית" אנו מייד מתנגדים, ובצדק, למרות רוב דוברי השמאל אינם מנמקים את ההתנגדות מכל הטעמים שאני מבקש להציע. אנחנו מתנגדים כמובן לתפיסה של מדינה יהודית בלעדית, כפי שתופסים אותה נתניהו, ליברמן והממסד הציוני כולו. אבל יש לנו גם טעמים לאומיים להתנגד לדרישה של נתניהו. הטעם הראשון הוא פשוט. ממתי אופייה הלאומי-דתי-תרבותי של מדינה עצמאית צריך להיות מותנה בהכרה של מדינה או ישות שכנה החיצונית לה? יותר מזה, אם חס וחלילה, מטעמיו הוא, אבו מאזן היה מספק לנתניהו את משפט ההכרה בישראל כמדינה יהודית או מדינת היהודים, ברור שאמירה כזו לא תחייב לרגע את הפלסטינים אזרחי ישראל. רק להם עצמם ולמנהיגות הפוליטית הנבחרת שלהם הסמכות והזכות לקחת חלק בדיון על אופי המדינה הישראלית יחד עם כל יתר אזרחי ישראל. אופייה של מדינה הוא קודם כל עניין לדיון פנימי לאזרחיה של המדינה. התערבות חיצונית בסוגייה כזאת היא לגיטימית רק במקרה של הפרות בוטות של זכויות האזרח וזכויות האדם (כמו, לדוגמא, במציאות של אפליה שיטתית ומתמשכת על בסיס מוצא, דת, צבע עור וכדומה).

מדינה יהודית-ערבית בגבולות הקו הירוק

אל מול אלה התובעים הכרה במדינה כמדינה יהודית, לנו, יהודים וערבים שמאליים לא-ציונים, יש גם תשובה חדשה ורצינית. אנחנו יכולים לומר, שאין לנו בעיה עקרונית עם זיקה לאומית למדינה – אנחנו יכולים להכיר בישראל כמדינה יהודית, מדינה בעלת זיקה ומחויבות למורשת יהודית וליהודים באשר הם – אבל לא כמדינה יהודית בלעדית. אנחנו סבורים שיהדותה, שמחויבותה יהודית של המדינה ומוסדותיה וכן שייכותם, זהויותיהם היהודיות של האזרחים היהודים, לא ייפגעו במאומה אם המדינה היהודית תהיה גם ערבית. מדינה יהודית וערבית, יהודית-ערבית וכמובן גם מדינה דמוקרטית ואזרחית, השומרת בקפדנות על זכויותיהם, האינדיבידואליות והקולקטיביות של אזרחיה וקהילותיה שאינם יהודים ואינם ערבים.

יש משהו כובל בדיון הקיים עד היום על אופי המדינה: קיימת הנחה שהמדינה יכולה להיות יהודית בלבד, לכל היותר "יהודית ודמוקרטית" עם שלל סתירות – או שלא תהיה למדינה שום זיקה יהודית. למה? הרי כולנו אנשים מורכבים ובתוכנו דרות יחד מספר רב, אינסופי כמעט, של זהויות, ואין סתירה הכרחית ביניהן. אם בני-אדם פרטיים וקבוצות שייכות שונות ופשוטות מסוגלים להכיל מספר זהויות, מספר זיקות ומחויבויות בו-זמניות, למה לא יכילו מוסדות מדינה את ריבוי הזהויות הקיים בחברה החיה בתחומה?

הגיון הזהות הבלעדית או הזהות הלאומית השלטת מקשה על חלק מהאנשים לראות עצמם יהודים וערבים בו זמנית, למרות שהמורשת התרבותית שלהם או של הסבים שלהם הייתה יהודית-ערבית. אותו הגיון מדיר מונע מהפלסטינים אזרחי המדינה לבטא עצמם בפה מלא כפלסטינים-ישראלים. מי שבאמת רוצה לא רק הסדרים מדיניים אלא משהו עמוק יותר, חיים מפויסים כאן בארץ הזאת, חייב לקדם תהליכים שיאפשרו להתגבר על משחק-סכום-אפס, שהתהליך הקולוניאלי הגזעני יצר. לכן, בלי כל קשר לשאלת ההסדר המדיני, מתוקף חייהם של בני שני העמים במסגרת גבולותיה המוכרים של המדינה, אנחנו רוצים לקדם חיים דו-לאומיים, אנחנו רוצים מדינה שתהיה גם יהודית וגם ערבית, מדינה שיהיה בה מקום לטיפוח של זהויות חוצות, לזהות יהודית-ערבית, וכמובן גם מקום לזהויות תרבותיות ואתניות אחרות. מבחינה לאומית, זו אמורה להיות מדינה מחויבת לאופייה היהודי ולאופייה הערבי, מדינה שבמסגרתה אמורה לצמוח זהות אזרחית משותפת, אומה דו-לאומית, אומה יהודית-ערבית דמוקרטית.

זה נשמע כמו חלום רחוק? האם זה בלתי אפשרי? למה שזה יהיה בלתי אפשרי?

ברור שזה לא יהיה פשוט – אבל זה יהיה קשה קודם כל ביחס לתפיסות הרווחות. חלק משמעותי מהמאבק שלנו הוא מאבק על הנפשות של בני ובנות עמינו. יש חברים בשמאל הלא-ציוני, בעלי ברית חשובים, שסבורים שהצעה קיצונית מדי, שהיא אפילו עלולה להקשות על המאבק לקבל רוב בציבור היהודי להפסקת הכיבוש ולשלום ישראלי-פלסטיני המבוסס על שתי מדינות. מבחינתם, עד שהסיסמה הסימטרית "שתי מדינות לשני עמים" התקבעה בתודעתם של רוב הישראלים כפיתרון הראוי לסכסוך, הנה אנחנו באים ומקשים על האנשים שהשתכנעו בנחיצות לסיים את הכיבוש ולהקים מדינה פלסטינית. אני חושב שפאדי שביטה כבר הסביר היום היטב, איך הסיסמה "שתי מדינות לשני עמים" משמשת כיום כסיסמה לאלה המנציחים את הכיבוש בחלקים מהגדה המערבית, ומדוע הסיסמה הזאת טומנת בחובה כיום איום בטרנספר כלפי האזרחים הפלסטיניים בישראל.

לעומת הערפול ביחס לשאלת אופייה הרצוי של מדינת ישראל, שגם חברים בשמאל שותפים לו, חברים שבדרך כלל מגלים ביטויים של התנגדות ללאומיות ורתיעה מזהויות תרבותיות ודתיות קיימות, לגישה השואפת למדינה יהודית-ערבית, לשאיפה לאומה דמוקרטית ודו-לאומית, יש דווקא יותר סיכוי להשיג תמיכה עמוקה גם בקרב רוב היהודים. זאת כיוון שאנחנו מכבדים מפורשות את הצורך הקיים בזהות יהודית-ישראלית ומבקשים להבטיח את התנאים להמשכיותה של זהות זו, תוך חילוצה מהמבצר שבו הציונות כלאה אותה. מצד שני, ההצעה לא מבקשת מחברינו הפלסטינים בגבולות הקו הירוק להקריב את זהותם ולא את זכויותיהם בתוך המדינה המשותפת וגם לא את המאבק על זכויות בני עמם בשטחים הכבושים וזכויות הפליטים.

אנחנו לא צריכים ולא יכולים להיות אנטי-לאומיים. לאומיות יכולה להיות משחררת ומדכאת. תלוי מי הם הכוחות המובילים עמים ותנועות לאומיות. המדוכאים זקוקים ללאומיות ולטיפוח הזהות הקולקטיבית כדי להתגבש מול כוחות המבקשים לפורר אותם, כדי לפתח ביניהם סולידריות, כדי להתעצם. אצל אלה שהם בו בזמן מדכאים ומדוכאים – וכאלה הם במידה זו או אחרת רוב הישראלים היהודים והיהודיות – הלאומיות יכולה לעבוד בשני הכיוונים, המדכא והמשחרר. זה תלוי בהקשר ובכוחות הפוליטיים המובילים. כך או כך, הלאומיות קיימת, היא מניעה ומארגנת אנשים. בואו לא נזלזל בה ולא נתכחש לה. בואו ניאבק על דמותה.

יחד עם ערך השותפות הדו-לאומית, עלינו לפתח את ערך הפטריוטיות כביטוי של מחויבות שלנו כלפי שני עמינו. בנושא הזה אני מבקש לצטט בגאווה את דבריו של ח"כ מוחמד ברכה, דברים אשר זכו להתקפות ארסיות במערכת הבחירות: מחויבותנו הפטריוטית היא כלפי שני עמינו. עלינו למצוא את ההזדמנויות והדרכים לחזור ולומר זאת לציבורים השונים שאנו פונים אליהם. מעבר לשאלה מהי עמדתו של מוחמד ברכה, אנו בתנועת התחברות-תראבוט צריכים לשאוף בטווח הארוך לבנות כאן אומה אזרחית, דמוקרטית, משותפת יהודית-ערבית, דו-לאומית, רב תרבותית ורב-קהילתית המשתלבת בקרב עמי האזור. אנחנו, גם היהודים וגם הערבים שבתוכנו, וגם מי שאינם יהודים ואינם ערבים, פטריוטים המחויבים לבני ובנות עמינו וקהילותינו.

מה כוללת הצעתנו למדינה דמוקרטית משותפת יהודית-ערבית?

פירוק כל המוסדות המפלים באופן שיטתי או ביטול מעמדם המיוחד במסגרת החוק ומוסדות המדינה, ובראשם הקרן הקיימת לישראל והסוכנות היהודית. ביטול כל דרכי ההפליה הקיימות בתקנונים, בנורמות מוסדיות, בוועדות ציבוריות, בהקצאת תקציבים, בניהול מכרזים ועוד. חלוקת קרקעות מחודשת, שוויונית יותר ומתקנת עוולות. שינוי מהותי במנהל מקרקעי ישראל, תוך מינוי דירקטורים ובעלי תפקידים גם מקרב פעילי ציבור ערביים. מתן אפשרות להשבת עקורים למקומות בהם לא הוקמו יישובים חדשים. הקצאת קרקעות לבנייה לזוגות צעירים ערבים ויהודים לפי קריטריונים שוויוניים. תכנון והקמה של עיר ערבית חדשה ושל עיר יהודית-ערבית המתוכננת מראש כעיר משותפת ושוויונית. שינוי תחומי השיפוט של מועצות אזוריות, לטובתם של יישובים ערביים צפופים וחסרי אזורי תעשייה ושל עיירות פיתוח החסרות במקורות הכנסה משמעותיים, תוך ביטול זכויות היתר של מספר מצומצם של יישובים מבוססים. הכרה מלאה ומעשית בשפה הערבית כשפה רשמית של ישראל. לימוד ערבית חובה בכל מערכת החינוך. שימוש בערבית בכל מוסדות המדינה. התניית זיכיונות שידור בהקדשת שליש מזמן השידור בכל אמצעי תקשורת לשפה הערבית, שפתם של בני ובנות המיעוט הלאומי וגם של רבים ורבות מקרב היהודים. שינוי חוקי ומנגנוני התכנון, הבנייה והפיתוח.

כל החוקים, התקנות, ההקצאות וההטבות המיועדות לפיתוח, קידום פעילות כלכלית, הקמת תשתיות וכדומה צריכות לעמוד בפני מבחן השוויון הלאומי, המבטיח כי אינם מיועדים להנצחת ההפלייה. בכל ועדה מחוזית או מקומית חייבים להיות מיוצגים בני ובנות שני העמים. איוש הוועדות ייעשה על ידי בעלי מקצוע רלבנטיים אך תוך הקפדה על מפתח פוליטי המשקף את כלל הציבור בכל מקום ובכל אזור. מערכות חינוך יהודיות-ערביות. כאמור לימוד שתי השפות חובה לכל התלמידים והתלמידות, עד לרמת בחינת הבגרות. בתי ספר יפעלו לקידומן של זהויות משותפות, יהודיות-ערביות. בחלק מהמקרים זה ייעשה על ידי חינוך מעורב ומשותף של ילדים וילדות יהודים וערבים. במקרים אחרים בתי ספר חד-לאומיים יעודדו לימוד ומפגשים עם בני ובנות הלאום השני, יטפחו את לימוד השפה והתרבות של העם השני. יינתנו תמריצים לקידום תוכניות לימוד שבמרכזן הוויות תרבותיות משותפות יהודיות-ערביות, הן מתוך המורשות התרבותיות של היהודים בארצות ערביות והן מתוך הוויית המפגש ועירוב התרבויות בארץ. שינוי חוקי ההגירה, חוק שיבה לצד חוק השבות ושכתובם באופן מאוזן. מדינה רשאית להגביל ולנהל מדיניות הגירה אליה. לגיטימי לחלוטין שהמדינה היהודית-ערבית תרצה לשמור על יחסים מיוחדים עם יהודים ויהודיות ברחבי העולם ולהעניק להם תנאי הגירה מועדפים למדינה, מתוך רגישות לרדיפות העבר מהן סבלו היהודים ולקיומה הנמשך של אנטישמיות, בנוסף לזיקה התרבותית, הדתית ולעתים המשפחתית הקיימת בין יהודים רבים לבין ישראל. אבל הלגיטימיות של קיומו של חוק שבות או של חוקי הגירה המעדיפים יהודים יכולה להיות לגיטימית, רק אם קיים לצידה חוק המבטיח את זכותם של פלסטינים ופלסטיניות וצאצאיהם לשוב לתוך תחומי המדינה באותם תנאים לפחות. במלים אחרות, העדפת יהודים בחוקי הגירה מחייבת העדפה מקבילה של פלסטינים. תוספת לסמלים הקיימים. סמלי המדינה הקיימים יקרים לליבם של הרוב המכריע של האזרחים והאזרחיות היהודים. על כן, אין מקום להצעות לביטול או לשינוי דרסטי של סמלים. כדי להשיג את השוויון הבסיסי הדרוש, כדי לסמן דו-לאומיות סמלית שתאותת למיעוט הלאומי הפלסטיני שזו גם מדינתו, יש להוסיף סמלים שיבטאו זאת לסמלי המדינה הקיימים, כך שבסופו של מהלך יהיו לנו סמלים יהודים וערבים ויהודים-ערבים. שינוי עקרוני וקונצפטואלי – מסע לעבר אומה אזרחית-דמוקרטית, יהודית וערבית ורב-תרבותית. זה אמור להיות היעד, הכיוון אליו עלינו לצעוד, אליו עלינו לחנך. במציאות הנוכחית זה עלול להישמע הזוי, מרוחק, אוטופי. יש סיסמה אחת של הציונים שאנחנו יכולים בשקט לאמץ: "אם תרצו אין זו אגדה". אנחנו צריכים יעד חיובי, ולא רק טענות צודקות כנגד הסדר הקיים. היעד שלנו איננו היעד היחיד. הוא לא כולל את מלוא האידיאלים החברתיים שלנו. הוא איננו אוטופי ואיננו מושלם. אבל הוא בגדר חזון אלטרנטיבי לקיום הציוני הגוזר עלינו, על שני עמינו, מלחמה אינסופית. היעד שלנו הוא אומה אחת, אומה המורכבת משני עמים, אומה יהודית וערבית, אומה גם יהודית-ערבית, וגם דמוקרטית וצודקת כלפי מי שאינם יהודים ואינם ערבים. אומה שיש בה מקום לחירויות הפרט וגם לחירויות הקולקטיבים התרבותיים שבתוכה לממש את עצמם כקהילות תרבותיות.

מה לא כוללת הצעתנו?

איננו מעוניינים בפיצול הייצוג הפוליטי על בסיס לאומי; איננו מעוניינים בפוליטיקה מופרדת.הפרדה פוליטית רק תחריף מתחים ודעות קדומות, תחזק את הכוחות הבדלניים והעוינים בכל חברה. לכן אנחנו לא מדברים על שני פרלמנטים וגם לא על חלוקת מוסדות או כוח פוליטי על בסיס לאומי. איננו תומכים במדינה אחת מהים עד הירדן. במציאות הנוכחית של הסכסוך הלאומי ושל תהליכי ההתנחלות, תמיכה במדינה אחת משמעה מתן הכשר להתנחלויות, השלמה איתן וסיוע לממשלה ישראלית המעוניינת להמשיך ולקדם את תהליכי ההכנעה של התנועה הלאומית הפלסטינית בשטחים הכבושים. חובה עלינו לסיים את הכיבוש ולעמוד בעקשנות על פיתרון שלום המבוסס על גבול מדיני בקו הירוק. אין לנו התנגדות עקרונית למדינה אחת בעתיד הרחוק יותר – זה יהיה תלוי ברצונם הטוב של העמים בבוא העת. תנאי מוקדם לכך הוא סיום הכיבוש. כרגע אנחנו מתייחסים לאופייה של המדינה בגבולות הקו הירוק, מקום אותו חולקים שני העמים, רוב יהודי-ישראלי ומיעוט ערבי-פלסטיני. איננו רוצים להגדיר עבור האנשים מהי זהותם ומה צריכה להיות "זהותם הנכונה". אין מקום להקפאת זהויות ולרישום זהות. הזהויות הן נזילות, מורכבות ואל לשלטון לנסות למשטר אותן. שום זכות לא תנבע לאזרח בשל זהותו, חוץ מהזכות של קולקטיבים בעלי זהות משותפת לקיים את עצמם. הדאגה הלגיטימית לאינטרסים הלאומיים היהודיים והערביים תהיה תמיד מוגבלת על ידי זכויות האזרח הדמוקרטיות. אין לפגוע בזכויות אזרח כלשהן בשם אותם אינטרסים לאומיים. אין מקום לכפייה תרבותית מצדן של אליטות מסורתיות, מודרניות-משכילות או דתיות. איננו מכירים ברבנים מוסמכים, כוהני שבט חילוניים או לא, המתיימרים להגדיר עבור יתר בני ובנות עמם מהי יהדות או מהי ערביות. חשוב לכן לטפח סובלנות רב-תרבותית, שיש בה מקום לביטויים החוצים את הזהויות הלאומיות, המערבבים והמאמצים מתרבויות אחרות בנות האזור ומרחבי העולם כולו. רב-תרבותיות חייבת להבטיח את זכויותיהם של ציבורים גדולים הקיימים בישראל, כמו דוברי ודוברות הרוסית, דוברי ודוברות שפות אחרות, בני ובנות דתות שונות וכדומה. אין מקום לטיפוח זהויות סגורות ונוקשות ולדיכוי הסוטים מהן. על המדינה להעמיד לרשותם של מיעוטים ושל יחידים ויחידות בתוך שני העמים את היכולת לחצות גבולות של זהות ולקיים התנהגות חופשית מבלי להיות נתונים להפחדה ודיכוי. חשוב להגן על זוגות מעורבים, על בני ובנות הזוגות המעורבים, ועל מי שבחרו לחיות בשונה מהנורמות התרבותיות ואו הדתיות הנהוגות בקרב בני עמם, עדתם או קהילתם.

יש שיגיבו בהתרסה: "אז מה?, אתם מציעים מדינה יהודית-ערבית בצד אחד הקו הירוק ומדינה פלסטינית-ערבית בצד השני?"
לא, לא בדיוק. אנחנו תנועה פוליטית של אזרחים ישראלים ולכן הצעותינו נוגעות בעיקר לאופייה של המדינה שלנו, בלי קשר לאופיין של מדינות אחרות. לטובתנו, לטובת בני ובנות שני עמינו החיים יחד בצד הזה של הקו הירוק ניסחנו את הצעותינו לדו-לאומיות יהודית-ערבית.

עם זאת, איננו יכולים להתעלם מהצורך לפתור את הסכסוך הלאומי ולסיים את העידן הקולוניאלי בכל חלקי הארץ. בהקשר הזה נראה לנו חשוב מאוד לפרק את כל ההתנחלויות בגדה המערבית ולהקים שם מדינה פלסטינית עצמאית, שבירתה במזרח ירושלים, המקיימת יחסי שלום עם ישראל. אבל בניגוד לתעמולת הימין – זו לא צריכה, לא חייבת, להיות מדינה פלסטינית נטולת יהודים. כחלק מהסדרי שיבת הפליטים והעקורים ותיקון עוולות היסטוריים יש בהחלט צורך לדאוג לזכות השיבה והזכות לרכוש של יהודים והיהודיות אשר נעקרו משטחי הגדה המערבית ומזרח ירושלים במהלך שנות הסכסוך הלאומי. כוונתנו להבחין בפירוש בין העקורים וצאצאיהם – ברובם בני ובנות שכבות עממיות בתוך החברה הישראלית – לבין ארגוני נישול ומתנחלים, אשר תוך שימוש בשמם משתלטים על רכוש ומרחב בעשורים האחרונים. כמו כן, כחלק מהסדרי השלום וטיפוח היחסים ההדדיים, יהיה חשוב שהמדינה הפלסטינית תבטיח את הגישה של יהודים למקומות פולחן בתחומה ושיתקיים הסדר לשמירה הדדית על מבני קודש, על ערכי תרבות של שני העמים, שלושת הדתות הגדולות והתרבויות והעדות הרבות הקיימות משני צידי הקו הירוק. בסופו של דבר, לאחר השלמת תהליכים מדיניים ואם יחסי השלום בין שתי המדינות על גבול הקו הירוק יתפתחו יפה, הגבולות גם יהיו פתוחים וחיים יהודיים וערביים, ויהודיים-ערביים, יוכלו להתקיים ולפרוח בכל חלקי הארץ בתנאי שוויון ושותפות.

חררדו לייבנר, תראבוט – התחברות

3 תגובות בנושא “דו-לאומיות יהודית-ערבית: עקרון מתבקש וחזון | חררדו לייבנר

  1. למשל

    גם אז הייתה קורה לזה התנחלות

    כנראה – שהכל אבל הכל אגנדה פוליטית וזה הכל

    שום ערכים שום אמת

    אני חושב כך – אז זה תמיד כך

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s