אני רוצה להמליץ בחום על כתב-העת"נפץ" 11. הנה שתי טעימות מתוך הגיליון:

אני רוצה להמליץ בחום על כתב-העת"נפץ" 11. הנה שתי טעימות מתוך הגיליון:

 

אמיר מנשהוף / עַל מָה שֶׁקָּרָה 

 

 

יֵשׁ שֶׁשָּׁמַיִם מַאֲדִימִים

יֵשׁ שֶׁדַּרְדָּרִים מַסְגִּילִים לְעֵינֶיהָ

כֵּן אֲדוֹנִי אֲנִי יוֹדֵעַ

יַלְדָּה מִתְאַבֶּדֶת יֵשׁ לְךָ כְּלוֹמַר אֵין

רָאִיתִי אֲפִלּוּ אֲנִי הִסְתַּכַּלְתִּי

שֶׁרֹאשָׁהּ מְפֹרָק וּבְכָל אֹפֶן הִיא אֵינָהּבַּחַיִּים

אֵיךְ זֶה קָרָה גַּם אֲנִי לֹא יוֹדֵעַ

רַק תֵּדַע שָׁאַלְתִּי קַבָּ"ן

הוּא סֶרֶן וְדוֹקְטוֹרוְאָמַר שֶׁקָּשֶׁה לָדַעַת

אוֹ שֶׁאִי אֶפְשָׁר

פֹּה הַמַּדָּע נִגְמָר

כֵּן מִסְתַּבֵּר גַּם אֲנִי לֹא תֵּאַרְתִּי

שֶׁמַּדָּע מִסְתַּיֵּם

וְגַם מִסְתַּיְּמִים הַנָּכוֹןוְהַטָּעוּת

וְזֶה קָרָה הִיא נֶעֶשְׂתָה

מַשֶּׁהוּ אַחֵר

מַשֶּׁהוּ

אֵיךְ לְתָאֵר

הָזוּי

זֶה קָרָה בְּהַפְתָּעָהזֶה הִתְהַפֵּךְ אֶצְלָהּ

אוֹ הִיא הִתְהַפְּכָה

אוּלַי זֶה תַּהֲלִיךְ כְּלוֹמַר קָשֶׁה הַיּוֹם

לָשִׂים אֶת הָאֶצְבַּע

הַיַּלְדָּה רָאֲתָה לֹעוֹת בְּטַבּוּרִים

יֵשׁ לֹעוֹת נְשָׁקִים

וְאָמְרָהיְצוּרִים

וְכָל מִינֵי דְּבָרִים

גַּם לִי אֲדוֹנִי

קָשֶׁה לְהַאֲמִין

וְלֹא מַמָּשׁ יָדוּעַ

מָה עָשְׂתָה בַּצְּרִיף

כְּלוֹמַר מָה קָרָה אֲנִי לֹא יוֹדֵעַ

אוּלַי יֵשׁ לוֹמַר שֶׁנּוֹרְתָה

זֶה אֵרוּעַ בִּבְדִיקָה

הָיָה יוֹם חַם אַתָּה זוֹכֵר

כֻּלָּם הָיוּ בַּמִּשְׂרָדִים

כָּל כָּךְ הַרְבֵּה שָׁכַחְתִּי

כָּל כָּךְ הַרְבֵּה אֶשְׁכַּח

רַק רָצִיתִי לְסַפֵּרשֶׁפַּעַםבְּיוֹםאַחֵר

כְּשֶׁהָיְתָה שׁוֹנָה אוֹ כְּשֶׁעֲדַיִן לֹא

הִיא יָשְׁבָה מוּלִי וְדִבְּרָה עַל סֶרֶט

אוֹ סֵפֶר

אֲנִי לֹא זוֹכֵר

רַק שֶׁהִבִּיטָה בִּי וְאָמְרָה

הָיָה שָׁם מִדְבָּר וַאֲנִי אוֹהֶבֶת מִדְבָּר

זֶה הָיָה גִּלּוּי לֵב פִּתְאוֹמִי

כָּךְ הִיא

הֵאִירָה בֵּינֵינוּ אוֹר חָדָשׁ

אוֹר מִדְבָּר כַּמּוּבָן

צָהֹב

שֶׁחָלַף

וַעֲדַיִן גַּם הַיּוֹם אֲנִי זוֹכֵר

אֶת הַדָּבָר הָאַחֵר

עַל הַחַיֶּלֶת שֶׁלִּי

שֶׁהָיִיתִי יָכֹל

לְהִתְאַהֵב בָּהּ

אֲדוֹנִי אֲנִי מַנִּיחַשֶׁיּוֹתֵרלֹא נְדַבֵּר

אֲנִי לֹא רוֹצֶה לְאַחֵל לְךָ

וְלֹא לְהַסְבִּיר מָה יַעֲשׂוּ אִתְּךָאַחַר כָּךְ

אֲנִי לֹא מֵבִיןאֶת הַהֲלִיכִים

לוֹמַר אֶת הָאֱמֶת

 

 

 

ליאת שי / AHAVA

 

 

"רק תהיה עדין, בסדר?" אני מבקשת בקול קצת צרוד, "זאת הפעם הראשונה שלי וכל זה", אני לא בדיוק יודעת איך לנסח את המשפט בלי להישמע פתטית. הוא מנסה להוריד ממני את החולצה והגוף שלי מתכווץ בשביל שהפעולה תהיה יותר נוחה. הוא מוריד אותה ומקפל במין התחשבות ורכות. אני מתלבטת מה לעשות עם הידיים ובסוף מחליטה לשים אותן עליו, הוא מוריד אותי ממנו בשביל לפשוט את חולצתו. עכשיו, כשהגב שלו חשוף, אני מרגישה פחות בנוח להיות שם ומחליטה לשים את הידיים על החזה שלי. "חמודה, מה יש להסתיר?" הוא שואל והשפתיים שלו מחייכות אליי. העיניים שלו בודקות כל הזמן שאף אחד לא מגיע. הוא מוריד את הידיים שלי מהחזה ושם אותן על העיניים. חושך.

 

"עוד תמונה!" צועק הצלם, "הכלה עם האמא!" הוא צוחק צחוק קולני. לאף אחד לא ברור למה, אבל כולם מצטרפים. הברמן נכנס באמצע עם מגש עמוס וודקה–רד–בול. "לא חבל?" נוזף הצלם במלצר שהפריע לתמונה, והוא רק משיב לו חיוך מתנצל ועובר הלאה. שולחן של נשים בגיל העמידה מתרגשות כשהוא מתקרב אליהן. אחת מהן מציעה לו להצטרף. שוב הוא שולח את אותו חיוך מבויש. הוא לא לובש חולצה, רק פפיון שחור עשוי מסטן. "את יכולה להיות אמא שלו!" מצחקקת אחת החברות. המלצר עוזב את השולחן והן מגחכות בבושה של בנות חמש–עשרה.

 

אני מרגישה את הידיים שלו מתעסקות עם הסוגר של החזייה שלי. הידיים שלו קרות וזה עושה לי צמרמורת. אני מקווה שהוא יצליח לפתוח אותה כבר, זה נראה לי קצת טפשי, כי אני יכולה לעשות את זה לבד תוך רגע. "אני מורידה את הידיים", אני אומרת לו ופותחת עיניים. הוא כבר הספיק לקפל את המכנסיים שלו באותה קפדנות לצד החולצה שלי. "אנחנו יכולים להתנשק?" אני שוב מנסה להשמע כמה שפחות ילדה, ושוב זה לא הולך לי. הוא מחייך ומנשק לי את האף ואז את החזה. "זה נעים לך, מתוקה?" לא ממש, אבל אני אומרת שכן. הוא שומע צעדים ונבהל, מתקדם לכיוון השיחים ומציץ. אני שוכבת שם, קצת ערומה וקצת קר לי.

 

רוב האורחים כבר שיכורים לגמרי. אחד מהם, חבר של הדוד מצד האבא של החתן, עומד על שולחן ומתחיל לשיר בקול את "שיר אהובת הספן". לאורחים האחרים זה לא מפריע, המחזה הזה משעשע אותם. בסופו של השיר הוא חוזר למקומו וכולם מוחאים כפיים. הדי ג'יי ממשיך לנגן את החדש של ביונסה.

 

הוא חוזר אליי. זו הייתה רק חתולה. עכשיו היא מתקרבת אלינו ומתבוננת במבט מלא ציפייה. "אני רוצה אותך", הוא אומר והתנועות שלו נעשות יותר אגרסיביות, הוא פותח את הרוכסן של המכנסיים שלי ומפשיל לי אותם ואת התחתונים, אבל לא ממש מוריד, רק קצת. הוא מתקרב אליי, מחזיק את איבר המין שלו ביד אחת ומגרש את החתולה עם היד השנייה. אני לא יודעת אם אני צריכה להיות פה. "זה היום המאושר בחיי", הוא אומר כשהוא חודר אליי, ואני תוהה, אם זה בגלל שהוא שוכב איתי או בגלל שהוא מתחתן.

 

איש לא נראה מוטרד מחסרונו של החתן, גם לא הכלה, שעסוקה בהעברת הצ'קים מהמריצה בסגנון כפרי אל תוך שקית אטומה. אמא שלה עוזרת ותוך כדי תוהה מי מביא צ'קים במעטפה מבוילת. הכלה מנסה להסביר לה שעל הבול יש ציור של זוג יונים ושזה סמלי וכל זה. האמא מסתכלת במעטפה עוד רגע אחד וזורקת אותה אל תוך השקית. האבא של החתן, עגלגל ומעונב, עומד שקט בצד. כל האורות הצבעוניים באולם גורמים לו לפחד מהתקף אפילפסיה. הוא יוצא לשאוף אוויר.

 

אם היא הייתה יודעת שאני כאן, היא הייתה הורגת אותי, אני בטוחה. היא פגשה אותי כמה פעמים, בשיעורים הבודדים שאני באתי אליו. במבחן הוצאתי שישים וארבע. הוא גוהר מעליי ונאנח. לי כואב ואני מנסה להפסיק אותו מפעם לפעם. "תרגעי, מאמי, אם לא תשתחררי לא נוכל להנות", הוא אומר. הגעתי אליו דרך מודעה בעיתון. את השיעורים הפרטיים הוא נתן כדי לממן את טבעת הנישואים שלה. היא הייתה הורגת אותי אם היא הייתה יודעת. הוא נאנח בקצב יותר מהיר. אני יודעת שאני אמורה להרגיש את ההרגשה של חיבור, של מישהו בתוכי, אבל אני לא מצליחה, כל מה שאני מרגישה זה הכאב. צעדים. הוא נבהל ויוצא ממני. הקלה. אני סוגרת את הרוכסן ומחליטה להסתלק משם. אני לא יודעת מה אני אספר לחברות, שכל כך התלהבו מזה שהוא רוצה לשכב איתי, אבל אני הולכת. הרעש של הצעדים מתגבר, זה בהחלט צעדים. "שיט!" הוא אומר בטון עצבני. הוא לובש מכנסיים ומחפש את החולצה שלו על האדמה. איש קצת שמנמן נעמד מולו. "…אבא", הוא מגחך וקם במבוכה. הוא מצא את החולצה ועכשיו הוא עומד ולא בדיוק יודע מה לעשות איתה, אני מסמיקה כשהאיש השמנמן סורק את הגוף שלי בעיניו. "שלך?" הוא שואל בלי להסיר את המבט ממני. "קצת", מחייך מי שהיה לפני רגע בתוכי. "שיהיה במזל", אומר השמנמן וצוחק. גם הוא מצטרף לצחוק.

 

 

באולם מהדהדים צלילים של טראנס. הבאס דופק בראש ביחד עם הוודקה וכולם רוקדים, מישהי ברחבה מעבירה ג'וינט, הכלה לוקחת כמה שאכטות ומעבירה הלאה. "מטורף", אומר מישהו ומוריד חולצה, מרוב שחם.

 

אני רוצה ללכת, אני כבר החלטתי ללכת, אני ממש קרובה ללכת.

אני נשארת.

אנחנו מזדיינים שוב. הוא מציע לי סיגריה. "זו הראשונה שלי", אני אומרת לו ומחייכת כשאני מוציאה אותה מהחפיסה. הוא מחייך אליי בחזרה. "שיהיה במזל".

 

למשלוח טקסטים אתם מוזמנים לפנות לכתובת susitasoul@gmail.com

תינתן עדיפות לפרסום מחברים בלתי מוכרים.

המעוניינים לקבל את גיליונות "נפץ" לביתם ישלחו כתובת מגורים אל כתובת הדוא"ל המופיעה מעלה.

ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן

אודות Mati Shemoelof

משורר, עורך וסופר. A Writer
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, עם התגים . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על אני רוצה להמליץ בחום על כתב-העת"נפץ" 11. הנה שתי טעימות מתוך הגיליון:

  1. חוה הגיב:

    על מה החום בהמלצה?

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s