מיהם האויב והידיד של כתב העת "בינתיים"

בינתיים, כתב עת לספרות צעירה עיצוב ואיור: רוני גרבורג
בינתיים, כתב עת לספרות צעירה עיצוב ואיור: רוני גרבורג

כתב-העת הירושלמי לא נכנע לאירוניה המאפיינת לא מעט מהיצירה התל-אביבית, והוא מחיל פריזמה רומנטית על יצירתו. אך זו רומנטיקה תלושה וחסרת אחיזה במציאות החברתית וקרעיה ניכרים בטקסט. כקוראים, אנו נדרשים לייצר הקשר רחב ברמות שונות לטקסט.

את כתב העת מלווה אמן בשם שגיא אשין, אך משום חסרה התייחסות נאותה ליצירות האמנותיות הנכללות בגליון, ולכן אין להן שמות ולא נמסר באיזה חומרים השתמש האמן. העטיפה של כתב העת שנוצרה על ידי רוני גרבורג היא מעין קולאז' קיטשי, רומנטי, קודר, שמייצר אמירה קשה מבעד לחומרים מודבקים על רקע כחול/סגול וחום. הכחול/סגול מרמז לנו על הדיון הלא מודע עם הלאומי והדרך בה היא כלואה בתוך רומנטיקה לא אחידה. הספק אישה ספק סירנה אשר קבורה מתחת לעצים (העומדים במרכז היצירה) היא מחשבה אירופית הנודדת לתוך המחשבה התרבותית בישראל.

מי היא? מהם מסמניה? צריך לקרוא את כתב-העת בכדי להבין יותר על התשוקה הזו. אחת התשובות שאפשר להביא כבר בתחילת רשימה היא מעין יציאה נגד הפולחן לאדמה. שהרי הציונות המעשית של אוסישקין שהניחה את  האחיזה ב"אדמה" במרכזה כסוג של פטישיזם "ניצחה" בתוך המחנה הרעיוני הציוני. המשכה של תפיסה זו הביאה את חוק נפקדים, נוכחים, והשתלטות על אדמות הפלסטינים בתוך ישראל משנת 48 ואילך. בו בזמן הקריאה בעטיפה מספרת לנו איך עורכי "בינתיים" מבקשים להישאר בגבולות הרומנטיקה הקרועה הזו ולא לפרוץ למסגרת אחרת.

באחרית דבר שנמצאת דווקא בפתחו של כתב העת הירושלמי כותבים העורכים והעורכות: "נוכח המציאות הפוליטית בשנה האחרונה, נאבקנו לא פעם. שאלנו אם אין עלינו חובה לכלול בגיליון את המציאות הזו שנעדרה, לבסוף בחרנו ללכת בדרכנו – לתת במה ליצירות שנגעו, ולמציאות שעולה מתוכן, גם אם היא חלקית".
לכאורה, זהו פתח דבר מאוד מודע לעצמו ולפרויקט הבלתי ממומש של מענה ספרותי פוליטי עכשווי לאותה מציאות מדומיינת. בפועל, מתגנבת ההנחה כי ישנו קול מרכזי אשר מתווה את המהלך למרות ביטולו בפתח הדבר: "הידיעה שאת הקול הזה, המרכזי, לא קבענו מראש ולא ניסינו להכתיב, היא במידה מסוימת מרגיעה. לא מתוך התחמקות, אלא מתוך תחושה עמוקה ששם הדיוק, שזה מה שבאנו לעשות וזה מה שעשינו. אנחנו מקווים." (עמ' 5)

הקול המרכזי דווקא נמצא בהכחשתו. השאלה מהו מכיל. מהו הפוליטי. ואם הוא קיים מדוע צריך להכחיש את קיומו. מה הוא מכיל. מי ממשטר את האפשרות לדובב את הפוליטי ביצירה. ואם להשתמש במונחיו של שמידט – מיהו האוייב ומי הוא הידיד של כתב העת "בינתיים".

חסר דיאלוג

מתוך כתב העת בינתיים איור: שגיא אשין
מתוך כתב העת בינתיים איור: שגיא אשין

לא מעט נתקלתי בביקורות על כתבי עת שחסרו את הממד האמנותי או שדחקו אותו לשולי המפגש. אנסה להתחקות אחר כמה נגיעות בין היצירות ובין השירים או הסיפורים דווקא כדי לטעום מתוך הנרטיב האמנותי והתרבותי של "בינתיים".

את כתב-העת, כאמור, מלווה האמן שגיא אשין. רוב היצירות בתוך כתב-העת מגלמות דמות יחידה שאנו מביטים עליה. היצירות נטולות אפשרות לדיאלוג. היצירות של אשין הן חסרות שם. ומתכתבות בכל דף עם יצירה ספרותית אחרת. ביצירה הראשונה ישנו יחס של מבט בין אדם לבין בניין עם מרפסת, כמעין מבט צפייה תיאולוגית אל הנשגב (עמ' 16). יצירה זו נעמדת אל מול הרשימה "כיכר השוק ריקה" של יעד בירן (עמודים 13-17).

הנשגבות הקומיקסאית של המבט בין העין ובין המרפסת המעוגלת מעלה שאלות לגבי העבר התיאולוגי ביחס שבין הפנים לבין המעשה ידי האדם המיתי. העמודים הדוריים שמחזיקים את המבנה מערערים דווקא את האפשרות שאנו מביטים ביצירה "יהודית" לאומית. יצירה זו די מהדהדת אל תוך הסיפור "כיכר השוק ריקה" של יעד בירן.
הסיפור מרוקן את הירושלמיות מהמבט התיירותי שלה באחר נקודת אחיזה תיאולוגית: "אולי זה פשוט ערב שבת והעמדת הפנים של צהרי שישי לא עובדת עוד כעת. במקום לכה דודי ושלום עליכם מלאכי השרת וקידוש וחלות ומפה לבנה ואשת חיל. מונח כאן על שולחן הכתיבה שלי חלל ריק שאי אפשר לפצות עליו בשום סדר מלאכותי." (עמ' 17) גם הסדר המלאכותי וגם הסדר האורגאני היהודי לא מספקים את המקום המבוקש ובירן נשאר בתווך. הוא חושף את המדומיינות במחשבה היהודית ולכן נשאר בתוך מעשה הכתיבה כפיצוי על כך.

התנגדות לבינארי

היצירה שלפני האחרונה בכתב העת מעמידה בצד שמאל שלה רישום של אדם חסון החושף בחיוכו שיניים לבנות (עמ' 91). על האדם יש כמה חריטות עפרון. האדם עומד בין שמים אפורים לבין אדמה עמוסה. הניגוד בין החיוך המרוצה לבין המציאות המטשטשת בין גופו לבין הנוף – כולה מביעה התנגדות. צעקה. יצירה זו מופיעה לאחר התרגום של שרון אס לפואמה "מלחמתו של וצלב ניז'ינסקי" מאת פרנק בידרט. שלושים עמודים (כמעט שליש מתוך כתב העת) מקבלת הפואמה, אשר במרכזה עומדת התמה של שיגעון. הפואמה, לפי המתרגמת, היא היצירה הראשונה של פרנק בידרט הרואה אור בעברית.

הגיבור והקול המרכזי של הפואמה הוא רקדן הבלט והכוריאוגרף וצלב ניז'נסקי, הנחשב בעיני רבים לגדול רקדני הבלט במאה העשרים ולאבי המחול המודרני. "ב-1919, במשך שישה שבועות, ניז'ינסקי, בן ה-29, כותב יומן שהוא אולי העדות היחידה שיש לנו מעטו של אמן גדול על קריסתו הנפשית (עמ' 60). היצירה של אשין מתכתבת עם היצירה של בידרט, אך שתיהן מביעות קול אתי מבלי להידרש למחשבה על מקומן בתוך החברה בישראל. מיהו האדם הלבן שחרטו על פניו בכוח, ומיהו זה שחווה תהליך של איבוד השפיות.

כאן אולי טמונה היכולת של האמנות לעקוף את התרוקנות הפוליטי. אם פתחתי ברשימה זו בתהייה על הרומנטיקה של העטיפה, הרי שחלק מהיצירות עונות בתשובה כיצד אפשר לייצר ההתנגדות לבינאריות של קודש וחול בתוך ירושלים כחלל מדומיין חברתי. והן גם ממזגות את הפחד משיגעון הנודד מאירופה אל תוך הדימויים המעצבים דור ותרבות צעירה. בסיכומו של דבר, קוראי כתב העת חסרים מבט מודע שיאסוף בחזרה את הפוליטי לתוך היצירות ויעמיד דעה חברתית אסרטיבית וברורה.

בינתיים; כתב עת לספרות חדשה, עורכים: מורן בנית, אלעד מרגל, אדם רון בלומנטל, נעם גל, דני הקר. עיצוב גרפי ואיור שער: רוני גרבורג. אמן מלווה: שגיא אשין, גיליון 3, מאי 2009, 96 עמודים, לא צויין מחיר beintaim@gmail.com

פורסם ב-NRG תרבות, 1.7.2009

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s