הדיאלקטיקה בעיצוב דמות האב בשתי יצירות של רונית מטלון

800px-in_the_restaurant_by_ruth_zarfati

By חגית שטרנשוס עמרם (Own work) [CC BY-SA 3.0 (http://creativecommons.org/licenses/by-sa/3.0)%5D, via Wikimedia Commons

טענת המאמר [i] עומדת על כך כי רונית מטלון דוחה את המושגים ההגמוניים, ומעצבת ניסיון ספרותי אוונגרדי שהוא בו בזמן בריא ונואש בכדי לייצר שיח חדש, אשר לא נכנע לבינאריזם המקומי. אשתמש בנקודות הפתיחה של הסיפור והמאמר בכדי לבדוק כיצד מתגָלה לנו דמות האב בחלוף עשור ביצירתה של מטלון. אטען כי הבדיוני – רומאן לבני הנוער וגם הביוגראפי – המאמר על פליקס מטלון וז'קלין כהנוב הם הבניות של הפנטזמתי.

הסופרת רונית מטלון ביססה לראשונה את עיצוב דמות האב ברומאן לבני נוער סיפור שמתחיל בלוויה של נחש באמצעות העמדת דמותו של מסיֶה רובר האב (מטלון, 1989).[ii] לאחר כעשור כתבה מטלון את המאמר "ז'קלין כהנוב ופליקס מטלון: שתי פרספקטיבות, קולות מטרימים", כחלק מ"נקודות מבט מזרחיות על חברה ותרבות בישראל" – כנס שהתקיים בדצמבר 1999 במכון ון ליר בירושלים. המאמר פורסם גם כחלק מהספר פורץ הדרך מזרחים בישראל.[iii] המאמר גילה את היחס של מטלון אל אביה ופעילותו הפוליטית בפרט והיווה מעין חשיפה של הכוחות הפועלים בתוך עולם המחשבה והיצירה שלה בכלל ואלו כללו גם את יצירתה הפורה של הסופרת והמסאית ז'קלין כהנוב. איננו מדברים, אם כך, רק על המהלך הספרותי שנע בין עשור אחד למשנהו ביצירה הספרותית החשובה של רונית מטלון (בתקופה שנעה בין פרסום הרומן לבני הנוער ב1989, ועד לפרסום המאמר ב1999; 2002; 2005). אלא מדובר גם במהלך חברתי, תרבותי, אתני ופוליטי רחב-יריעה שהתרחש בחברה בישראל. מהלך שבו הדיבור על המזרחיות כקטגוריה קיבל נוכחות, ניראוּת ולגיטימציה ציבורית.

חומרים ספרותיים מסוימים השתנו, הוספו או הושמטו במעבר שבין היצירה של הרומן לבני הנוער סיפור שמתחיל בלוויה של נחש לבין פרסום המאמר "ז'קלין כהנוב ופליקס מטלון: שתי פרספקטיבות, קולות מטרימים". קצת לפני פרסום הרומאן לבני נוער, בשנת 1988, פרסמה רונית מטלון את המאמר "עמדה כלפי ביוגרפיה" בכתב העת "פוליטיקה" ורשימה זו התפרסמה מאוחר יותר גם בספרה קְרוא וכְתוב (מטלון, 2001: 13-20). רשימה זו החלה את הפרץ הביוגראפי שהתגבר לכדי כתיבת המאמר מאוחר יותר. רגע נוסף שהיווה נקודת משקל במעבר אל הביוגרפי, תוך כדי שמירה על הממד בדיוני התרחש בסיפור הקצר "חתונה במספרה" שפורסם בשנת 1992 באסופת הסיפורים זרים בבית (מטלון, 1992: 125-136). הרשימה והסיפור הללו יעשירו את הידע שלנו במעבר בין שני הטקסטים הנידונים במאמרי. אך החלטתי שלא להציב אותם כנקודות עומק נרטיביות שמהן אוכל לקרוא את המהלך הדיאלקטי בשינוי עיצוב דמות האב וזאת משום שהן לא נקודות קצה, אלא רק נקודות מעבר במהלך הספרותי, תרבותי ופוליטי כולל של רונית מטלון. חשוב לי לציין כי עיצוב דמות האב מהווה רק פרט קטן, בתוך מכלול של מרכיבים שנצטרך לבדוק במעבר בין שתי היצירות הללו ועבודה זו תקרא למהלך פרשני רחב שכזה. כמו כן, אני מודע לכך, כי תלישת הפתיחות מתוך ספר כולו יכולה אולי לשנות במקצת את נקודות הציון הללו בהקשרן הכולל.

כאמור אשתמש בנקודות הפתיחה של הסיפור והמאמר בכדי לבדוק כיצד מתגָלה לנו דמות האב בחלוף עשור ביצירתה של מטלון. בתהלוכה ל"חגיגת" ההלוויה של הנחש השחור אנו מתוודעים בפעם הראשונה לדמותו של מסיֶה רובר מפי המספרת הכל-יודעת :

בראש העדה הגדולה הזאת צעדו, כאמור, בנימין, גיבור היום, ניסים ומסיֶה רובר, אביהם של מרגלית ובנימין, שלבש לכבוד המעמד חליפת שבת עשויה פסים פסים והיה עסוק בחיבור הנאום שיישא על קברו של הנחש. "מסיֶה רובר זה וגם בנו, אפילו כשהם הולכים לישון, הם מחכים לתשואות הקהל. הרי מהלוויה הטיפשית הזאת התחילו כל הצרות," אומרת מאדם ראשל. (מטלון,  1989: 14-15).

במאמר "ז'קלין כהנוב ופליקס מטלון: שתי פרספקטיבות, קולות מטרימים" אנו עורכים היכרות עם דמות האב לראשונה במילים אלו מפי דוברת המזוהה לכאורה עם רונית מטלון עצמה:

הלכתי להתייעץ בעניין הזה עם אבא שלי, פליקס מטלון, פעיל וותיק מטעם עצמו למען העניין המזרחי. הוא מתגורר בשנים האחרונות בדיור מוגן לקשיש בשכונת התקווה, תרומת הפרוייקט לשיקום השכונות במקום ויש לו שיג ושיח ישיר עם התורמים האמריקאים: מונע על ידי חשד עמוק כלפי כל מה שהוא נציג הממסד הישראלי (חברת עזרא וביצרון המתחזקת את המקום, עובדות סוציאליות, או עובדי רווחה של עירית תל אביב) הוא מזדרז וכותב לאמריקה בכל עניין ועניין, פורש את הליקויים.

הוא, על כל פנים, אהב מאוד את העניין הזה של המייפלאור. דקות ארוכות בחנתי את הפנים הצנומות הנוהרות שלו עם העווית המעונה קצת של השפתיים וחשבתי לעצמי: באיזה זכות. איזה זכות יש לי, בשם מה שזה לא יהיה, לבוא ולתלוש מדש בגדו את המדליה הזו של המייפלאור ולרמוס אותה בעקביי בשם מה שזה לא יהיה? (אבוטבול, גרינברג, מוצפי-האלר, 2005: 62).

מצד אחד החברה בישראל עברה שינוי מהכחשה לדיבור פורה ומפרה על הקטגוריה המזרחית והמחשבה הרב-תרבותית, ומצד שני הוידוי של הדמויות לא יכול לשחרר אותנו מחוסר האונים ל"דבֵּר" על ואת הטראומה. ובמידה והגרעין הטראומטי לא יכולה להיכתב – אנו נשאר בתוך סדר הסימבולי שנוצר מתוך המעגל שבין הוידויים של מסיֶה רובר ופליקס מטלון וההפך. ונשאלת השאלה מהו הסדר הזה שהוא סימפטום של הלא ידוע, שלא יכול ויוכל עוד להיכתב. במבט הפרשני שאציע מסיֶה רובר הופך לפליקס מטלון ופליקס מטלון הופך למסיֶה רובר. ומתוך כך  נוכל לשאול האם באמת אפשר להפריד בין הבדיוני לבין הביוגראפי, ובין הביוגראפי לבין הבדיוני ואולי צריך להשתמש בהגדרה של ענת שרון שקבעה כי כי: "כתיבתה של מטלון היא כתיבה אוטוביוגרפית-בדיונית. ככזו היא משמשת לבדיקת גבולות הזהות של גיבורי הטקסט וגבולות הז'אנר, וזאת תוך תנועה בין שני הקצוות […] ותוך ערעור על התבנית הבינארית הזו" (שרון, 1998: 1) ואולי נוכל לוותר על הפרדה שכזו בשם הפנטזמתי.

אשתמש בכתיבה קונצנטרית שלא מכריעה ויוצרת איזה שהוא קו ליניארי (מהרומאן נוער למאמר), טלאולוגי (תכלית הרומאן לבני הנוער היה להביא בצורה מודרכת מכוונת מראש ליצירה של המאמר) או פאטליסטי (אם קראנו את רומאן הנוער יכולנו לדעת כבר מראש יום אחד ייכתב המאמר. הגורל של המאמר הוכרע כבר עם כתיבת הרומאן).  לא אפסול לגמרי קריאות שכאלו אבל אנסה לייצר קריאה שתחליש את הממד הטלאולוגי שבכורח ההיסטורי. אם כך הבדיוני – רומאן לבני הנוער וגם הביוגראפי – המאמר על פליקס מטלון וז'קלין כהנוב הם הבניות של הפנטזמתי. הפנטזמה היא הדרך הייחודית שבה כל אחד ואחת מאיתנו מַבְנֵה את הקשר שלו לדבר הטראומטי או לממשי. הפנטזמה היא התשובה המתגוננת של הסובייקט אל מול האיווי של האחר. והיא כוללת גם את הדימוי העצמי וגם את הדרך בה אנו מזהים את עצמנו ואת האחר (גולן, 2005).

פועה בורשטין מבהירה כי "מבחינתם של בנימין ומרגלית, מסיֶה רובר משתמש במילים המסמלות מושגים בתרבות זרה, זו שממנה הגיע. השימוש של המהגרים בשפת עברם ממקם אותם סמל למרחב ומיקום של רב תרבותיות מקומי של מהגרים, שממבט הגמוני של כור היתוך מסמן (דווקא הערה מודגשת שלי מ.ש) את חוסר השייכות" (בורשטין, 2005: 62). שמות דמויות האב מסיֶה רובר ופליקס מטלון. מסיֶה רובר המחזיק בשם גלותי הופך לדמות בעלת שם של אביה של רונית מטלון – פליקס מטלון. לכאורה ישנה יציאה מהארון המזרחי של הדמות הגלותית שהופכת לדמות שהיא חלק מהרובד הסימבולי – שהוא די יוקרתי – ייצוג של דמות אביה של הסופרת רונית מטלון שהיא הדוברת הראשית במאמר. אך האם פליקס מטלון באמת השיל מעליו את מסיֶה רובר והאם מסיֶה רובר הוא לא המשכו של פליקס מטלון. מהי המשמעות של הורדת ה"מסיֶה" לרובר והוספת שֵם המשפחה מטלון. מדוע צריכה להיות דיכוטומיה בין שני השמות הללו. מדוע השמות: מסיֶה רובר, מאדם ראשל ומאדם כרכורה היו צריכים להשיל את שם התואר הצרפתי לפני שמם הפרטי ולקבל שם משפחה בתוך עולם המחשבה האחיד של כור ההיתוך. הרי התושבים במרחב השולי בין פתח-תקווה לבין תל-אביב ידעו והכירו את שם המשפחה, אלא שהוא לא נאמר. בורשטין מוסיפה כי: "דמותו של מסיֶה רובר נשענת על תרבות עבר שאינה שייכת לתרבות המקומית ומסומנת באמצעות הסטריאוטיפ המזרחי הפועל במרחב האתני. דמות גבר לא ישראלי המנסה לחצות הקווים האתניים ולעבור את הסף למרחב הלאומי" (בורשטין, 2005: 114). כך שבמרחב המדומיין בספר הראשון אנו משליכים על דמות האב את השם שלא מתקבל על הדעת התרבותית, ואילו במרחב המדומיין שפורש בפנינו המאמר אנו משליכים (projection) על אותה דמות אב את השם "המקובל" שעבר התכה ואיבד את צלילו הגלותי. הממד המשפחתי והקרבה האוטוביוגרפית נעמדת אל מול השימוש הראשוני בשם הגלותי. ולא נוצר ממד מאחֵד ויוצא שהשמות עדיין עומדים בניגוד אחד לשני ואין מרחב אינקלוסיבי ורב-תרבותי ביניהם.

מסיֶב רובר הגבר העומד "בראש העדה הגדולה הזאת" (מטלון, 1989: 14) ביחד עם בנו בינימין, גיבור היום, הופך ל"אבא שלי, פליקס מטלון, פעיל וותיק מטעם עצמו למען העניין המזרחי" (אבוטבול, גרינברג, מוצפי-האלר, 2005: 62). המעבר מראש העדה הגדולה, המאורגנת, שהולכת אחריו: נחיל של ילדים המתגברים במספר, נכבדי היישוב, מזכירת מחלקת המים, שרת בית הספר, עקרות הבית והחנוונים, בעלי המלאכה שעזבו את בתי המלאכה בלי משגיח, הסנדלר, הכרטיסן וסתם אנשים שהמתינו בתחנות האוטובוס וגופה של נחש שחור … התהלוכה האירונית, והמרירה של היישוב שמסוגל לעזוב באמצע היום את עבודותיו מרוב הנידחות והשוליות שלו בחברה בישראל הופכת ל"פעיל וותיק מטעם עצמו למען העניין המזרחי". הצמצום מהקולקטיב ליחיד גם מהדהד לתהליך רחב יריעה שהתרחש בחברה בישראל. אורית רוזן טוענת  "שבראשית שנות המדינה התקיים תהליך דיאלקטי: החברה נעשתה אינדיבידואליסטית יותר במקביל לירידתו היחסית של הקולקטיביזם הוולונטרי. בת-בעת, באמצעות השליטה הריבונית ובשל התפיסות הרווחות של קובעי המדיניות, ביקשו המדינה וממסדיה לייצר קולקטיביזם ריכוזי ואף ייצגו אותו בפועל." (רוזן, 2008: 11).  התהליך של התפרקות מהקולקטיב ליחיד עבר גם בתוך התנועות המזרחיות. מצד אחד עד היום לא הצליחו תנועות מחאה חברתיות בישראל לייצר את אותה מומנטום מהפכני שליווה את הפנתרים. הסרט "שמעת על הפנתרים" של ניסים מוסק מצליח להראות את הפירוק שחל בתוך התנועה של הפנתרים השחורים (מוסק, 2002). מצד שני, מפלגת ש"ס מצליחה עד היום לשמור על רמה מאוזנת של קהילתיות והתארגנות פוליטית. הדיאלקטיקה המצויה בשני המרחבים אלו לא מאפשרת לנו באמת להיצמד לגמרי ליכולת שלנו להכריע האם מתרחש מעבר מיחיד לקולקטיב, והיא נמצאת כפי שאראה, גם בתוך היצירות של מטלון.

בהתבוננות בשתי היצירות נמצא תהליכים חדשים של התבחנות, שונות ואינדיווידואציה באפיון דמויות האב, אך נתקשה לצאת מתוך הדמיון הפוסט קולוניאלי המתכתב עם חשיבה בינארית. מצד אחד נדמה כי החשיבה הקולקטיביסטית מאפיינת את אפיון דמותו של מסיֶה רובר (א.) היסוד של האירוניה המרירה והמרירות האירונית בתהלוכה עם הנחש המת מאיין את הקולקטיביזם הפוליטי (תהלוכה, הלוויה, והשתתפות מרבית היישוב באירוע). (ב.) שאלה נוספת תישאל דווקא מתוך הניסיון של קבירת הנחש השחור שמסמל את הדיכוי בטרם הדיכוי עצמו הסתיים. וכאן נזכר באותה הכרזה פזיזה של עמיר פרץ כי הוא יקבור את השד העדתי. האם אירוניה יכולה לאיין דיכוי של קולקטיב (ג.)  פועה בורשטין טוענת כי: "בנימין, מביא לעיירה, יחד עם גווית הנחש את בשורת קיומו של איום, במקום בשורה על עושר הארץ. אולם בנימין גם בוחר להמיר את הגבורה במרחב עיירת המהגרים בפנימייה שתאפשר לו להפוך ל"חסמבאי" (בורשטין, 2005: 60).  כך שגם בנימין,למרות השתתפותו בתהלוכות, טקסי ההנצחה, הכיבוש, וביטוי הכבוד עדיין הוא נע מתוך הקולקטיב לתוך חוויה יחידאית מחוץ לעיירה, אל תוך מרחב הפנימייה ובחסות ההגמוניה. מצד שני נדמה כי החשיבה האינדוידואלית מאפיינת את פליקס מטלון אך: (1.) ההזכרה של "העניין המזרחי" במאמר מאותה "פעילות מטעם עצמו", היא גם דמיון של שונות. יהיה קשה שלא להכיר להפרדות אלו, כחלק מהדמיון הפוסט קולוניאלי שהן יוצרות בתוך הפנטזמה ואשר מעלות בחזרה את שאלת הקולקטיב אל מול היחיד. (2.) האם אפשר להתייחס לאותה הפנייה של הבת לאבא, בהקשר המזרחי, והצורך שלה להתבחן מאביה כחלק ממרד בין דורי, ומצורך לייצר זהות דינאמית שבה המושגים ייאבדו מהבינאריות שלהם. אבל שימו לב לזהות ולזיהוי הדמויות שעומדות במרכז המאמר (וגם למרחבי הידע שבתוכם הוא פורסם) ואיך היא נעמדת בין הדמות של פליקס מטלון לבין ז'קלין כהנוב. ומתוך כך, אטען כי אין באמת צמצום של הקולקטיב לתוך היחיד, או הרחבה של היחיד אל תוך קולקטיב, ויש תנועה בתוך מרחב מדומיין מזרחי, האחד שולי יותר (בסיפור על לוויה של נחש) והשני שולי פחות  (דמויותיהם הפעילות של פליקס מטלון וז'קלין כהנוב).

מסיֶה רובר, הלבוש, כיוסף, ב"חליפת שבת עשויה פסים פסים" (מטלון,  1989: 14) מבטא בלשון התנ"כית את הנפילה הכפולה למצרים, כאותה הגירה יהודית-ערבית לארץ-ישראל וכהגירה פנימית (ואולי אפשר להוסיף גם כפויה) לתל-אביב, בשל אי היכולת למצוא את עצמו בתוך השכונה שבין תל-אביב לבין פתח-תקווה. אך בניגוד ליוסף בעל היכולות לפתור חלומות ולהגיע עד לתפקיד של המשנה למלך מצרים, אנו מגיעים למסיֶה רובר שנותר הזוי בשולי תל-אביב טמון עמוק בתוך חלומותיו ובלא יכולת לתפקד כאב, כבעל, כעובד, או כאזרח. בנימין בנו נותר כמו בנימין התנכ"י בתוך חיק המשפחה (רק בהיעדר דמות אב כיעקב), ואף מצליח להגיע לראות ולהתפכח מאי היכולת להחזיר את אביו חזרה. מסיֶה רובר נותר כמו יוסף רחוק מהבית. אך המשפחה לא עוברת למצרים, אלא נשארת בהגירה הכושלת הראשונה. ובנימין משלם את המחיר של "פשעי" אביו ועובר לתוך הפנימייה ומתחיל מסע "ירידה" משלו. "תהליך האינדיבידואציה שעובר בנימין מתרחש על רקע צו לאומי להתנתק מהמסורת, מהתכונות המוגדרות כגלותיות ומסימנים אתניים (בורשטין, 2005: 64).  כלומר ישנו תמונת תשליל לסיפור התנ"כי, התיאולוגיה מאיינת את הגלוריפיקציה והמיסטיפיקציה ההגמונית ללאומי.

לכאורה פליקס מטלון אשר נמצא בדיוק מוגן לקשיש בשכונת התקווה, (תרומת התורמים האמריקאים) נותר מחוץ לאלגוריה התנ"כית. התיאור הריאליסטי חודר לתוך המבנה הבדיוני ויוסף ובנימין מפנים את מקומותיהם למבע רפלקסיבי על גדילה אל מול פעילות חברתית כנגד הממסד הישראלי. ובתוך כך נאמר לנו כי הדמות של פליקס מטלון: "הוא, על כל פנים, אהב מאוד את העניין הזה של המייפלאור" (מטלון, 2005: 62). ואני אוסיף "מייפלאור מזרחי". אט אט נפרשת החקירה שכרוכה בהשלכה של חוסר יכולת החלטה של דמות הבת. היא מנסה לברר את הדעה של האב, כדי לגבש את החלטתה. אדמה את אביה בתוך כך לאיזה שהוא אוראקל משפחתי, כמעין שֵם-אב שיכריע בשבילה את תובנותיה. ונדמה קצת כי העמידה של הבת אל מול האב מזכירה את העמידה של בנימין לצד מסיֶה רובר בתהלוכה עם הנחש המת. אלה שוחט הפנתה אותנו לכך ש:"הנרטיב הציוני שהציג את שחרורם של היהודים מאירופה, חפף בצרות רבות את תפיסת ההיסטוריה של הפוריטנים – המתיישבים האמריקאים הפרוטסטנטים שחלקם ביקשו להשתחרר מכבלי הכנסייה המושחתת ואף מרדיפות על רקע דתי באירופה […] הצבר נתפס כהיפוכו של היהודי האירופאי מ"העולם הישן", כמשוחרר מעולה של ההיסטוריה. לגביהם אמריקה לא הייתה סתם יבשת; הם ייחסו להתיישבותם תכנים דתיים טהורים והשתמשו בדימויים תנ"כיים כדי לתאר את המעבר לארץ החדשה שכונתה בפיהם "הארץ המובטחת"" (שוחט, 2001: 324-325). אם כך כל השאלה של (ייבוא) "המייפלאור" מהדיסקורס הלאומי האמריקאי לזה הציוני תקבל פירוש מיתי ותיאולוגי. כך שהאלגוריה התנ"כית שהונחה לפתחנו בסיפור הראשון באמצעות ההפניה של השמות הגיבורים, מקודדת לתוך שאלה מבנית ופוליטית שהיא גם שאלה תיאולוגית בדבר מקורות "האותנטיים" ומי כן או לא ראוי/ה להיכנס לגבולות המיתיים הלאומיים שאותם קבעו המייסדים שהיו בתוך אותה מייפלאור אגדית. ההבדל בין הגישה של מסיִֶה רובר לבין בינימין, שהאחד (רובר) נופל ולא עולה, והשני (מטלון) מצליח להתגבר ולהמשיך אל תוך מרחב שבתוכו נמשך הדיכוי.

השוני הוא שבאחד הדמות שאל מול דמות האב (בנימין) עוברת ניתוק כחלק מסיפור חניכה גברי ובשני הדוברת (הדמות שמזוהה עם רונית מטלון) נשארת לצד אביה, כחלק מסיפור חניכה נשי. כפי שכתבה בורשטין "דגם החניכה הגברי מניח ניתוק והיפרדות מהורים, גיבוש אישיות עצמאי וערכים של הישגיות כאידיאל, כיעד אליו חותר המבוגר. דגם החניכה הנשי, מתווה כאידיאל דפוס התבגרות שונה, המסע פנימה, דפוס המתרחש במסגרת מרחב הבית ומניח עימות מתמשך בין דמות האם ודמות הבת, עימות שבסיסו ערכים שותפות ואמפטיה (בורשטין, 2005: 117).

המספרת מנתחת באמצעות הדמות של מאדם ראשל בתנועה פרוזאית פטליסטית כי ""מהלוויה הטיפשית  הזאת התחילו כל הצרות," אומרת מאדם ראשל" (מטלון, 1989: 15). אנו יודעים איתה (משום ההקדמה) מה יקרה בעתיד של בנימין שיעבור לפנימייה. אבל המספרת ממשיכה לתאר את כל המתרחש בשל המחויבת של המשך הסיפור. כלומר גם המספרת דוחה את העמדה הפטליסטית של מאדאם ראשל, אך גם מאמצת  אותה כקול במגוון הקולות הפוליפוניים שמושמעים בתוך הסיפור. קול אחד רוצה לעצור ולדון בטיפשות של הלוויה – כחלק מפטליזם מובנה. אך קול אחר רוצה שהסיפור ימשיך ויספור, גם בתוך התנהלות ידועה, צריך וחשוב לספר את הסיפור. כך שהקול של המספרת מנצח את הידע מראש שמתגבר בתוך תודעת המספרת. הפטליזם קיים אך גם הדינמיות של החיים הממשיכים ללא הקשבה לאותו ידע ראשוני, פרומותיאי.

במאמר על אביה מודעת הדוברת לאי היכולת שלה לקחת את החוויה האישית של אביה המזדהה עם המושג של המייפלאור אחר. ובכך היא בעצם אומרת לנו כי היא לא מזדהה עם האמירה הזו. גם בשל שהיא נאמרה לה מבחוץ, גם משום שהיא הייתה התשובה של הסופרת נורית זרחי וגם בשל אי יכולתה לאמץ את המושגים ההגמוניים, והניסיון האוונגרדי שהוא בו בזמן בריא ונואש בכדי לייצר שיח חדש, שלא נכנע לבינאריזם המקומי. אי היכולת של רונית מטלון להזדהות עם הפעילות המזרחית, בשל הדחייה של המושגים המזרחיים כפי שהתבטאו בפעילותו, ובו בזמן קבלתו לתוך הגורמים המעצבים את פעילותה הספרותית לצד כהנוב, מביאים אותנו את המורכבות בעמדתה.  הקבלה ההדדית של שני הגיבורים למרות הידע הראשוני הפאטליסטי מראה את התבנית של עיצוב האב וכישלונו. אולי אף ניתן לטעון כי זה חלק מעמדה נשית שלא מייצרת מרד, ניתוק במרחב של האב, אלא מכילה אותו, את טעויותיו, הכעס על הכישלון הצפוי ואולי באופן לא מודע מתגנבת העֶמְדָּה של "על אף פי כן" של העלייה השנייה לתוך התשתית של התבנית הספרותית של מטלון. באותה הדרך שמאפיינת אותו יפה ברלוביץ':

העלייה השנייה, כדברי י' טבנקין ולאחריו ד' בן-גוריון, נולדה מתוך הייאוש; או במילותיו הוא: "כוחם של 'המיואשים' הוא שחישל … את ה'אף על פי כן' הבונה – – – וכך נצרף בכור היאוש, הוכשר בן העלייה השנייה'" (ברלוביץ', 1996: 10).

ביבליוגרפיה

                ספרים

                אורית רוזן, חובת האהבה הקשה: יחיד וקולקטיב בישראל בשנות החמישים, תל-אביב: המכון לחקר הציונות וישראל ע"ש חיים וייצמן, אוניברסיטת תל-אביב, הוצאת עם-עובד, 2008.

אלה שוחט, "זיכרונות אסורים והרהורים גלותיים: קולומבוס, פלסטין ויהודים-ערבים", בתוך: זכרונות אסורים: לקראת מחשבה רב-תרבותית, תל-אביב הוצאת קשת המזרח: בימת קדם לספרות, 2001, עמודים 298-344.

יפה ברלוביץ', להמציא ארץ, להמציא עם: תשתיות ספרות ותרבות ביצירה של העלייה הראשונה, תל-אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1996.

ענת שרון, כשל העין, המשגה של הסיפור: זהות זיהוי וז'אנר ביצירתה של רונית מטלון, עבודה לתואר מוסמך, אוניברסיטת תל אביב, אוקטובר 1998.

                פועה בורשטין, בין טקסים בלאום ובין טקסים בבית: קולוניאליזם ומגדר, עבודה לתואר מוסמך, אוניברסיטת בר-אילן, 2005.

רונית מטלון, סיפור שמתחיל בלוויה של נחש, תל-אביב: דביר הוצאה לאור, 1989.

—–          , קְרוא וכְתוב, תל-אביב: הספרייה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה,

2001.

                —–         , זרים בבית, תל-אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1992.

—–         , זה עִם הפנים אלינו, תל-אביב: הוצאת עם עובד, 1995.

—–       , "ז'קלין כהנוב ופליקס מטלון – שתי פרספקטיבות, קולות מטרימים", בתוך קולות מזרחיים: לקראת שיח מזרחי חדש על החברה והתרבות הישראלית, גיא אבוטבול, לב גרינברג, פנינה מוצפי-האלר (עורכים), תל-אביב: הוצאת מסדה, 2005, עמודים 55-60. הרשימה גם הופיעה בתוך: מזרחים בישראל, חנן חבר, יהודה שנהב, פנינה מוצפי-האלר (עורכים), מהדורה שנייה, 2002: תל-אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד ומכון ון ליר בירושלים, 2003, עמודים 28-35.

   —–      , שֹרה, שֹרה, תל-אביב: הוצאת עם עובד, 2000.

רות גולן, מילון מושגים בפסיכואנליזה, אתר (נבדק לאחרונה בתאריך ‏יום רביעי 08 יולי 2009):

Url= http://ruth-golan.com/pheb_full.php

Ronit Matalon, Eine Geschichte, die mit dem Begräbnis einer Schlange beginnt, Aus dem Hebräischen von Vera Loos und Naomi Nir-Bleimling, München: München ; Wien : Hanser, 1999.

Slavoj Zizek, The Fragile Absolute, New-York: Verso, 2000, pp. 135-142.

                סרטים 

                סיפור שמתחיל בלוויה של נחש, דינה צבי-ריקליס (במאית), משחקים: ריטה שוקרון,  לבנה פינקלשטיין ומשה איבגי, 1994.

                שמעת על הפנתרים?, ניסים מוסק (במאי), משתתפים: סעדיה מרציאנו ז"ל, צ'רלי ביטון, ראובן אברג'יל וכוכבי שמש, בלו רוז הפקות, 2002.


[i] מתי שמואלוף, המחלקה לספרות עברית, האוניברסיטה העברית בירושלים. מאמר זה הוצג בכנס שנערך לכבוד יצירתה של רונית מטלון במחלקה לספרות עברית, הפקולטה למדעי הרוח, האוניברסיטה העברית בירושלים, 7.1.2009. תודה לסופרת ומסאית שבא סלהוב על שבשיחתנו המשותפת נטעה בי את הרעיון ההתחלתי לכתיבת מאמר זה.תודה גם לקוראים השונים שלו: עמרי הרצוג ויובל עברי שהערותיהם עזרו לי לחדד את טענותיי.

[ii] ספר זה עובד גם לסרט קולנוע (צבי-ריקליס, 1994) וגם תורגם לגרמנית(Matalon, 1999)

[iii] הספר כינס מחקרים שהאירו את מקומם של המזרחים בישראל מהיבטים ביקורתיים חדשים (חבר, שנהב, מוצפי-האלר, 2002: 28-35). אותו מאמר פורסם גם בשנת 2005 בספר קולות מזרחיים: לקראת שיח מזרחי חדש על החברה והתרבות הישראלית שכינס את ההרצאות והדיונים של אותו כנס ראשוני שנערך 1999 במכון ון ליר בירושלים (אבוטבול, גרינברג, מוצפי-האלר, 2005: 61-69).

התפרסם לראשונה ב"אפיריון", גיליון 100, קיץ התשס"ט, עמודים 9-13.

אודות Mati Shemoelof

משורר, עורך וסופר. A Writer
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, עם התגים , , , , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

3 תגובות על הדיאלקטיקה בעיצוב דמות האב בשתי יצירות של רונית מטלון

  1. נדב יורגנשטוק הגיב:

    שכל נודניק שלומד באוניברסיטה זורק לאתר את העבודות הסמינריוניות שלו? חלאס. זה בלוג. תכתוב לבלוג ועזוב אותנו מהקשקושים חסרי הערך והמשעממים שאתה כותב כדי לקבל איזה תואר מהחוג שמנפיק הכי הרבה תארים להכי הרבה אנשים שאין להם מספיק אינטיליגנציה כדי לאכול מרק עם כף וסלט עם מזלג.

    אהבתי

  2. יונתן הגיב:

    שכל טוקבקיסט שנכנס בטעות לאתר שלא מעניין אותו ומרפרף על מאמר שאין לו סבלנות לקרוא בנושא שכנראה לא קשור אליו, טורח לחוות דעה ולהסביר לכותב מה לכתוב או לא לכתוב ואילו נימוסי שולחן הוא צריך לאמץ?

    אהבתי

  3. Kואיזה אן הגיב:

    תגובות אידיוטיות למאמר אידיוטי. היש פתיחה יותר ממופחת וריקנית מהמשפט הראשון?!

    אהבתי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s