אם הספרדי והאשכנזי ידברו עברית

במסגרת העבודה הסמינריונית אשר הגשתי לא מכבר לפרופסור הנרי וסרמן מהאוניברסיטה הפתוחה, "תפיסת השפה העברית כשפתו הלאומית של העם היהודי בעיתון 'הצבי', 1890-1884", נכלל סעיף מרתק במיוחד בעיניי. את הסעיף המדובר בחרתי ברבים כי הוא דן במאבקים ביישוב הישן בין ספרדים לבין אשכנזים ובמקומה של הלשון העברית בהקשר להם.
 
אחד מן ההיבטים הפחות ידועים במשנתו של אליעזר בן-יהודה (העורך הראשי של העיתון "הצבי" לאורך מרבית שנות קיומו) הוא רצונו לרתום את הלשון העברית על מנת לפתור את הסכסוך בין שתי העדות הדתיות הראשיות ביישוב הישן: ספרדים ואשכנזים. ברור לי כי היבט זה איננו מוכר בציבור הרחב בשל התעקשותה של מערכת החינוך להימנע מיצירת קטגוריות נפרדות של "ספרדים", "מזרחים", "אשכנזים" וכיו"ב במדינת ישראל. מטרתה של הימנעות זו, לעניות דעתי ולדעת רבים, היא להקל על ביצוע הומוגניזציה והאחדה לאומיים בתוככי המדינה, ולמנוע את אפשרות היווצרותה של תודעה מזרחית בקרב בני הדור השלישי להגירה ההמונית מארצות האסלאם בקרב תלמידיה של מערכת החינוך הישראלית.
 
כך או כך, מעניין מאוד לגלות בכל פעם מחדש, כמזרחי, כישראלי וכיהודי, כיצד לא הרבה השתנה במארג היחסים הבסיסי בין יוצאי אירופה לבין יוצאי אסיה ואפריקה החל מראשית הקיום הלאומי כאן בשלהי המאה התשע-עשרה, ועד ימינו אנו.
 
להלן הסעיף "המאבקים ביישוב הישן בין ספרדים לבין אשכנזים ומקומה של הלשון העברית בהקשר להם" מתוך עבודתי:
 
היבט מרתק בהקשר של חשיבות הלשון העברית לקימום העם היהודי והלאום היהודי הוא יחסו של אליעזר בן-יהודה (להלן אב"י) למתיחויות ולמאבקים בין קהילות היהודים הספרדים לבין קהילות היהודים האשכנזים ביישוב הישן. התקופה הנסקרת רוויה בהבעת עמדותיו של אב"י בנוגע לעניין זה, ובהצעותיו לרתום את הלשון העברית למען סיום המתיחות בין שתי הקבוצות. זאת, בין היתר, במטרה לערות את שתי הקבוצות כאחת בלאום היהודי אשר רצה אב"י לגבש. ואכן, אין חדש תחת השמש, והמחלוקות בין ספרדים לבין אשכנזים התקיימו גם בעת ההיא.
 
ניכר כי המחלוקות בין שתי העדות הדתיות של היישוב הישן הטרידו את אב"י מאוד, ואין כל ספק שפעולותיו בנוגע לשפה העברית נבעו גם מן הצורך לגשר בין שני הציבורים השונים ולמצוא להם מכנה לאומי משותף. כיאה לפרימורדיאליסט[1] מושבע, אב"י האמין כי לשתי הקבוצות (על אף ש"כמעט היו לשני עמים", לדבריו) ישנו מקור משותף. השפה העברית היוותה לדידו חלק אינטגרלי ממקור זה, ועל כן המחלוקות בין הספרדים לבין האשכנזים היוו מבחינתו אך זרז לפעולותיו הרבות בנוגע אליה.
 
בדיווח חדשותי בשם "ספרדים ואשכנזים" תיאר אב"י, בצורה ציורית ומרתקת (האקטואלית במידה רבה גם למדינת ישראל מודל 2009), את מהות השסע בין שתי הקבוצות:

"הגדולה בצרות היהודים בכל מקום שהם כי אין אחדות ביניהם, ושבעתים ירע הדבר הזה להיהודים בארץ ישראל. שתי קהלות פה הספרדים והאשכנזים והן נבדלות אשה מרעותה לא במנהגים חצונים לבד כי גם בדרכי החיים ורגשי הלבב, עד כי כמעט היו לשני עמים. ותחת אשר קוינו כי ברבות הימים יפול החיץ בין האחים והיו לקהלה אחת, הלוך ילך הפרוד ביניהם הלוך ורחב ומי יודע למתי יאמר לו די. האומנם כי למראה עין שלום בין שתי הקהלות ואשה רעותה פוגעת בסבר פנים יפות, אך הפרוד הזה עמוק עמוק בלבבם ופעולתו הרעה נראה ברגשי הממשלה ועם הארץ נגדנו. כי הם כבר למדו להבדיל בינינו נקראו להספרדים 'יהודים', והאשכנזים בריה בפני עצמה בעיניהם וקראו לה 'שכנז' עד כי ראתה הממשלה הגון לפניה להפריד ביניהם גם בעניני המסים וכפרי הפקודים למכס עבודת הצבא, כי ספר לה ליהודים לבד ולהשכנז לבד. ואם לא נחשוב מחשבות בעוד מועד להתקרב כאחים באמת, וכל קהלה בפני עצמה תאמר שלום לנו לא נירא רע, מי יודע מה תהי אחריתנו. זאת הרשעה שנאת ישראל בהאשכנזים החלה ובספרדים תכלה, כי לא יוכל היהודי מאיזו כיתה שהוא להפקיע עצמו מידי ערבות גם אם יתאמץ לעשות זאת".[2]
 
אב"י האמין כי הלשון העברית היא הדרך היחידה לקרב בין שתי הקבוצות הללו, "הרחוקים איש מרעהו במדותיהם ובמחשבותיהם וברגשי לבבם ובכל עניניהם עד כי אין יכלת כי ישבו ספרדים ואשכנזים יחד בועד אחד ויסכימו לדבר אחד".[3] את האשם בפילוג זה ראה אב"י בכך שהיהודים היושבים בארץ-ישראל מדברים לשונות רבות וזרות.[4] תופעה זו הובילה לכך שלעיתים, כתב אב"י, "האחד המדבר השרגון [הז'רגון] שלו (לא יאמן כי יספר ובכל זאת אמת נכון הדבר) שולל הזכות מהשני המדבר שרגון אחר להקרא בשם יהודי! מה נורא הדבר, מה גדול חלול השם!".[5]
 
אב"י כינה את דורו "דור הפלגה", כינויו של דור מגדל בבל, כיוון ש"לא נבין איש שפת רעהו, ועל כן רחקו הלבבות בקרבנו". אליבא דאב"י, הפתרון לבעיית הפילוג בעם הוא אחד: כינון לשון אחידה לכלל יושבי הארץ היהודים, והיא הלשון העברית.[6] לדבריו, "אך אם שניהם [היהודי הספרדי והיהודי האשכנזי] ידברו עברית, והיו גם מחשבותיהם ורגשותיהם עברית, ויאהבו ויכבדו איש את אחיו, ושלום ואחוה אמתית יהיה בתוכם".[7]
 
בתקופה הנדונה התקשה אב"י לממש את שאיפתו לחבר בין שתי הקהילות היריבות באמצעות השפה העברית, והסתכסך השכם והערב עם ראשיהן (ובייחוד עם ראשי העדות האשכנזיות).[8] לאמתו של דבר, עד היום רואים רבים מן החרדים בישראל בשפה העברית לשון קודש אשר אינה ראויה לשימוש חול, ולפיכך מדברים ביניהם בשפות שאינן עברית (בעיקר בשפת היידיש). אולם, כיום רוב רובם של הישראלים היהודים (על פי חוק השבות) הם דוברי עברית, לרוב כשפת אם, וזאת בין אם הם ממוצא ספרדי ובין אם הם ממוצא אשכנזי. בעניין זה הגשים אב"י בלא ספק את חזונו כמעט במלואו.
 
___
 
תמיר קרקסון, יליד 1991, הוא סטודנט באוניברסיטה הפתוחה לקראת סיום התואר הראשון במדעי הרוח והחברה, אשר יתגייס באביב הקרוב לצה"ל כקצין מקצועי אקדמאי. כמו כן, הוא משמש כחבר מועצת אגודת הסטודנטים של האוניברסיטה הפתוחה, פעיל וחבר במפלגת מרצ. לתגובות ולקבלת העבודה הסמינריונית המלאה: karkason@gmail.com.


[1]הוגה או חוקר הסבור כי האומות (שהן הבסיס ללאומים) קיימות מקדמת דנא, ולפיכך ישנם לאומים "היסטוריים" ו"טבעיים", ובראשם (על פי רוב) הלאום אליו הוא משתייך. המונח הוא מלשון פרימורדיאלי (Primordial): קַדְמוֹנִי, קַדְמוֹן, פְּרִימוֹרְדְּיָאלִי, בְּרֵאשִׁיתִי.

[2]"ספרדים ואשכנזים", הצבי, 4 (14.11.1884).

[3]הצבי, 7 (4.12.1884). ראוי לשים לב גם למכתבו של נסים בכר, המתלונן על הפירוד והפילוג הקיים הן בין האשכנזים לבין הספרדים ביישוב הישן, והן בתוך הקהילות האשכנזיות והספרדיות עצמן. ראו: הצבי, 41 (14.8.1885).

[4]הצבי, 10 (10.2.1888).

[5]"תחית לשון הקדש בארץ ישראל", הצבי, 7 (28.2.1890).

[6]הצבי, 10 (10.2.1888).

[7]"תחית לשון הקדש בארץ ישראל", הצבי, 7 (28.2.1890). ההדגשה אינה במקור.

[8]ראו לדוגמה: הצבי, 1 (19.9.1888).

פורסם על ידי מתי שמואלוף

מתי שמואלוף, הינו משורר, סופר ועורך. פרסם עד כה עשרה ספרים ביניהם: שבעה ספרי שירה, ספר מאמרים, קובץ סיפורים ועוד. בשנת 2019, ראתה אור בגרמניה אסופה דו לשונית משיריו "בגדד | חיפה | ברלין" בהוצאת אפוריסמא ורלג. בשנת 2021 פרסם את הרומן הראשון שלו "הפרס" בהוצאת פרדס. שיריו וסיפורים תורגמו ופורסמו באסופות, כתבי-עת ואנתולוגיות בכל רחבי העולם.

13 תגובות בנושא “אם הספרדי והאשכנזי ידברו עברית

  1. "מטרתה של הימנעות זו, לעניות דעתי ולדעת רבים, היא להקל על ביצוע הומוגניזציה והאחדה לאומיים בתוככי המדינה, ולמנוע את אפשרות היווצרותה של תודעה מזרחית בקרב בני הדור השלישי להגירה ההמונית מארצות האסלאם בקרב תלמידיה של מערכת החינוך הישראלית."

    אז הוא מכניס דעה אישית ללא סימוכים לתוך עבודה אקדמית? איבדתי עניין.

    אהבתי

  2. בעברית משתמשים בדרך כלל במילה "היולי" כתרגום ל-primordial, ומכאן שעדיף לדעתי לומר "היוליסט" במקום "פרימורדיאליסט".

    אהבתי

  3. לא הכנסתי את דעתי האישית לשום עבודה אקדמית במכוון וביודעין. את דעתי הבעתי לפני שהתחלתי בציטוט הקטע מהעבודה, כהקדמה לה.

    כמו כן, הדגשתי כי מדובר בדעה ("לעניות דעתי ולדעת רבים"), ועל כן לא הסוויתי את היותה דעה.

    בכל מקרה, חבל שאתה מפספס קריאה של ניתוחים היסטוריים באמתלות שונות ומשונות אם אתה אכן מתעניין בתחום.

    רוני – תודה רבה על הערתך! 🙂

    אהבתי

  4. הניתוח ההיסטורי מעניין למדי. אבל, אין לו קשר משמעותי להצהרה הבומבסטית שלך בתחילת הדברים לה התייחס הרצל. לא ברור למה נזקקת להצהרה הזו אבל יש להניח שלו היית נמנע ממנה לא היית מקבל במה אצל מתי שמואלוף. מכאן, הרצל דווקא צודק. אתה עושה שימוש נלוז בעובדות הסטוריות ובכך אתה מעוות אותן (גם אם לא העלת את ההשערה המשונה שלך בעבודה עצמה)

    אהבתי

  5. ראשית, תיאור של מאבקי השפה בהקשר זה נמצא בספרו החשוב של י בצלאל "נולדתם ציונים". חשוב לציין שמדובר במאבק היחיד שהספרדים "נצחו" בו בהקשר המבטא – אבל כשלו בשאלת השפה הכתובה בכתב יד (והגרסה העתיקה של כתב רשי מעוגל לא התקבלה)

    שנית, ובהקשר דומה, כדאי להזכיר כי מדינת ישראל שהיא לכאורה ועל פי היומרות הציוניסטיות "מדינת הלאום היהודי" היא כנראה מדינת הלאום היחידה שההמנון הלאומי שלה אינו בשפת ה"לאום" – הרי התקווה כתוב באשכנזית-סורסית של בחור ישיבה אמריקאי, וממילא אינו יכול לשמש את אזרחי ישראל – מצד תוכנו, הוא אינו המנונם של הפלסטינים, מצד מבטאו – הוא אינו כתוב בשפתם של המזרחים (תנסו להגיד אותו בקול וללא מנגינה, ותבינו מדוע אף אחד לא שר אותו)

    אהבתי

  6. דובר עברית וקצת אנגלית משובשת. מתגובתך אני למד שאני דובר גם את השפה המכונה אשכנזית-סורסית. למעשה מהסיפא של תגובתך אני למד שיתכן ואני דובר אפילו שפה שלישית "שפתם של המזרחים". עשית לי את השבת נאווי.

    אהבתי

  7. נדמה לי שאינך דובר אשכנזית-סורסית, ושתתקשה לקיים שיחה עם אשכנזי מתחילת המאה העשרים (או בחור ישיבה אשכנזי מאמריקה) דובר ניב זה של עברית כשם שהעיראקי יתקשה לדבר "ערבית" עם מרוקאי

    אינני יודע אם כוונתך לאיזו אירוניה מושחזת, אבל אני יכול להפנותך לעשרות מחקרים בשאלה נכבדה זו. ויכוחי המבטא והתחביר (שהלך והתרחק ממקורותיו השמיים) מלאו תפקיד חיוני ופוליטי ביחסי הכוח התרבותיים

    ובודאי ששפתו של אביהו מדינה או משה חבושה – הן בהגייתה והן בשימוש שלה בהטיות כמו "הכוני", "עזבוני", "ילקוטי", שונה באופן עקרוני משפתו של, נניח, יובל בנאי, שיאמר/ישיר "הכו אותי", "עזבו אותי", "הילקוט שלי"

    בקיצור, גם אם כוונתך לא רצינית, יש בהחלט הבדלים עמוקים, גם עכשויים אבל בודאי הסטוריים, ובודאי בתקופה של התגבשות ההחלטות הפוליטיות על העברית ומעמדה, בין שפת המזרחים והאשכנזים. ובודאי שאין כמעט מילה אחת בהמנון הלאומי-עלכ שלך הדומה לאופן שאתה מבטא (או היית מבטא) מילה זו בדיבור רגיל ונכון

    YAHUDI? MIZrah? LEvav? TSIon? TIKva? HOFshi?

    הצחקתם אותי – לא מזרח, לא לבב, לא תקווה, ולא חופשי, בציון הזאת

    אהבתי

  8. אתה טועה. לא אתקשה לנהל שיחה בעברית עם אשכנזי בתחילת המאה העשרים או עם בחור ישיבה אשכנזי באמריקה של היום ובלבד שהוא דובר עברית. לפחות לא באותה המידה שיתקשה הערבי המרוקאי להבין את שכנו העיראקי. בניגוד לטענתך אין עשרות מחקרים שמראים זאת ואלה שיש דווקא מראים ההיפך.= ומציינים זאת כעניין יחודי לעברית. אתה מבלבל בין מבטא לתחביר לפרגמטיקה וללקסיקון. הדוגמאות שהבאת בסוף דבריך מגוחכות. ומראות כמה אתה טועה. מה ההבדל בין ילקוטי לילקוט שלי. לטעמי אתה סתם מחרחר ריב ומחפש מלחמת תרבות במקום בו אינה קיימת.

    אהבתי

  9. באמת באמת הצחקת אותי. אולי תקרא איזה ספר או מאמר בנושא? אני לא צריך לחרחר ממלחמת תרבות, מפני שכידוע היא כבר קיימת ומתרחשת בתודעתנו בכל עוזה, ותגובות כמו שלך היא הביטוי לעליבות של קורבנותיה. לך עכשו למאה שערים ודבר שם עברית – לא תבין כלום . לא במבטא, לא בתחביר, לא בפרגמטיקה, ולא בלקסיקון. קרא זכרונות של סקרדיי ירושלים (ואיזמיר וסלוניקי ואיסטנבול) ותגלה איזה חוסר אפשרות לתקשר עם "אחינו" האשכנזים הם גילו

    אין עברית, יש "שפות עבריות, ובודאי שהסטורית זה כך

    אבל מה לעשות שהחמור נשאר חמור, והמתרפס בפני השליט דואג תמיד לספר שהמפקפק בזכות השליט לשלוט הוא "מחרחר ריב"

    אהבתי

  10. למחקרים שלך. ולגבי מאה שערים אתה טועה. לגמרי טועה. כשידברו עברית (להביא אותם לכדי עברית זה עניין לא פשוט כשלעצמו) התקשורת בינינו תהיה למעלה מסבירה. אתה סתם מיליטנט ואולי טיפה בור.

    אהבתי

  11. מכיוון שלא לגמרי ברור מה הן המחלוקות בינינו, ואיזה סוג ידע נדרש כדי להכריע בהן (או לקבוע בהן דיעה), אני מרשה לעצמי למנות במפורש את הקביעות – העובדתיות והפרשניות – שהיו בדברי בגלוי ובמובלע, כדי שתוכל לאמר בבירור עם מה
    אינך מסכים או שאתה מבקש "נתונים" נוספים

    א. אין ספק שמה שקרוי (בטעות) "תחיית השפה העברית" בכלל, ופועלו של אב"י בפרט, עמד במרכזו של מאבק טעון רגשית, תרבותית, פוליטית, שלבש גם אופי של אלימות מילולית ופיזית. המאבק הזה התחולל סביב היבטים רבים ומגוונים – עצם השימוש (בשפת קודש לצרכי חול), המבטא (ספרדי או אשכנוזי), השפה הכתובה-בכתב-יד (יידי או ספרדי-רש"י), הלקסיקון (מלים לועזיות ומבטאן) ודרכי חידושו (אב"י וילין חידשו על דרך הערבית, משכילי אודסה או ורשה חידשו ברוח הגרמנית והרוסית), והחינוך – במשפחה ובמוסדות (שפה ראשונה או שפה זרה, שפה עיקרית או משנית, שפה יחידה או אתח-מני-רבות). במאבקים אלה "ניצחו" הספרדים (רק חלקית!) בשאלת המבטא, ודעתם – כמו גם אורחותיהם בשפה העברית החיה בפיהם (בניגוד לרוב האשכנזים)– לא התקבלה בנושאים אחרים. רב התיעוד בשאלות אלו, המופיע גם למעלה וגם בספרו המומלץ של בצלאל ובביוגרפיה של אב"י מאת יוסף לנג

    ב. טענתי גם, כנראה (ואכן אני סובר כך), שתחבירה של העברית המתחדשת עבר תמורות מרחיקות לכת בכיוון של אירופיזציה ברוח הסלאבית, ושסדר המלים הרופף, כינויי הקניין המתרבים, ואינדיקציות רבות אחרות מעידות על כך שהיא התרחקה הן מהעברית השמית המסורתית על כל רבדיה, והן מהעברית שחיתה בפי ובקולמוס יהודי ערב (ושלגבי יחודהאני כבר ממלית על ספרו המונומנטלי של גושן-גוטשטיין שנערך מחדש על ידי אסיף ומלמד, על ה"עברית שבתחום השפעתה של הערבית"). טענה זו שלי היא שנויה במחלוקת, וכדאי לעיין הן בספרו של גלעד צוקרמן "ישראלית שפה יפה" (שאיני מסכים אתו) והן בויכוח שהוא עורר כדי להתוודע לשלל הדיעות

    ג. אולי טענתי שיש מאפיינים פונטיים, מורפולוגיים, תחביריים ואחרים (לקסיקון?) לשפת היהודים המזרחים בהווה ואני משוכנע כך. לגבי המבטא, דומה שקשה להתווכח עם כך. יתרה מזו, אני טוען שלמרות "נצחון"-כביכול במאבק על המבטא, העברית המדוברת בהווה מתייחסת למבטאנו כנטע זר, לא-לגיטימי, ואזכורו היחיד בתקשורת ובתרבות הוא בדרך של הלעגה (ועל כך יש עדויות ומחקרים רבים, כמו גם לסירובן של בימות תיאטרון להעלות את המונולוג של שיילוק בביצוע מצמרר ובמבטא עיראקי של אריה אליאס, בשעה שמבטא רוסי כבד שלט בתיאטראות ללא היסוס או ספק).

    ד. ובעיקר (או עיקר הויכוח) – טענתי שההמנון של מדינת ישראל כתוב בשפה שאינה עברית כפי שהיא מדוברת על כל תושביה – פלסטינים, מזרחים, ואשכנזים. וששפה זו אינה מובנת לך ולי באותו מובן שמובנת שפת אם. אני משוכנע ויודע (ובדקתי) שנתקשה להבין בחור ישיבה אמריקאי, את מודעות המתנחלים באנגלית (מורס המכפולע זה מערת המכפלה?) או אפילו שיר של ביאליק בהברה אשכנזית, כשם שאבותיך התימניים לא היו יודעים שאיציק זה יצחק. אני בטוח שלהמנון כזה יש השלכות סימליות, תודעתיות, ושל יחסי כוח – אם סמל "לאומי" מובהק כל כך כתוב בדרך ביטוי זרה כל כך להיגוי שלנו, זה רק אומר למי המדינה הזו סבורה שהיא שייכת באמת. זו הסיבה שבנסיבות היחידות שבהן מושר ההמנון – במגרשי כדורגל – הופכות המלים ל"עיין לקלינגר צופיה", ו"ארץ ציון ירושלים" הופך קריאת עידוד לקבוצות ירושלמיות. ואת כל היתר שותקים. זה לא שלנו

    אהבתי

  12. אני לצידו של נאוי והייתי מבקש ממנו להרחיב לגבי המשמעויות ההיסטוריות פוליטיות שהיו הבסיס
    לכך שהאשכנזים הסכימו לתת כביכול "ניצחון"
    לספרדים השנואים עליהם בכך שהסכימו לאמץ את ההברה הספרדית של השפה העיברית והאם היו משמעויות ניסתרות וסמויות להסכמה תמוהה זו של קבלת "תבוסה" כביכול במאבק חשוב ומשמעותי זה

    בחורבן הציונות הכוזרואשכנזית ננןחם.

    אהבתי

  13. נואו שיט.
    ולעמרם נאווי: המחלוקת בינינו כפי שאני מבין אותה היא האם העגות השונות המודרניות והעתיקות יותר של העברית הן שפות שונות. אני אקדמאי וזוהו תחום ההתמחות שלי. אני חושב שלא תמצא ולו הגדרה אחת של המבחין בין שפות שונות שתחשיב את ההבדלים הדקים עליהם עמדת כמעידים כי מדובר בשפות שונות. זעמתי עליך משום שטענת לקיומם של עשרות מחקרים הטוענים כך בעוד שאני איני מכיר ולו אחד. למעשה אני מכיר ההיפך. מצב הענינים כרגע הוא שלא תמכת את עמדתך (כפי שאני מבין אותה) בשום מאמר אקדמי. מכאן, תחושתי היא שאתה עושה שימוש לא הוגן בטענות אקדמיות שאינן נכונות על מנת לתמוך בעמדה פוליטית או חברתית.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: