שושנת קהיר בבוץ הציונות

מבצע הטבח ההמוני בעזה, שבו זרם הצבא הישראלי כעופרת יצוקה לתוך האוכלוסיה האזרחית ברצועה כאילו היא יעד מבוצר של צבא חמוש ומחופר היטב, הביא כזכור  להרצחם של כ1400 פלסטינים, גברים נשים וילדים. מספר הנפגעים בקרב מבצעי הטבח הסתכם בפחות מעשיריה אחת.

ברם מחירו הנמוך בדם של הפוגרום המוצלח באוכלוסיה חסרת האונים עורר את היצרים השפלים והבזויים ביותר בקרב האוכלוסיה היהודית בישראל. 78%  מהישראלים היהודים תמכו במבצע , וגילויי הברבריות והשנאה למובסים הגיעו לשפל מוסרי חדש. באוירה זו ניתן להבין כיצד "אינטלקטואלים" ציונים מאמצים אל חיקם מחדש את הנרטיב החבוט של "העולם כולו נגדנו" ושל "בכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו".

תרומה להפצת הנרטיב פושט הרגל בחר להרים יובל אלבשן, ליברל העוסק בזכויות אדם או בהעדרן במערכת המשפט הישראלית. לאחרונה שלח את ידו גם בספרות, ובין השאר בכתיבת בקורת ספרותית פוליטית במוסף "ספרים" של הארץ. אלבשן פרס את משנתו בחיבור מלומד שהופיע במוסף הנ"ל ב- 10 ביוני 2009 תחת הכותרת "שושנת קהיר". המאמר נסב על הספר "האיש בחליפת עור הכריש הלבנה", פרי עטה של לוסט לניאדו, יהודיה ילידת מצרים שנאלצה לגלות ממולדתה בגיל שש עם משפחתה בשל דרישת השלטונות המצריים, והפכה ברבות הימים מנסיכה יהודיה מצרית לנסיכה יהודיה אמריקנית.

לאון לניאדו, אבי המספרת, הוא גיבורו המרכזי של הספר –  פטריארך לבנטיני יהודי ערבי, מקסים ויפה תואר, שהתפרנס מעסקי אויר יהודיים קלסיים תוך שהוא מתחכך במעמדות השליטים המצריים, כולל בית המלוכה, ובבקצינים הבריטים המרובים שאת חברתם אהב. לניאדו היה איש המעורה בחברה המצרית הקולוניאלית ובליין מושבע המאוהב בקהיר הרב תרבותית. בת זקוניו – המספרת – מגלה כלפיו הערצה ללא מצרים.
מר אלבשן מגלה אמפטיה עמוקה לקשיים העוברים על מהגרים שהגלות נכפתה עליהם, אך אינו מזכיר שרוב רובו של העם שישב בטריטוריה שעליה קמה מדינת היהודים הוכרח לעזוב את מולדתו, ואינו מגלה אמפטיה לפלסטינים שנאלצים לחוות את חווית הפליטות דור אחרי דור. אך נניח לרגישותו הסלקטיבית ונסתפק בהגיגיו. הוא כותב: "ספר מרגש זה חושף את הקהל הישראלי לסיפור שכמוהו לא הרבינו לשמוע עד היום: סיפורם של אלה מיהודי ערב שנרדפו על ידי השלטונות למרות שהתנגדו לציונות וסרבו לשתף עמה פעולה גם לאחר שגורשו מביתם ורכושם נחמס. איננו מורגלים בדמויות כמו לניאדו שבמקום לבחור בעליה לישראל, שהיא פשוטה וקלה, התעקש על הגירה לאמריקה על אף שזו סירבה בתחילה לקלוט אותו משום עוניו."  הבחנה מרתקת ההופכת את המציאות על ראשה.

ראוי לספר את האמת: רק מיעוט קטן של יהודי ארצות ערב נתפתו לתעמולה הציונית. רוב רובם באמת  לא שתפו פעולה עמה אלא לאחר שנכפתה עליהם הר כגיגית ואילצה אותם לעזוב את מולדתם כפליטים. כאלה היו, למשל, יהודי עירק שהיוו את העילית התרבותית  של החברה העירקית. רק קנוניה של התנועה הציונית עם בית המלוכה העירקי, הקולוניאליזם הבריטי פטרונו, והשלכת פצצות בבית הכנסת בבגדד, הביאו לשיתוף פעולה מאונס ויאוש של היהודים הערבים של עירק עם מדינת היהודים. גזילת רכושם היתה חלק מהתוכנית להביאם לישראל.  אחרת סביר שהיו יוצאים לבריטניה או למדינות אחרות. כיצד שינתה הציונות את חייהם של יהודי מצריים – על כך בהמשך, וקודם כל רשות הדיבור ליובל אלבשן, המציע ניתוח משלו לההסטוריה של הספרות העברית והפובליציסטיקה הישראלית. על פיו: "יתכן שקולות אלה [של מהגרים שלא הגיעו לישראל?] הוחרשו בספרות הישראלית שמאז כינונה נשלטה עלידי שומרי סף קנאים. בעשורים הראשונים הסיפור לא עבר את הסף משום שנתפש כלא ציוני מספיק […] בעשורים האחרונים כשעל שערי התרבות השתלטו קנאים בעלי אידאולוגיה אנטי ציונית הפוכה, הסיפור גם לא התאים שכן הוא מפריך את הנרטיב הבדוי  שאומץ על ידם ולפיו  אם לא היתה קיימת מדינת ישראל היו היהודים ממשיכים  לחיות חיים שלוים במדינות ערב".

 

העולם  שבו נלחם אלבשן  בדמונים אנטי-ציוניים קנאים השומרים לטענתו "בעשורים האחרונים" את שערי התרבות העברית מצוי רק במוחו הקודח. מי הם הצרברוסים האנטי ציונים? עמוס עוז, א. ב. יהושוע , דוד גרוסמן או אולי אלון חילו, שליח משרד החוץ הישראלי להגנת פשעי ישראל? ואיך מפריך סיפורה המינורי של לוסט לניאדו את ההסטוריה של המחצית השניה של המאה העשרים? מה בדוי כאן? לא צריך להיות הסטוריון, מומחה או גאון כדי לקבוע באופן מוחלט וברור שאלמלא הוקמה מדינת ישראל והשפיעה במעשיה על גורל היהודים בארצות ערב הרי היו הם ובניהם ובני בניהם ממשיכים להיות ערבים בני דת משה עד עצם היום הזה.

השפעתה של ישראל באיזור כולו היתה מכרעת, ונמנה רק כמה מהלכים עיקריים שהשפיעו על דמותה של מצרים השכנה. חלוקת פלסטין ומלחמת 1948 ניתקו את מצרים מהמזרח הערבי, מירדן סוריה ועירק בודדו אותה ובבת אחת מנעו  מעבר אנשים וסחורות אל העולם הערבי וממנו. התבוסה שנחל הצבא המצרי הביא אמנם לאיבה מסויימת כלפי היהודים אך בעיקר כלפי בית המלוכה המצרי, שנתפס כאחראי לתבוסה.

השר פנחס לבון שנאלץ להתפטר בשל "פרשת הביש". מתוך ויקיפדיה

מהפכת הקצינים החופשיים ביולי 1952 העלתה לשלטון קבוצה חברתית חדשה שראתה את משימתה במודרניזציה של מצרים, ברפורמה אגררית ובסילוק השלטון הבריטי השנוא.   אולם מרגע עליתו לשלטון נטלה ישראל על עצמה את המשימה לערער שלטון זה, ולמנוע מהבריטים לעזוב את תעלת סואץ ולהעבירה למצרים. החתרנות הישראלית נגד השלטון המצרי החדש לבשה צורה קיצונית  ביותר בשנת 1954. במצרים פעלה חוליית ריגול ישראלית שאנשיה גויסו מקרב אזרחי מצרים היהודים, אומנו בסתר בישראל, והוחדרו למצרים כדי לפעול שם. כאשר החל מו"מ רציני בין בריטניה למצרים על העברת השליטה בתעלת סואץ לידי המצרים, הגתה הצמרת הישראלית הזחוחה  מהלך עיוועים גמור כדי לשבש את התהליך. חוליית הריגול על חבריה הצעירים והאומללים קיבלה הוראה ממפעיליה בממסד הבטחוני הישראלי להפוך לחוליית חבלה. אנשיה נצטוו להניח פצצות בשגרירות האמריקנית בקהיר ובספריה הבריטית וכן בבתי קולנוע שבהם בקרו קצינים בריטים.

החוליה צייתה להוראות כלשונן, החלה לבצע סדרה של מעשי טרור, ולא עבר זמן רב  עד שנתפסה. מעשי החבלה היו אמורים ליצור את הרושם שהמשטר המצרי אינו יציב,  וסובל מההתנגדות עממית מחתרתית, כך שאין טעם שבריטניה תגיע עמו להסכם כלשהו. בעגה הישראלית זכתה הפעולה לכינוי "עסק הביש" ופרטיה היו אסורים לפרסום בישראל שנים רבות, אם כי עברו מפה לאוזן.

הצד השני ששל אותה אסטרטגיה היה התעלמות ואדישות  הממסד הישראלי מאפשרות של תפיסת החוליה שהרי ברור כי בניגוד לחולית ריגול שמעשיה סמויים חוליית חבלה תהיה יעדם של כל שירותי הבטחון המצריים. הסיכון שהחוליה תתפס, תחשף כמעשה בגידה של יהודים מצרים  ותעורר שנאת יהודים במצרים היה גדול ביותר. אם נחשוב על  הדגם של הנסיון הציוני בעירק, נוכל להגיע למסקנה מרחיקת לכת שהשירותים החשאיים של ישראל שיחקו בחוצפה ובשחצנות בחייהם של יהודי המזרח. יתכן שהסיכון בחשיפת החוליה נלקח בחשבון בתקווה  שהמהומה שתווצר תאלץ את יהודי מצרים להגר לישראל וכך יאוזן הפסד החוליה במה שמכונה הצלת יהודים, שהרי בכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו.. החוליה אמנם נתפסה, חבריה נשפטו והורשעו בדין ושניים מהם, משה מרזוק ןשמואל עזר הוצאו להורג בינואר 1955. השאר הוכנסו לכלא לשנים רבות והפרשה עוררה סערה קשה בדעת הקהל המצרית בעיקר משום שהמחבלים היו יהודים ילידי מצרים. נאצר הבין כי ישראל איננה שכן שניתן להתעלם ממנו ולעסוק בתוכניות לקידום מצרים, אלא אויב ערמומי ופעיל המעוניין למוטט את שלטונו.
בין השנים 1953 ל-1956 ביצע הצבא הישראלי סדרת פעולות צבאיות במצרים וברצועת עזה שהיתה בשליטה מצרית (עזה, אל-בורייג', כונתילה, צבחה). במהלך פרובוקטיבי שילחה ישראל את הספינה "בת גלים" לתעלת סואץ שהולאמה בינתיים, כדי לקבול על שמצרים איננה מאפשרת מעבר של ספינות ישראליות. זאת למרות שלא היה בכך שום חידוש: גם כאשר השליטה הבריטית בסואץ היתה מלאה לא הורשתה ישראל להשתמש בתעלה בשל העדר הסכם שלום עם מצרים!

הפרובוקציה של שיגור הספינה נועדה לספק מניע להתקפה על מצרים. ואמנם  ב-1956, נתקשרה ישראל בקנוניה עם צרפת ובריטניה ויחד תכננו את מבצע סואץ שנקרא בישראל מבצע סיני או מבצע קדש.
ב29 באוטובר 1956 פתחה ישראל במתקפה צבאית יזומה על מצרים ונתנה בכך כמוסכם לבריטניה וצרפת אפשרות להכנס למערכה כדי להשתלט מחדש על תעלת סואץ. הצבא המצרי בסיני הובס, אך שלושת השותפים הקולוניאלים ספגו מהלומה מדינית אדירה. ארה"ב, בעצה אחת עם ברית המועצות, הפעילה את מועצת הבטחון והפסיקה את משתה הנצחון בעיצומו. הפולשים אולצו לסגת. התעלה נשארה מצרית, יוקרתו של נאצר, שעמד בהצלחה מול פלישה של שלוש מעצמות, עלתה פלאים, וחלומות ההתפשטות של ישראל נבלמו לתקופה ארוכה.
בתגובה למבצע הניאו-קולוניאלי החליטה ממשלת מצרים לגרש מתחומה את האזרחים הזרים. היתה זו החלטה מובנת של משטר הנתון להתקפה כה קשה אך בד בבד נמהרת ומוטעית. אלפי האזרחים הזרים שחיו בערי מצרים מדורי דורות נאלצו להסתלק. קהיר ואלכסנדריה איבדו את קסמן הקוסמופוליטי, את האורבניות הרב אתנית שלהן, ושכבה יזמית מועילה שתרמה לחיי הכלכלה שלהן.

בין הזרים שעזבו היו יהודים רבים. אלה שנשארו במצרים נשתייכו ברובם לבורגנות המצרית.  בהעדר זרים אחרים הופנתה אליהם עוינות המשטר, שלא הצליח להתעלות מעל החתרנות הציונית וקיבל את תפיסתה שעל פיה יהודים בכל מקום הם צאן מרעיתה. עם כל הדברים האלה חייתה משפחת לניאדו בקהיר עד שנות הששים המוקדמות. רק אז נאלצה לוסט לניאדו להגר ממצרים עם הוריה ואחיה. אביה שכנע את אחיו ומשפחותיהם להגר לישראל  שעל פי קביעתו של אלבשן ההגירה אליה "היא פשוטה וקלה", אם כי לעצמו ולילדיו הועיד גורל אחר. בעדינות וכאב משרטטת לוסט לניאדו כמה מקווי האופי של הישראלי החדש שבאו לידי ביטוי במפגש עם דודתה אלכסנדרה שנחתה בישוב חקלאי בשם גני תקווה והפכה למקור התעללות בשל מוזרותה: "אלכסנדרה היתה לדמות מעוררת רחמים או גרוע מזה מעוררת בוז. ילדים לעגו לה וצחקו בפניה והוריהם לא היו טובים מהם בהרבה. בחברה הקשוחה שהיתה ישראל בשנות החמישים הפגינו כלפיה בני עמה היהודים של אלכסנדרה הרבה פחות טוב לב, הרבה פחות מאותה מידה מופלאה שהמצרים מכנים אותה 'רחמה' – רחמים, חמלה – מזו שזכתה לה מידי הערבים."  תכונה זו של בוז לחלש ובעיקר למובס טיפחה מדינת היהודים כשיצרה את הישראלי החדש בדמותו של הטייס שבעת המלחמה על עזה קרא: להרוס, להפציץ עוד, דרזדן, דרזדן, דרזדן. או בדמותה של ישראלית שהכריזה באזני כתב בריטי בעודם צופים מרחוק בעזה העשנה: לגלח, לגלח הכל. אכן בדם וביזע קם לנו גזע.

לסיכום הגיגיו מסכם אלבשן את דעתו על הספר: העדויות שמביאה המחברת מלמדות גם על כך שהציונות לא היתה הבעיה באותן השנים אלא דווקא הפתרון. גם בכך טמונה חשיבותו מעבר לאיכותו הספרותית". כל זאת למרות שאין בספר אף עדות אחת לקביעה זו,השאובה ממוחו של המבקר. הציונות היתה בעיה אז והיא בעיה המחמירה היום.

אם לסכם ברוח אופטימית, הרי לזכות ליאון לניאדו עומדת העובדה שאף אחד מילדיו לא נאלץ להתמודד עם הגזענות האשכנזית בישראל ואיש מהם לא הרג ולא נהרג בשירות הציונות.

מאת: אלי אמינוב. 

19 תגובות בנושא “שושנת קהיר בבוץ הציונות

  1. אני תוהה על הסיבה שבגללה נאלצה הצעירה היהודייה בת ה-6 לגלות ממולדתה מצרים. שמא ריגלה למען הציונים הארורים?

    אהבתי

  2. סבי וסבתי נולדו בתוניסיה תחת שלטון צרפת.
    הם מעולם לא הגדירו את עצמם "ערבים בני דת משה". להיפך, שניהם היו פעילים שנים בסניף בית"ר שבתוניס וחלמו על עלייה לארץ ישראל. ב-1947 הגשימו את חלומם והתיישבו ביפו.

    לגבי גירסתך לסיפור עליית יהודי עיראק – אני מבין שזו הגירסה הרשמית שהופצה ע"י ממשלת עיראק דאז. מעניין שאתה מעדיף להאמין לגירסה זו על פני הגירסה הישראלית הטוענת שהקמת המדינה ונצחונותייה בשדה הקרב הביאו לגלי אהדה וההערצה לציונות שדחפו למימוש העלייה לישראל

    הערת המבקר על "שערי התרבות השתלטו קנאים בעלי אידאולוגיה אנטי ציונית" אולי קצת מוגזמת אך אתה עצמך מהווה דוגמא טובה לאיש תרבות קנאי לאידיאולוגיה אנטי ציונית

    אהבתי

  3. לענייות דעתי האינטרס של המעמד השליט האשכנזי
    היה להביא להרס הקהילות היהודיות העתיקות
    שחיו בחיק ארצות ערב והאיסלם גם כדי לאסוף את הפליטים לאינטרסים הציוניים וגם כדי להחליש
    את כלכלת ארצות אלו ולהביא לנתק ושינאה כלפיהן.
    החובבנות וצורת ההסגרה היו די דומים בכל המיקרים
    תוך הבאת השלטונות המקומיים להענשה חוקית
    הולמת את הטרוריסטים שנפלו בפח התככים הציוניים.

    בחורבן הציונות הכוזרואשכנזית ננוחם.

    אהבתי

  4. 1. יהודי-מצרי, יהודי-עיראקי, יהודי-אלג'יראי, יהודי-מרוקאי, יהודי-סורי, יהודי-תימני, ולא "יהודי-ערבי".

    וגם יהודי-איראני(פרסי), יהודי-הודי, יהודי-קווקזי, יהודי-בוכרי, יהודי-כורדי.

    כמו יהודי-ארגנטינאי, יהודי-אוסטרלי, יהודי-קנדי, יהודי-פולני, יהודי-בלגי, יהודי-גרוזיני.

    החלק השני של הצימוד מציין את המדינה/ארץ שבה חי היהודי, ולא את השפה שבה הוא דיבר.

    אין ולא היה מושג כזה "יהודי-ערבי" זו המצאה מלאכותית רטרואקטיבית של אסכולה פסאודו-אינטלקטואלית אנטי-ציונית.

    2. היות ואתה מצדיק את את רדיפת וגירוש יהודי ארצות האיסלאם ע"י המקומיים, בתואנת זיהוי עם יהודי ארץ ישראל (הציונים), האם מוצדקת באותה מידה רדיפת וגירוש הפלסטינים דאז ע"י היהודים המקומיים, בתואנת הזדהות עם האוייב (מדינות ערב),ואת רדיפת וגירוש ערביי ישראל דהיום בתואנת הזדהות עם האוייב – הפלסטינים תושבי השטחים? או בתואנת היותם האוייב בעצמם (אנטי-ציונים)?

    אם עיסוקך בהכשרת שרצים, לך עם האמת שלך עד הסוף, למה לעצור באמצע?

    3. הח"מ ממוצא מזרחי. בבקשה אל תדבר בשמי ואל תסכסך ותשחיר את התמונה.

    בכל מקום הטרוגני מבחינה תרבותית , בפרט במקום שיש בו קבוצות גדולות של מהגרים חדשים ממקומות שונים, עם שפות שונות ומנהגים שונים, בפרט על רקע מצוקה כלכלית קשה של כל הקבוצות, יש ביטויים של מה שנהוג לקרוא גזענות. אנשים נזקקים לקהילה "שלהם" לצורך קיום כלכלי ותמיכה רגשית, וחושדים או מקנאים ב"זרים". זה דבר טבעי ונפוץ, ולא מיוחד לישראל.

    יחסית לקשיים, הצלחנו כולנו לא רע. נכון שלא הכל מושלם ויש הרבה מה לתקן, אבל טיפוח מתמיד של עלבונות ישנים, חירחור מדנים, שמירת טינה נצחית, ו"חפירה" מתמדת בעבר, מפריעים לחיים בהווה.

    על כל פצע סוגרת צלקת במוקדם או במאוחר, והזמן מרפא. בשביל מה לקלף עד זוב דם שוב ושוב ושוב? למי זה תורם?

    ששים ושבעים שנה אחרי, הדור השני והשלישי והרביעי לא אשמים במה שהיה, אנחנו צריכים לגשר ולקבור את העלבונות הישנים, ולא לחטט ולהאשים ולקטר. לך יש טענות? גם למי שאתה מתלוננן נגדו יש "חבילה" משלו. אתה תפתח את הביוב שלך, והוא את שלו, והאוויר נהיה כל כך מסריח שכולנו נחנק ונמות. די. מספיק.

    גם הדור הראשון לא כל כך אשם. היתה מציאות נתונה קשה, והם התמודדו אתה כמיטב יכולתם. מה שהצליחו – טוב, ומה שלא – מים תחת הגשר.

    דרך אגב, כמו שה"חפירות" מזיקות ופוגעות ביחסים בין יהודים-ישראלים ממוצאים שונים, הן מזיקות ופוגעות ביחסים שלנו עם הפלסטינים. דם רע יש בשני הצדדים, מתי, וכשמתחילים להתחשבן אחורה לשני הצדדים יש "פינקסים".

    ככה בחיים לא יהיה שלום.

    אהבתי

  5. כל היהודים שבאו מארצות ערביות ושפתם היא הערבית
    הם "יהודים ערבים" כי זו תרבותם ולאומיותם.
    מי שאינו רוצה להיות חלק מהגדרה זו יכול באופן
    מאד דמוקרטי להצהיר על עצמו שאינו כזה.
    ההגדרה "יהודי ערבי" היא שרירה וקיימת כנגד
    ההגדרות של "האדם הלבן העליון" ויחד עם
    היהודים הספרדומזרחים זה העם היהודי הספרדוערבי
    הכולל מחצית מאזרחי המדינה הציונית הטוענים
    להיותם יהודים.
    זה שאתה "עומד בצד" לא אומר שיש לך איזו זכות לטעון בשמם של אחרים ואפילו פוחד להזדהות בשם.
    לא רק שהדור הרביעי והחמישי הם חלק מהעם האויב
    בהיותם הנהנים ממשטר הפריבילגיות והאפליות
    המובנות בשיטה האשכנזוציונית אלא גם שבאורח
    התנהגותם והתבטאותם הם שותפים לפשעי הגזענות .
    הסלחנות המתרפסת גובלת בחוסר יושר גם אם
    נושאה הצליח להחלץ ממעגלי העוני והבורות
    המתוכננים…
    בחורבן הציונות הכוזרואשכנזית ננוחם.

    אהבתי

  6. מביט מהצד,
    עתיד בריא בנוי על התמודדות עם העבר. התמודדות אקטיבית ולא הבטה מהצד.
    אין שום סיבה "לסלוח" או להחליק את העניינים. להפך. צריך לצעוק בכל פינה, להזכיר את הגזענות שהייתה, ולהצביעה על הגזענות שקיימת.
    בגזענות ובאפליה יש אשמים! ויש להם שמות וראוי להזכיר אותם ולהצביע עליהם, גם אם הם רק שמות של רחובות.

    אהבתי

  7. אתה יכול להגדיר את עצמך איך שבא לך, וכך גם מתי כמובן. אבל אם תעשה משאל עם תמצא שמספר היהודים שמגדירים את עצמם "יהודים ערבים" הוא כל כך זניח שהוא בלתי משמעותי.

    למגיב האחרון- התמודדות עם העבר לא מחייבת לחיות בתוך ואת העבר. ןכאשר הרפרטואר שלך מורכב רק או בעיקר מצרחות, גידופים והאשמות, אנשים מסביב שמים פקקים באוזניים ותופסים מרחק.

    אישית אין לי עניין בצליבת אשמים שרובם מזמן נמצאים מתחת לאדמה, כי אני לא רואה איך הצליבה הזו תשפר במשהו את ההווה או העתיד שלי.

    מי שיודע מה לא היה בסדר לא צריך שיצרחו לו את זה במגאפון לתוך האוזן עשרים וארבע שעות ביממה שבעה ימים בשבוע, שלוש מאות ששים וחמישה ימים בשנה. את מי שלא יודע, שיטת הקללות, הצרחות והעלבונות לא תחכים.

    יש דרך לתקשר רעיונות גם בלי להכניס את השומע למגננה. עיקרון בסיסי הוא שכאשר אתה מכניס מישהו למגננה הוא מתקפד, נאטם, והופך אדיש במקרה הטוב או עויין במקרה הרע.

    יתכן ש"להרשות להעצמך להאשים" חיוני בכדי לתת פורקן לכאב, אבל להתקבע בתוך ריטואל נצחי של האשמה זה גם לקבע את עצמך בתוך דימוי עצמי של קורבן.

    בנאדם צריך לדעת ש"חוויה רעה" היא רק חלק מההיסטוריה שלו, היא לא מה שמגדיר אותו ואת מהותו. מותר לשים את החוויה הרעה בסלון, אם זה מה שעושה לכם את זה, אבל לא לתת לה להשתלט על כל הבית. כי אם מאה אחוז של הההוויה תפוס על ידי המודעות הקורבנית, אין שום פינה שאדם יכול להתחיל ממנה לשקם את הדימוי העצמי שלו כישות אוטונומית פועלת.

    מעבר לזה, יש בשיח שלכם הרבה שקר- אידאליזציה של דברים מסויימים מול דמוניזציה של דברים אחרים, כשלמעשה המציאות היתה ועודנה מורכבת מגוונים של אפור.

    אהבתי

  8. השאלה היא במצב של שטיפת מוח תודעתית ותיקשורתית
    אותו ציבור יגדיר עצמו כפרבוסלאבי במצוות
    הכוזרוציונות.
    לא במשאלי עם במציאות כפייתית מגוזענת נבחנת
    השאלה אלא בניתוח היסטורי צמוד לעובדות-ובכל
    זאת נוע תנוע הארץ.
    מה שחשוב בדיון זה הוא הסקת המסקנה כי השימוש
    בשקרים הציוניים על "עם אחד" הם חלק משטיפת
    המוח שמבצעת החונטה האשכנזית בשאיפתה להנצחת
    "גזע האדונים" הכוזרי הלבן שהתגלגל מארופה
    לכיבוש הניתעב של 48 וליצירת מצב אסוני של
    עויינות נצח של אותה מדינה קטנה ומוקפת
    אוייבים .
    הפושעים שיצרו את המצב חלקם בקבר אבל צאצאיהם שבחיים גרועים מהם ובא הזמן להפרד מהם כי שני
    עמים אוייבים אנו ושכל אחד ילך לדרכו אחרת
    האסון הטמון במצב יגבה את מחירו…
    בחורבן הציונות הכוזרואשכנזית ננוחם

    אהבתי

  9. "וילינו כל-עדת בני-ישראל על-משה ועל-אהרן במדבר: ויאמרו אלהם בני ישראל, מי-יתן מותנו ביד-יהוה בארץ מצרים, בשבתנו על-סיר הבשר, באכלנו לחם לשבע; כי-הוצאתם אתנו אל-המדבר הזה, להמית את-כל-הקהל הזה ברעב:" (שמות ט"ז 2 – 3)

    "ויהי העם כמתאננים, רע באזני יהוה; וישמע יהוה ויחר אפו, ותבער-בם אש יהוה, ותאכל בקצה המחנה: ויצעק העם אל-משה; ויתפלל משה אל-יהוה, ותשקע האש: ויקרא שם-המקום ההוא תבערה; כי-בערה בם אש יהוה:והאספסף אשר בקרבו, התאוו תאוה; וישבו ויבכו, גם בני ישראל, ויאמרו, מי יאכלנו בשר:זכרנו את-הדגה, אשר-נאכל במצרים חנם; את הקשאים, ואת האבטחים, ואת-החציר ואת-הבצלים ואת-השומים: ועתה נפשנו יבשה אין כל." (במדבר י"א 1 – 6)

    "ותשא כל-העדה, ויתנו את-קולם; ויבכו העם בלילה ההוא: וילנו על-משה ועל-אהרן, כל בני ישראל; ויאמרו אלהם כל-העדה, לו-מתנו בארץ מצרים, או במדבר הזה לו-מתנו: ולמה יהוה מביא אתנו אל-הארץ הזאת לנפל בחרב, נשינו וטפנו יהיו לבז; הלוא טוב לנו שוב מצרימה: ויאמרו איש אל-אחיו; נתנה ראש ונשובה מצרימה:" (במדבר י"ד 1 – 4)

    "והעלה על-רוחכם, היו לא תהיה; אשר אתם אמרים, נהיה כגוים כמשפחות הארצות, לשרת עץ ואבן: חי-אני נאם אדני יהוה; אם-לא ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם: והוצאתי אתכם מן-העמים, וקבצתי אתכם, מן-הארצות, אשר נפוצתם בם; ביד חזקה ובזרוע נטויה, ובחמה שפוכה: והבאתי אתכם, אל-מדבר העמים; ונשפטתי אתכם שם, פנים אל-פנים: כאשר נשפטתי את-אבותיכם, במדבר ארץ מצרים; כן אשפט אתכם, נאם אדני יהוה: והעברתי אתכם תחת השבט; והבאתי אתכם במסרת הברית: וברותי מכם, המרדים והפושעים בי, מארץ מגוריהם אוציא אותם, ואל-אדמת ישראל לא יבוא; וידעתם כי-אני יהוה: ואתם בית-ישראל כה-אמר אדני יהוה, איש גלוליו לכו עבדו, ואחר אם-אינכם שמעים אלי; ואת-שם קדשי לא תחללו-עוד, במתנותיכם ובגלוליכם: כי בהר-קדשי בהר מרום ישראל, נאם אדני יהוה, שם יעבדני כל-בית ישראל כלה בארץ; שם ארצם, ושם אדרוש את-תרומתיכם, ואת-ראשית משאותיכם בכל-קדשיכם: בריח ניחח ארצה אתכם, בהוציאי אתכם מן-העמים, וקבצתי אתכם, מן-הארצות, אשר נפצתם בם; ונקדשתי בכם לעיני הגוים: וידעתם כי-אני יהוה, בהביאי אתכם אל-אדמת ישראל; אל-הארץ, אשר נשאתי את-ידי, לתת אותה לאבותיכם: וזכרתם-שם, את-דרכיכם ואת כל-עלילותיכם, אשר נטמאתם בם; ונקטתם בפניכם, בכל-רעותיכם אשר עשיתם:וידעתם כי-אני יהוה, בעשותי אתכם למען שמי; לא כדרכיכם הרעים וכעלילותיכם הנשחתות בית ישראל, נאם אדני יהוה:" (יחזקאל כ' 32 – 44)

    אהבתי

  10. שבמסווה האנונימיות מרשה לעצמו להשתחצן וללגלג.
    אבל אתה אולי צודק והגרפומניה שלו אינה ראויה
    לתגובה .
    ולמרות הכל שני עמים אוייבים אנחנו .

    בחורבן הציונות הכוזרואשכנזית ננוחם.

    אהבתי

  11. יסביר לי מוני יקים מי רצח את ברנר, שנים רבות לפני שהכוזרואשכנזים, כביטויו המכוער, הגיעו ארצה אחרי 1948?

    אהבתי

  12. ממתכנני הכיבוש הכוזרואשכנזי ולפי חוק שי דרומי
    הוא כלל לא נירצח אלא נהרג באקט חוקי של
    הגנה עצמית כלפי פולש המבצע אקט פלילי.
    מה בכלל מכוער בביטוי כוזרואשכנזים המבטא תיקון
    עובדתי היסטורי, ובכלל הכוזרואשכנזים הגיעו
    עוד לפני 48…
    בחורבן הציונות הכוזרואשכנזית ננוחם.

    אהבתי

  13. 1.היהודים שחיו במיצריים לא זכו לקבל אזרחות למרות שחיו בה דורות רבים ,אך ורק בגלל יהדותם. האם זאת גזענות?

    2. סיפרת כי ההתנכלויות ליהודי מיצריים החלו רק לאחר מבצע סיני בו נטלה חלק ישראל.

    כלומר שהרוב הערבי במיצריים פגע במיעוט היהודי רק בגלל מעשים שעשו יהודים אחרים במקום אחר.
    האם זאת גזענות?
    (האם לדגמה מותר לי לגרש את ערביי אום אל פחם בגלל הקאסמים מעזה?)

    אהבתי

  14. אין צורך בתשובות – מדובר בשאלות רטוריות.

    מכיון שאנחנו עוסקים ביהודי מיצריים מעניין לשמוע מה דעתה של פרופסור עדה אהרוני ילידת מציריים ומי שנמלטה משם כילדה קטנה ביחד עם משפחתה-
    http://www.hopeways.org/h_index.htm?page=h_ada01

    שאלה נוספת: האם דברייה של פרופ' אהרוני סותרים לחלוטין את דבריו של שמואלוף?

    אהבתי

  15. אתה מסתכל על הכל בצורה כל כך לא נכונה… עדה אהרונית היא אשכנזית, ובנוסף היא מאמינה שלמדינת ישראל יש זכות קיום, כלומר היא ציונית- מה שהופך אותה לציונית-אשכנזית. או אולי אשכנזית-ציונית?
    בכל מקרה, מה שבטוח שבתור כזאת כל מילה שיוצאת לה מהפה היא תעמולה זולה. וחוץ מזה, הציונים אשמים. בהכל.
    לכן, כל אדם הגיוני יסיק שגב' אהרוני אשמה. אז אתה מביא לפה מישהי שאשמה בכל הסבל במזרח התיכון ב- 60 שנה האחרונות ורוצה להסתמך על דברי התעמולה שלה?
    לא יאומן. אתה צריך ללמוד ולהשכיל, חביבי.

    וגם, באותו נושא, הידעת שדיבור על גירוש של יהודים ממצרים והלאמת רכושם ולא בקונטקסט שמאשים את הציונות הוא "הסתה אנטישמית"?
    ולא, זו לא בדיחה.
    תקרא פה-

    http://www.kedma.co.il/forum/viewtopic.php?t=2615&sid=739ccb906af0cedcfebbf93b530729c5

    אהבתי

  16. שנאה מרעילה והורגת קודם כל את השונא.

    אתה רשאי להגדיר את עצמך כאוייב של מישהו, אבל לטעון בשם יהודי ארצות האיסלאם שהם "אוייבים" של יהודי הארצות הנוצריות, זו קודם כל יומרה מחוצפת וחסרת כיסוי, משום שלא מונית לדובר של אף אחד, בוודאי לא של שום "עם", ולסוף – זו טענה חסרת בסיס.

    אין לי מושג איפה אתה חי את רוב ימיך (בזמנו טענת שאתה כותב מפריס), אבל ילידי הארץ הזו, בין אם צאצאים ליוצאי ארצות האיסלאם, בין אם צאצאים ליוצאי ארצות הנצרות, ובין אם מעורבים, הם כולם ישראלים.

    ההבדלים שאתה נתלה בהם כאילו הם חזות הכל, שייכים לעבר. הם זיכרון הולך ודוהה. הם לא רלוונטיים ולא מעניינים אף אחד, חוץ מאשר את מי שמחפש סיבות לריב.

    אתה באמת מאמין שאם ההסתה וחירחור השנאה יצליחו, יהודים שמזהים את עצמם כ"מזרחים" יחברו לפלסטינים במלחמה נגד השאר?
    ומה יהיה עם מי שמזהה את עצמו כ"אשכנזי" אבל רוצה לתמוך בצד הפלסטיני בסיכסוך? איך הוא אמור להרגיש עם העוינות שאתה משדר? נדמה לי שאתה יורה ל"Cause" ברגל…

    אהבתי

  17. למעשה השנאה הגזענית הכוזרואשכנזית היא בסיס
    הרעיון הציוני שהתבסס על תורתו של ניטשה
    שקידם את רעיון "האדם הלבן העליון" אותו אימצה
    התנועה הציונית כדי להצדיק את בניית הווילות
    בג'ונגל.
    מערכת הסתירות הפנימיות שנוצרה ע'י התנועה
    הציונית היא שמביאה לקריסתה .
    ההסתה והשנאה המופצת ע'י מערכות התקשורת והחינוך
    עברו את דרגת "שטיפת המוח" של משטרים
    דיקטטוריים אוליגרכיים שאנו נוהגים לבוז להם.
    בנושא הסכסוך הפלסטיני הצלת העם הספרדומזרחי
    תהיה רק בהתאחדות עם העם הפלסטיני כי תמיד היינו
    פלסטינים ולא כוזרואשכנזים…בחורבן הציונות ננוחם

    אהבתי

  18. חבל להיות פרנואיד. נכון שיש "אשכנזים" ששונאים, בדיוק כמו שיש "מוני" ששונא. אבל זו תופעה אינדיבידואלית ולא קולקטיבית.

    לעניין שטיפת המוח –
    לשטיפת מוח אמיתית יש תנאי הכרחי: בידוד.
    המידע צריך להגיע בעוצמה רבה ולאורך זמן, רק ממקור אחד.

    אחד מהאיפיונים החשובים של משטר טוטליטרי הוא הטוטליות של השליטה במידע.

    שליטה אבסולוטית במידע מעולם לא היתה קיימת בחברה "הציונית". בוודאי לא בתחילתה.
    אם כבר, במאה התשע עשרה היו מתחרות כבדות משקל לציונות – האמנצסיפציה והלוקל פטריוטיזם מצד אחד (גם בעולם הערבי – יהודים ונוצרים לקחו חלק חשוב ומרכזי בתנועות לאומיות לוקליות), והסוציאליזם/קומוניזם האתאיסטי מצד שני.

    אנשים נחשפו אז, וחשופים היום, לכל שלל האפשרויות. זה נכון בוודאי למי שחי בחו"ל, אבל גם למי שחי בארץ.

    מי שבחר בהגשמה של הציונות (להבדיל מהציונות הישנה – התיאורטית), עשה את זה מתוך אמונה שזו האלטרנטיבה המתאימה ביותר במציאות הקיימת.

    הציונות המודרנית לא נולדה מאוויר, והשורש שלה ב"ציונות הישנה" היה הכרחי. את הבית הלאומי של העם היהודי אי אפשר היה להקים לא באוגנדה, לא בבירוביג'אן ולא במאדים. רק ל"ציון" יבואו יהודים גם מתימן, גם מהונגריה וגם מברזיל.

    מעבר לכך, כדאי אולי שתשים לב שההתעוררות הלאומית היתה תופעה כלל עולמית, לאו דווקא אירופאית. האם תאשים גם את הנאצריזם והבעת'יזם, ואת התנועות הלאומיות בצפון אפריקה ב"כוזרו-אשכנזיות"?

    הציונות המודרנית אכן הושפעה מאידאולוגיות חיצוניות, אבל גם יהודה הלוי והרמב"ם לא חיו בחלל ריק. אפשר יהיה לטעון באותה מידה שמרטין בובר ועימנואל לוינס מושפעים מפילוסופיות של המזרח הרחוק. זה לא עושה אותם הינדואיסטים או בודהיסטים. שניהם עדיין יהודים.

    אתה מבלבל בין השפעה לבין מהות.

    החברה הישראלית הושפעה מהתרבות ה"מזרחית" באוכל ובמוסיקה וביחסים הבין-אישיים, ומהתרבות המערבית בפוליטיקה (מבנה המשטר). זה לא עושה אותה "כוזרו-אשכנזית" כמו שזה לא עושה אותה "ערבית". למעשה,יש דמיון גדול בין השטעטל המזרח אירופי (הכוזרו-אשכנזי, לטענתך) להווי של הקהילות היהודיות בארצות האיסלאם.
    וכולם מושפעים מאוד מהתרבות האמריקאית, כמובן.

    החברה הישראלית היא הטרוגנית, פלורליסטית, קוסמופוליטית, סקרנית ופתוחה לזר ולשונה, וכן!!! סובלנית מאוד באופן יחסי.

    לגבי התאחדות עם הפלסטינים – זה עניין אבוד. הם מזהים את עצמם קודם כל כערבים ואנחנו מזהים את עצמנו קודם כל כיהודים.

    יהודים וערבים יכלו להיות "שווים" תחת האימפריה העות'מאנית (שהיא טורקית ולא ערבית), או בארה"ב. לא כאן.

    פה יש מלחמה על הגמוניה בין שתי זהויות ש*בפועל* מוציאות זו את זו.

    או שאנחנו נהיה מיעוט אצלם, או שהם יהיו מיעוט אצלנו.

    הפיתרון היחידי הוא חלוקה טריטוריאלית, שבה לכל צד תהיה הגמוניה בחלק שלו, ומי שלא נוח לו להיות מיעוט יעבור לצד השני.

    למשל,אם למוני או למתי לא יהיה נעים בצד שלנו, כי נדמה להם שיש פה הגמוניה "אשכנזית", והם מעדיפים הגמוניה "ערבית", הם יוכלו לעבור לרמאללה או לעזה. בתנאי שהאחים הפלסטינים יסכימו לקבל אתכם, כמובן.

    למעשה לא חייבים ללכת לקיצוניות, מי שלא טוב לו בחולון, בהרצליה או בדימונה, שיעבור לסכנין או לטייבה או לאום-אל-פאחם, אם יקבלו אותו.

    ושילחם משם על שיפור התנאים המוניציפאליים, בדיוק כמו שעושים הגרעינים של בני-עקיבא בירוחם וברמלה.

    בדיבורים בלבד לא יפדה עם! קומו ועשו מעשה!
    האהבה תנצח!
    🙂

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s