הופעתי בהשקת כתב-העת "הליקון" בבית הקהילה הגאה

התחלתי בדברים שכתב פרופ' אייל גרוס לאחר העצרת: "בעצרת שהתקיימה ביום שלמחרת הרצח אמרה ציפי לבני שעל הפוליטיקאים לעשות חשבון נפש לגבי השתיקה שלהם כלפי ההומופוביה. אני מברך על הדברים האלו ומקווה שזוהי תחילתה של דרך חדשה. אבל חשבון הנפש צריך להיות לא רק של הפוליטיקאים, אלא גם של הקהילה, והוא חייב לגבי שני הגורמים להיות גם לגבי השאלה האם טבח של ילדים בעזה – וכן גם בשדרות – חמור פחות מטבח ברחוב נחמני? האם אפשר לדבר על חברה חופשית ולהמשיך לשלוט במיליוני פלסטינים בתנאים של נישול? והאם אין קשר בין השניים? ברור שיש הבדלים חשובים בין הנסיבות והצורות של הדיכויים השונים ואסור להשטיח אותם, וידוע גם שרציחות על רקע הומופובי מתרחשות גם במדינות אחרות בהם ההקשר הפוליטי שונה מאוד. אך בכל זאת, מתבקשת השאלה האם בחברה בה ירי בלתי מובחן על ילדי "האחר" היא הנורמה, אנו לא צריכים לצפות שהאלימות הזו תופנה גם לנוער להטב"י? והאם עצרות מסוג זה לא מאפשרות לא רק לשרים שמדברים בהם אלא גם לציבור הרחב להרגיש נאור וליברל (הצבעה על הקהל באירוע, הערה שלי מ.ש), תוך שהוא אדיש במקרה הטוב ותומך במקרה הרע בהרג נרחב של ילדים ונוער שאינם יהודים. הרי לעצרת על הרג של ילדים פלסטינים בעזה אי אפשר להביא את הדוברים האלה ואת הקהל הרב שהגיע במוצ"ש (וגם את הקהל שבא לכאן, [אצבע מאשימה לקהל], הערה שלי מ.ש)." 
והמשכתי בקריאת השיר עקומאל שפורסם בחוברת של הליקון.

עקומאל 

למרחבים לא בחרתי גבולות

לרחובות לא בחרתי שם

בור בחרתי

נעמדתי

בו

את השיר יש לקרוא ביחד עם תנועות לכל שורה:

  • שורה ראשונה: הוצאת המיקרופון מבסיסו ובדיקת גבולות הבמה מצד לצד – להדגיש את המרחבים
  • שורה שניה – סיבוב מצד לצד + ציור של שמות באוויר
  • שורה שלישית – לשכב באיטיות על הבמה ולקרוא את השורה האחרונה כשלא רואים את פרצופך להדגשת הבור.

***

רואיינתי לכתבה על מוזיקה ישראלית אצל מיקי לוי בNRG.

***

הצילום בשער של ידיעות אחרונות (25.8.2009) היה צהוב, פורנוגרפי, בעל איקונוגרפיה שבה חיילי צהל פולשים לחוף ים במהלך פעולת דיכוי כזו או אחרת, ואישה צעירה בהירת עור בלבוש ביקיני (צהל מגן על הוילה האירופית – ההתנחלות הלבנה במזה"ת), ואף על פי כן, לרגע חשבתי שזה צילום מצויין של פבל וולנברג.