הפולמוס סביב דקה 5

הרעלת עופרת

מאת: אלי הירש

[הרשימה פורסמה לראשונה בטור "אלי הירש קורא שירה" במוסף הספרותי של "ידיעות אחרונות" בתאריך 21.8.2009]

האלימות המחרידה של מלחמת עזה לא הותירה רישום עז על החברה הישראלית – היא נותרה נאמנה  לעצמה – אבל השירה הישראלית הצעירה כמעט יצאה מדעתה מרוב כאב וזעם. בזריזות ראויה לציון, שבוע מפרוץ המלחמה, ראתה אור אנתולוגית המחאה "לצאת" שאורגנה על ידי קואליציה רחבה של משוררים,  ביניהם משוררי כתב העת "דקה", שגליונו החמישי רואה כעת אור.

בדבר המערכת של הגיליון החדש מתגאים העורכים בתרומתם ל"לצאת" ומדגישים את מחוייבותם לשירה פוליטית. יש משהו משונה בדבר-המערכת הזה, מין חגיגיות זוהרת. "דקה" מתגלה שם כליבה של "קואליציה קטנה ואורגנית" שהיא חלק מ"מהלך רחב יותר" – הכוונה בעיקר למי שהיו שותפים ל"לצאת", אך כגורם מרכזי נוסף מוזכרת חנות הספרים הבאר-שבעית "עשן הזמן" – שעתידה לשנות סדרי עולם: לשמש תחליף הן לכלכלה העולמית הצולעת והן לפוליטיקה הממסדית המאובנת. מה שהופך את הטקסט למופלא, מטורף קצת אפילו, הוא הסגנון המדוד, הסמכותי והרציני-לחלוטין שבו הוא מצליח למתוח גשר דק של מילים על התהום שמפרידה בין הממשות המתוארת בו, כמה כתבי עת וחנות, לבין היומרה שהוא מבטא: מהפכה עולמית במהרה בימינו.

שקלתי את האפשרות שמדובר באירוניה ממזרית במיוחד, אך כשקראתי את מאמרו של ערן צלגוב, אחד מעורכי "דקה", שעוסק בטבע השירה הפוליטית, הגעתי למסקנה שפואטיקת הריחוף רצינית יותר מששיערתי. מהמאמר אפשר ללמוד שכתיבת שיר פוליטי, כלומר שירבוטן של כמה מילים, היא מעשה הרה גורל שראשו בשמיים ורגליו מעמיקות עד תהומות. אלוהי ההגמוניה והממסד באשר הם טורחים על הבריאה, והסַמָּאֵלִים הקטנטנים מ"דקה" דוחפים להם בלי הרף מקלות מילוליים בגלגלים ומביאים גאולה לעולם. 

ברשימתי על גיליון "דקה" הקודם ("דרכים צדדיות") שיבחתי את כתב העת דווקא על צניעותו. גם הגיליון החדש ערוך היטב, ויש בו שירים יפים וריאיון מעניין עם הסופר הלבנוני הגדול אליאס חורי. מה שקרה בינתיים וגרם למשוררי "דקה" להחליף צניעות במגלומניה זה מלחמת עזה ו"לצאת", שהיו מבחינתם מין טקס חניכה דרמטי, והעניקו להם תחושת ערך, שליחות ועוצמה. כשקלטתי את זה, הבנתי פתאום למה כתבתי ביקורת כועסת ועצובה כל-כך על "לצאת" מייד עם צאתו, ובאיזה מובן לא דייקתי אז.

נכון, חשבתי ואני עדיין חושב שהיו שם יותר מדי שירים בינוניים, אבל זה לא יכול להיות העניין: העולם גדוש בשירה גרועה ואני חי עם זה בשלום (מה גם שבעיון חוזר באנתולוגיה השבוע גיליתי שירים שלא הבחנתי אז ביופים, ביניהם של מרחב ישורון ושירה סתיו). מה ששיגע אותי היה הפער בין האלימות הבלתי נתפסת, האימה, היאוש, עוצמתו האכזרית של האירוע – מעצמה עם נשק מדע בדיוני שופכת אש וגופרית על עיר תנ"כית שמתגוננת באמצעות מערך משוכלל של מחילות עפר, דווידקות ורוגטקות – לבין דלות הדמיון של משוררי "לצאת", שהגיבו במטח של קלישאות עיתונאיות חבוטות (הכיבוש, פוליטיקאים מושחתים, המלחמה הקודמת, ההרוג הבא), ביטויי חמלה פיוטיים וכמה התחכמויות, כשמעל לכל מרחפת אותה חגיגיות שמתגלה עכשיו ב"דקה": מין גאוות יחידה של "העושים במלאכה", שארית הפליטה של הצדק, חוד החנית של האמת, בלי להסגיר אפילו טיפה של אירוניה או מודעות לחולשתם.

אז למה הביקורת הייתה לא מדוייקת? ראשית, מכל הסיבות הפוליטיות: הייתי צריך לתמוך, נקודה, ולדחות חשבונות אחרים למועד אחר (אם כי אני מקווה שגם בעתיד אשגה שגיאות כאלה: יש זיקה בין ספרות ופוליטיקה אבל יש גם הבדל שצריך לכבד). שנית, משום שבאמת ניצלתי את "לצאת" כדי לחסל חשבון ישן עם השירה הפוליטית הישראלית ונטייתה להשתכשך בשלולית של קלישאות מתפוררות. ושלישית, משום שאין קיצורי דרך. כדי להחלץ מהשלולית משוררים צעירים זקוקים למנה בריאה של יומרה וטירוף, וזה מה שמשוררי "דקה" קיבלו דווקא בתבערת עזה. עכשיו כל מה שנחוץ זה סיכה קטנה שתגרום לבועה לשחרר בעדינות את ניחוח האופוריה המתוק שלה לחלל העולם, ותשלח אותם לחשוב שוב על האתגרים הגדולים הכרוכים בכתיבת שירה פוליטית.         
 
 לרשימה צורף השיר "הייתי רוצה שהציפור תשמע" של שולמית אפפל מתוך דקה 5.

 ***
 

מצניעות למגלומניה: תגובה לביקורת של אלי הירש על כתב-העת "דקה"

מאת: מערכת דקה – רוני הירש, בועז יניב וערן צלגוב.

בקריאה בביקורתו של אלי הירש לא יכולנו שלא לתהות הכיצד הפכנו מעורכים "צנועים" לעורכים "מגלומנים" עד כדי "טירוף"? האם יכול להיות שהשינוי אינו בנו? האם יכול להיות שטור הביקורת על דקה 5 אינו עוסק כלל בכתב העת או בעורכיו, אלא בחשבון הנפש של אלי הירש? הרי רובו המוחלט של הטור עוסק באלי הירש ללא ציטוט אחד מתוך כתב העת. הירש שכתב נגד "לצאת!" (אסופת השירה נגד המתקפה על עזה) מבקש לחזור בו מאותה ביקורת קטלנית והוא עושה זאת בצורה מוזרה ובלתי מנומקת על ידי קטילת עמדתנו כעורכים.

אכן ציינו את קואליציית הארגונים העצמאיים שהתאחדו כדי להשמיע קול שונה מול ההגמוניה המתלהמת בזמן המתקפה על עזה, הגמוניה שאלי הירש, ירצה או לא ירצה, היה חלק ממנה. האם הזיהוי העצמי שלנו כחלק מה"מרקם השברירי של התרבות העצמאית" הוא זיהוי מגלומני? האם השאיפה לשיתופי פעולה בין חנויות עצמאיות, כתבי עת חסרי תקציב, ופעילי שטח היא שאיפה מגלומנית? האם כל אדם המאמין שמילים ספורות, מסודרות יפה, בעידן של שאון מחריש אוזניים, אף הן בעלות כח סגולי, הוא מגלומן שאיבד את הקשר למציאות?
לביקורתו הקודמת על דקה קרא הירש "דרכים צדדיות", אך בשיחה שנערכה עמו לאחר פרסום הביקורת הדגיש כי למרות ששיבח את החוברת הוא אינו מאמין בדרכים צדדיות. לטעמו של הירש שירה גדולה צומחת מן המרכז ולא מן השוליים. אם כן אולי הבעיה של הירש עם הגיליון איננה אסתטית אלא פוליטית. ללא משים הופך את עצמו הירש לקול ההגמוני, לכל הפחות האבהי, שאמור "לפוצץ את הבועה" שבה אנו נמצאים, בועה שקוראת לפעילות  אקטיביסטית. את הפעילות האקטיביסטית מבקש הירש להחליף במשפטים מלאי פאתוס ודימויים כגון: "מעצמה עם נשק מדע-בדיוני שופכת אש וגופרית על עיר תנ"כית שמתגוננת באמצעות מערך משוכלל של מחילות עפר, דווידקות ורוגטקות," ולצדם חוסר מעש. הרי הירש בא לסגור חשבון עם השירה הפוליטית העברית (מישהו אמר מגלומניה?), אך הירש איננו רק מבקר אלא גם משורר ולו רצה לספק אופציה לשירה פוליטית אחרת היה יכול לעשות זאת גם בכובעו השני, אך אז הוא היה נאלץ לכתת את רגליו לדרכים צדדיות חלילה וחס.

מעבר לכך הירש בודד את דבר המערכת והוציא אותו מהקשרו כהקדמה רפלקסיבית לחוברת שירה. שמחנו על המחמאה שחלק לנו כשכתב שהגיליון  "ערוך היטב" אך קצת התקשנו להבין את כוונתו, מכיוון שהירש "שכח" לדבר על החוברת ועל הקולות השונים העולים מתוכה. אנו מקווים שקריאה של קוראים יותר קשובים תחשוף את הקשר בין דבר המערכת לשירים, ולמהלך הכללי של "דקה". "דקה" היא מהלך מתמשך שהתחיל לפני יותר משלוש שנים, האסופה "לצאת!" הייתה בהחלט משמעותית עבורנו כעורכים ויוצרים, אך היא היוותה רגע מכונן עבור אלי הירש (סוגר החשבונות) ולא עבורנו. לצאת! לנו עורכי "דקה" הייתה מלכתחילה תפיסה פוליטית ואסתטית של שוליים, ותפיסה עצמית המשלבת בין מידת הצניעות ומידת המגלומניה שצריך כדי להוציא כתב עת לשירה בזמן זה בעולם.

ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן 

10 תגובות בנושא “הפולמוס סביב דקה 5

  1. רבאק, זה כל כך לא קשור לחיים
    זה כל כך קשקשת טובענית ואפורה
    זה כל כך לא יצירה
    כל כך לא שירה
    זה כל כך משעמם
    כל כך לא מעורר

    בגלל הנ"ל ושכמותם
    השירה תברח ולא תחזור
    תב-
    רח
    ולא תח-
    זור

    אהבתי

  2. קודם כל תודה על הטקסטים, אם כי היה להם ניחוח התנצחותי באמת, יותר מפולמוסי כפי שגיא אמר.

    אני מוכרח להודות שלא כל גיבוב מילים על פוליטיקה, אמוציונאלי ועם שורות שבורות, נכנס אצלי לקטגוריה של אקטיביזם. גם לא של שוליים. של שירה? זה כבר נתון לפרשנות, אבל גם אם כן, ודאי לא של שירה טובה.

    אהבתי

  3. מזל שיש את דניאל להזהיר ולהסביר מהי שירה טובה
    אחרת כבר הייתי חושב שהכל כל כך טוב
    וכל כך יפה

    אהבתי

  4. התגובות
    איש לא מתייחס רצינית לטור של הירש שלא מתייחס לשירה
    או לתגובה של דקה שלא מתייחסת כלל להירש

    אהבתי

  5. מדוע שלא תתן דוגמאות לשירה הפוליטית הגרועה שמצאת בדקה 5? הרבה יותר קל פשוט לזרוק אמירות ריקות מתוכן לחלל הרשת

    אהבתי

  6. אבל לא עם הנימה: אם יש דוגמאות רעות תן,
    אם יש דוגמעטות טובות גם תן
    רק אל תשכח שזהו טעמך ומטעם זה בלבד אתה מגיב

    אהבתי

  7. צר לי שלא אוכל להענות לבקשתך אבל עוד לא קראתי את דקה 5. הדברים שאמרתי כלליים בכוונה, משום שהם מתייחסים לרוב שירת ה"מחאה" שיוצא לי לקרוא במקומותינו בשנים האחרונות. אין לי פנאי או חשק להדגים, ודאי שלא במסגרת שרשור תגובות, ומתנצל אם דעתי נראית "ריקה מתוכן". אשר ל"מממ" היקר: תודה על התזכורת, בטעות עוד הייתי חושב שאני מגיב מטעמך.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s